מאת: אביגיל ישועה

"למה שינית את ההזמנה הרגילה שלך?", שאל הזר מיד כשהתיישבתי בפינה הקבועה. "זה מעניין, הנחתי שאת לא אחת שנהנת משינויים, אם כי האהבה הלא ברורה שלך לפרוות נמר סינטטית יכולה בהחלט להסביר זאת". "אנחנו מכירים?", שאלתי וקולי יצא תוקפני משהתכוונתי. "לא היכרות רשמית אני מניח, אבל אם מעיינים בספר הקודים של בית הקפה אנחנו בהחלט מכירים". החיוך על פניי הבהיר לזר שמילותיו הובנו כהלכה. מעניין אם בתו אהבה את המתנה שקנה לה לפניי שבועיים הרהרתי כשהלך.

"ספר הקודים של בתי הקפה מונה מספר רב של עמודים שאיש אינו כתב, אבל מי שצריך להבין מבין". "אתה צריך להפסיק לשתות", הציע האדם המזוקן לחברו. הם ישבו שניהם בכוך האבן המרופד בכריות האדומות וניהלו שיחה קולחת על סצנות מקומיות. שיחתם התקדמה בצורת משפך, והחלה בחשיבה על כללים המשתנים ממקום למקום בהתאם לסיטואציה, הראשון דיבר על כך שבני אדם תבוניים מספיק בכדי להתאים עצמם לסביבה ולהשתנות ללא הרף ומבלי לשים לב. "אני רואה בכך יכולת רגשית והישרדותית מופלאה", אמר תוך שחברו ביטל את דבריו. לאחר מספר דקות הנמיכו לפתע את קולם, מה שגרם לסקרנותי להתעורר ולאוזניי להזדקף. "תסתכל על צורת הישיבה בבית הקפה, זרים ליד זרים, חלקם קוראים בספר בוהים במחשב, אני יכול להתערב איתך שלתשעים אחוזים מהם אין מושג מה מתרחש במדיום בו הם בוהים בשעה האחרונה, מכיוון שהם עסוקים בלסרוק את המתרחש סביבם". שיחתם המשיכה בהשוואה לעולם הברים והמסעדות ובחזרה לסצנה הנוכחית. "לבית הקפה יש קודים שאיש לא כתב", אמר הראשון וקולו היה בטוח ומיואש בו זמנית, "אנשים שבאים לבית קפה מחפשים משהו נוסף מלבד שתייה, הם מחפשים חוויה ומקום בו יוכלו להיות אנומיים וחשופים באותה העת". "אוקיי", קטע אותו השני בקול משועשע, "אשמח שתספר לי על הקוד החשוב ביותר בספר הקודים של בתי הקפה". "מותר ואף רצוי לצותת", ענה הראשון ושניהם הסתכלו עליי. הרגשתי את לחיי מאדימות, אך מבוכתי חלפה במהירות כשמכה קלה הגיעה מהזר היושב לשמאלי: "אם את לא רוצה להיתפס כדי שתעברי עמוד מידי פעם".

המדיום הוא המסר
"איפה הקפה הטוב באזור?", תהיה שאלתי הראשונה כשאני מגיעה למקום חדש. אין ספור שיחות, חוויות ומפגשים מציפים אותי במחשבה על בתי הקפה  שפקדתי בקביעות במהלך טיוליי בעולם, אך את הריבוע הכתום וחסר הדלת בכפר קאסול שבהודו לא אשכח בחיים. בית הקפה הכתמתם נפתח בכל יום בתשע בבוקר ומכיוון שמספר מקומות הישיבה בו מצומצם להפליא (עשרה בלחץ) השתדלתי להגיע בפתיחה בכדי להבטיח את מקומי, תוך ציפייה לקבוע שבפינה השמאלית. הזוג הפולני, הנזיר הטיבטי והקוסם מאיטליה היו חבריי לקפה באותה העת. הקשר ביננו נבנה בהדרגה. לאחר שלושה ימים הנהנו אחד לשנייה בנימוס ולאחר שבוע כבר ערכנו היכרות רשמית. במהלך חודש וחצי פקדתי את בית הקפה בכל יום עד שלבסוף קיבלתי ההחלטה לעזוב את קאסול  ולהמשיך במסעי צפונה. שבועיים של געגועים למשהו מוכר ומרובע הספיקו כדי להחזיר אותי לקאסול ולבית הקפה האהוב. המקום היה מזמין יותר משזכרתי, אך התמלאתי בעצב לאחר שהבנתי שלמעט הנזיר כל חבריי עזבו. "על בסיס מים", אמרתי כשהתיישבתי במקומי הקבוע כשלפתע נתקלתי במבטו הארוך של הנזיר. "אז אתה אוהב לשבת בבתי קפה?", שאלתי בכדי למלא איזה חלל לא ברור. הוא צחק במבוכה ואולי בעצם בגלל התשובה הברורה מאליה הנובעת מנוכחותנו הקבועה במקום. "אני אוהב את המפגשים שבית הקפה מאפשר, מבחינתי בית קפה הוא המדיום במשפט המדיום הוא המסר שאמר מרשל מקלוהן, לבית הקפה יש חוקים משלו והוא מייצר סביבה ניטרלית בה אנשים יכולים לקרוא, לכתוב ולהאזין למוזיקה תוך שילוב מופלא של ביחד ולבד". תשובתו הברורה נשמעה לי כמו נאום שהוכן מראש, אך משום מה עליי זה עבד.

קפה הלילה
את השיחה הפלוסופית בבית הקפה השכונתי קטעה בחורה חייכנית שנעצרה מולי "את ממש מוכרת לי" אמרה ונראה כי ממש התאמצה להיזכר. "מילצרת אותי בשנה שעברה בקפה שברחוב המקביל", אמרתי בשקט. "נכון, את זאת שלא הייתה מתחילה את הבוקר בלי אלכוהול", היא השיבה בחוסר רגישות. "מקסים", חשבתי לעצמי כשהלכה. מילותיה גרמו לי לחזור לתקופה בה פקדתי את בית הקפה שבו עבדה, היציאות, החיפוש והבילויים… כל כך שונה מהתקופה הנוכחית, המאוזנת, ומבית הקפה הבורגני שבו אני יושבת כעת. "על מה את חושבת?", שאל הדוקטור שכבר מזמן הפך מזר לחבר לקפה. "על כך שאני יכולה לחלק את התקופות בחיי לפי בתי הקפה שבהם ישבתי", עניתי בהרהור.

על היצירה "קפה הלילה" כתב ואן גוך לאחיו "בציור של 'קפה הלילה' ניסיתי לתאר את הרעיון שקפה הוא מקום שבו אדם יכול להרוס עצמו ולהשתגע".   מעבר להערכה העצומה שאני רוכשת לאומן שידע להביע רגש דרך יצירותיו, אני מוצאת פרשנות מעניינת בנוגע למשפטו של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר". אמנם המדיום המדובר אינו טכנולוגי, אך גם כאן התוכן כמעט ולא משנה ומה שכן, זאת ההבנה  כי קיים מקום המשמש כסוכן חברות מתמיד, המלווה אותך בתקופות שונות בחייך, מקום המאפשר לבודדים לבלות יחד.