מאת חיים גולדיטש

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס של אגודת העיתונאים באילת, אליו נשלחתי מטעם אוניברסיטת  אריאל ומועצת יש"ע. נכחתי במספר פאנלים שעסקו בנושאים שונים, מביטחון עד שחיתות ופייק ניוז. היה לי קשה להתעלם משם אחד שעלה וחזר בכולם: בנימין נתניהו, ראש הממשלה

אפתח ואומר שאיני נמנה עם חסידיו או מתנגדיו של ראש הממשלה, ואיני מתכוון בטור זה לפאר ולהלל את הקיסר או להאשימו בכל הצרות המתרחשות לבוא לעולם. בטור זה אשתמש במקרהו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אזכוריו בנושאים שונים ואמחיש תופעה שלעניות דעתי מתרחשת בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית.

עם תחילתו של הכנס הצטרפתי יחד עם חבריי לפאנל ראשון שעסק ב"מלחמת השבטים בחברה הישראלית". הדיון בפאנל נסב סביב סוגיית הגיוס במגזר החרדי והקרע עם המגזר הערבי. מנחת הפאנל העיתונאית רינה מצליח ניווטה את הדיון על ידי סקירת מספר אירועים מפלגים בחברה בישראל. מצליח הזכירה את "נאום השבטים" המפורסם של הנשיא ריבלין, את "חוק הלאום" ואת קריאתו של ראש הממשלה ביום הבחירות במרץ 2015 לצאת ולהצביע כי "הערבים נוהרים לקלפיות". מוטב לציין כי איני מזדהה ולו במעט עם אמירתו של נתניהו. אך בשלב מסוים בפאנל הורגש כי נציג המגזר הערבי ח"כ לשעבר זוהיר בהלול, מאשים את נתניהו בכל בעיות המגזר הערבי. לרגע ניתן היה לחשוב כי האלימות והפשיעה צצו עקב אמירה זו ולא היו כאן לפניה.

בפאנל נוסף שעסק בכלכלה ורפורמת מחירי הדיור של שר האוצר, תוך דקות ספורות הוסט הדיון להאשמת מדיניותו הכלכלית של נתניהו. למרות, שמצוקת הדיור וההבטחות לשינוי הגיעו מכיוונו של שר האוצר כחלון. בנקודה זו נדלקה לי נורה אדומה נוספת לגבי אזכור שמו של נתניהו תחת כל עץ רענן. בין הפאנלים התקיים ראיון עם יו"ר האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני בהנחיית דנה וייס.

לבני נשאלה שאלות רבות על ביטחון, על המצב בעזה ומצבו של השמאל בישראל. לבני, ניסתה להיחלץ בתואנות רבות ומשונות, לרבות האשמת נתניהו במצב הביטחוני והכלכלי. כמו כן, התריסה לבני כלפי גופי התקשורת הגדולים וטענה לסיקור מוטה לטובתו של נתניהו, מה שלרגע נשמע כאילו אינה חיה עימנו באותה מדינה. וייס בשלב מסוים לא התאפקה והטיחה בלבני כי האשמת נתניהו והתקשורת בכל עניין ועניין אינה מהווה חלופה לתשובות ליצירת אלטרנטיבה. עוד הוסיפה ושאלה לפתרונותיה של לבני בסוגיות הבוערות, אך לפתע נשמעה לבני מגומגמת וירתה מספר אמירות עמומות לחלל האוויר.

הסיטואציה חזרה על עצמה שוב באופן דומה בפאנל של הכתבים הצבאיים השונים עם דובר צה"ל.  הפאנל התעתד לעסוק בסוגיית עוטף עזה, גבול הצפון ובתפקוד דו"צ באירועים האחרונים. אך גם בדיון זה במהרה הכתבים הצבאיים העדיפו להתעסק בפרשנות פוליטית, במקום לבצע את תפקידם כנדרש לסוגיה חשובה זו. כיוון שפחדו לפגוע בקשרים עם דובר צה"ל שכחו את מקומם כעיתונאים. ובמקום לבקר את התנהלותו העמומה של דובר צה"ל והסתרה של אינספור אירועים בעוטף, העדיפו למקד את הפוקוס אל מדיניותו של נתניהו.

הריטואל החוזר על עצמו של אובדן כיוון כלכלי מדיני והיעדר אלטרנטיבה, נראה כטרנד ישן-חדש אשר תפס מקום של קבע בחיינו. בכל נושא אשר ישנה ציפייה להתייחסות רצינית ומהותית בוחר הפוליטיקאי או העיתונאי להסית את האש אל עבר הקונצנזוס המוכר "רק לא ביבי".

כמובן שאיני מתעלם מהיותו של נתניהו ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון וכמובן על השפעתו הרחבה במגוון תחומים. אך לדעתי עלינו כציבור מוטלת החובה לעצור את גיבובי השטויות הממוחזרים. יש לדרוש תשובות מפוליטיקאים המנסים להוות תחליף ראוי, להציע חלופות לטיפול במשברים השונים ולספק פתרונות. לא להסתפק במהדורות חדשות הממלאות אותנו בפרשיות השחיתות הנחקרות במשך שנים  וממלאות את הכותרות על חשבונן של סוגיות חשובות לא פחות. כמובן שאיני מזלזל בחומרת חקירותיו של ראש הממשלה, אלא רק מתרעם על כמות הסיקור וזמן המסך שהן מקבלות על חשבון אלימות כנגד נשים, מותם בקצב מסחרי של פועלים בענף הבניה, והתחבורה הכושלת במדינת ישראל.