כתבה: מאיה כהן / ערך: אליאב לייכטר

מה ציונות יכולה לגרום לאדם? דניס החליטה לעזוב את אורוגוואי ולעלות לארץ לחיים חדשים. בגילוי לב היא משתפת במבט לאחור על החיים החדשים בארץ הקודש וגם על החיים הקודמים

דניס הודורובסקי, בת 23, עזבה לפני כשנתיים את הכול ועלתה לישראל. היא הותירה מאחוריה משפחה, חברים, ואפילו פרשה מהלימודים לתואר, והלכה אחרי הלב.

גילוי נאות: דניס היא חברה טובה מאוד. אני מכירה אותה כבר מעל שנתיים. את "דנו" זכיתי להכיר בביְת שלה, שם, ביבשת הרחוקה, בדרום אמריקה.

בסוף שנת 2016 טסתי לשירות לאומי באורוגוואי, ארזתי בשתי מזוודות את כל חיי ועליתי על מטוס ליעד לא מוכר – אבל זה כבר סיפור אחר.

בליבי חשבתי שאני הולכת ללמד ציונות, ומהו הערך של ארץ ישראל, ולהכיר להם את הארץ שלנו-שלהם מה היא. ולא הבנתי שהגעתי לקהילה היהודית הכי ציונית בעולם (אבל לא דתית) והדבר בא לידי ביטוי בשיעור עלייה גבוה והשתתפות בכשמונה תנועות נוער שונות כמו: ביתר, הבונים דרור, בני עקיבא ועוד.

ובחזרה לדנו: היא נולדה וגדלה באורוגוואי, במשפחה הם סך הכל שתי אחיות בבית – דניס ודניאלה. דנו גדלה והתחנכה בבית הספר היהודי אינטגרל, הלכה לתנועת הנוער ביתר, הייתה בישראל שנה שלמה- "שנת" עם חברים, ואף התחילה תואר בתקשורת באורוגוואי. במהלך הלימודי שלה לתואר, הלב שלה התחיל לדבר, המחשבות התחילו לרוץ ואחרי תקופה לא קלה של התלבטויות ומחשבות היא החליטה לעזוב הכול ולעלות לארץ. לבד.

כיום דנו היא סטודנטית לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת אריאל בשומרון. היא יושבת לידי ומספרת לי באריכות על החוויה שלה בכל תהליך העלייה והקליטה בארץ.

שאלתי אותה למה היא בחרה לעלות לארץ? לעלות לבד. והיא ענתה לי ככה בפשטות: "עליתי בגלל ציונות! כל חיי הלכתי לבית ספר יהודי ולתנועת הנוער ביתר והמטרה של כל תנועות הנוער באורוגוואי. באופן כללי זה לכוון לעליה לארץ ישראל. מהשכבה שלי בתיכון עלו לארץ 45 אנשים מתוך 100 – מספר מכובד מאוד של עולים".

"עליתי לבד", היא משתפת, "פחדתי מאוד, אבל הבנתי שאם אני רוצה להקים משפחה יהודית דתית, ולהיות שמחה עם החיים שלי אני צריכה לעלות כי זה קשה לשמור על אורח חיים דתי באורוגוואי. אני אוהבת את המשפחה שלי מאוד אבל יש חלומות שצריך להגשים – וזה מה שעשיתי".

למה את מתגעגעת? "למשפחה, להורים שלי, סבתא וסבא שלי. והכי הכי חסרה לי ה-siesta ,שנ"צ בשפה שלנו. אולי לנו הישראלים זה ישמע מוזר אבל באורוגוואי, כל יום, לא רק בשבתות בקיץ אנשים עושים שנ"צ".

איך עברת את תקופת הקורונה בישראל?
"בהתחלה היה לי ממש קשה. הבנתי שכנראה בזמן הקרוב לא אוכל לחזור למשפחה שלי באורוגוואי. הייתי לבד בדירה שלי בירושלים שבוע וזה עשה לי קצת לא טוב, וגם אנשים פחדו להזמין אותי לבית שלהם בגלל המצב. יש לי חברה שהיא עולה חדשה והיא עשתה שירות לאומי בירושלים אז הלכתי לדירת שירות שלה וגרנו ביחד חודשיים וחצי כמה עולות חדשות ביחד. עשינו שבתות, חגים ביחד וזה היה טוב".

מה התהליך שעולה חדש צריך לעשות על מנת להתקבל לאוניברסיטה בארץ?
"זה לא קל. בגלל שאני התחלתי ללמוד כבר באורוגוואי שנתיים לימודי תקשורת אז זה היה לי יותר קל. אבל צריך לעשות פסיכומטרי בארץ ואין בספרדית. יש באנגלית או עברית. ואז צריך לעשות מבחן יעל – מבחן לעולים חדשים".

מה את אוהבת בתרבות הישראלית?
"אני אוהבת את האחדות שיש בארץ. כשמישהו צריך עזרה כולם מושיטים יד, וזה לא משנה אם אני דתייה או לא". ואת זה דנו חוותה בעצמה בהתחלה של העלייה שלה לארץ – כולם רצו לעזור לה, לדאוג לה לדברים, אוכל, מקום להתארח בו בשבתות ובחגים.

ולמה לא התחברת באורך חיים הישראלי?
"לחץ. יש לחץ כל הזמן בכל מקום אנשים לחוצים, ממהרים ממקום למקום. ואני גם לא אוהבת את הבירוקרטיה שיש במדינה. לעולה חדש זה לא פשוט. ואם אני לבד לא אדאג לעצמי לטפסים, וזכויות אני לא אצליח להתקדם".

כשדנו אמרה את זה נחמץ לי קצת הלב, כי בתקופה הזו של הקורונה והפילוג האחדות לא מורגשת, העם שלנו חווה טלטלה, משבר פנימי. ואז בלי שהספקתי להגיב דנו מיד אמרה: "רק שהישראלים לא רואים את זה".