מאת ליטל מקוריאה
בילדותי לא היו כלל דמויות שנראו כמוני בתקשורת. כשאסתר רדא, עלתה על הבמה, הבנתי שייתכן שדברים מתחילים להשתנות
ישבתי מול המסך וצפיתי בפרק הראשון של "The Four". הקריין הציג את השופטים ואז נכנסה לבמה המנחה, אסתר רדא, בחליפה לבנה בוהקת. וכל מה שחשבתי זה, "אלוהים, הגיע הזמן!"
סדרת הריאליטי המוזיקלית משודרת בשידורי "רשת" (ערוץ 13). מי שמנחה את התוכנית היא הזמרת והשחקנית אסתר רדא. אל רדא נחשפתי לראשונה ב"דאוס", סדרת נוער ששודרה ב"יס", ובתפקידים נוספים בתיאטרון ובטלוויזיה. בד בבד נחשפתי לקריירה המוזיקלית שלה והתוודעתי לכך שהיא מופיעה על במות חשובות בארץ ובעולם.
אך גולת הכותרת היא שרדא היא המנחה הראשונה ממוצא אתיופי של תוכנית בפריים טיים. אני, אישה ממוצא אתיופי, מצאתי את עצמי מריעה על המנחה החדשה שמופיעה על המרקע. סוף סוף, אישה, שהיא גם רהוטה, אינטליגנטית ובעלת חוש אופנה משגע, וגם בצבע שלי (ואפילו לא מחליקה את שיערה, הללויה)!
ייצוג מזערי
בילדותי (שנות ה-90) לא היו כלל דמויות שנראו כמוני בתקשורת, לא בתוכניות מצוירות, לא בסרטים ולא בפרסומות. התופעה חזרה על עצמה גם בתכנים שהופקו בארץ וגם בכאלה שיובאו מחו"ל. לא הייתה אף אגדת ילדים עם דמויות שחורות. ואפילו נסיכות דיסני, מודל חיקוי דומיננטי בקרב ילדות באותה תקופה, היו לבנות וטיפחו שיער חלק וארוך.
בכל מקום שאליו הבטתי נעדרו ילדים וילדות בעלי עור כהה, כמו גם נשים בעלות שיער מקורזל, אפרו או אפילו מתולתל. בבגרותי הבנתי כי ההתעלמות הגורפת מאוכלוסיות שלמות, בהחלט פוגעת בדימוי עצמי, בעיקר בקרב ילדים. ילד שצופה בתכנים אלה מרגיש שאם הוא לא נמצא על המסך, אין לו מקום. כמו שאומר הביטוי, "אם אני לא שם – אני לא קיים".
התופעה בהחלט לא התחילה בארץ הקודש הקטנה שלנו. בכל העולם, אנשים שחורים אינם מקבלים ייצוג ראוי במדיה, לעיתים על אף האחוז הגבוה שלהם באוכלוסייה. התופעה מתרחשת בארה"ב, אמריקה הלטינית, אירופה ואפילו בברזיל, שרוב תושביה אינם בעלי עור לבן. למעשה, בכל הגלובוס ישנה הדרה כזאת בתקשורת.
Change is coming
אבל לכל מצב פסימי יש פתח לאופטימיות. נראה כי גם בארץ וגם מחוצה לה התעוררו בשנים האחרונות רוחות חדשות של שינוי. אני חושבת שייצוג בתקשורת הוא תהליך טבעי ולא מכוון. מלהק או פרסומאי אינו בהכרח חושב: "אני לא אגוון בבחירת השחקנים והניצבים שלי", אלא העניין הוא נראות חברתית. נראה כי השתנתה הדרך בה נתפסים יוצאי אתיופיה בישראל, ונראה כי גם אצל אנשי המדיה השינוי מתרחש בהתאם.
כששאלתי את עצמי מה גרם לשינוי בעיקר בשנתיים האחרונות, הגעתי למסקנה שמה שהוביל לכך, בין היתר, היא המחאה של העדה האתיופית ב-2015. המחאה התחילה כזעקה כנגד אלימות משטרתית, אבל הכילה את כל הזעם על הגזענות שחווים יוצאי אתיופיה ב-30 השנים האחרונות. במהלך המחאה נחסם "העורק של מדינת תל אביב", כביש איילון. וכשמאורע מתרחש בלב תל אביב, כל העיניים נישאות אליו. נראה כי המחאה שינתה מעט את פני הדברים.
ואכן, לאחרונה אני שמה לב לניצבים שחורים בפרסומות או כשחקנים בסדרות טלוויזיה, ורדא המוכשרת היא כחלק משינוי משמעותי זה.
למען האמת, אחרי כל כך הרבה שנים הגיע הזמן שנתנער מדפוסים מעוותים שכאלה. נראה כי גם החברה הישראלית מאסה במקובעות הזויה שמקדשת מראה מסוים. כמו כן, אני מאמינה שהדרה של קבוצה אחת נושאת עמה כמעט תמיד הדרה של קבוצות אחרות. לדוגמה, לאנשים במשקל גבוה אין כמעט ייצוג ראוי בתקשורת, כמו גם לנמוכי קומה. החברה האנושית היא פסיפס יפה של שוני וככה היא צריכה לבוא לידי ביטוי על המסך.