רינה פיש-דהן

אחרי הדרמה הגדולה בבחירות בבית שמש ואחרי המהפך בחיפה, ויכוח סוער התחיל בפייסבוק. איך קוראים מעתה לכל הנשים שנבחרו? במקביל ילדה ביקשה תמונות של אלופות על אריזת הקורנפלקס ועוררה סערה. האם קיים קשר בין שני הפוסטים?

יש תחושה שעוד לא נרגענו מהבחירות המקומיות שנערכו לפני כשבועיים. אולי זה בגלל שבערים רבות נאלצו לקיים סבב שני שיכריע בין המועמדים ואולי בגלל התהפוכות הרבות שאירעו במערכת הבחירות האחרונה. אחת ההפתעות היא ההכפלה במספרם של נשים בראשות הערים והמועצות.

בלי לגור מעולם בחיפה או בבית שמש, המתנתי בציפייה כאחרונת התושבים. עד שהכריזו שעינת קליש-רותם זכתה בחיפה ושעליזה בלוך ניצחה בבית שמש. כאישה היה לי מרגש לשמוע שמעכשיו הן תהיינה ראשות עיר. רגע, ראשי עיר? ראשת עיר?

גם אתם לא יודעים איך לקרוא ל12 הנשים שנבחרו לעמוד בראש המועצות המקומיות והעיריות? אתם לא לבד. יום לאחר הבחירות פרסם ד"ר אבשלום קור פוסט בפייסבוק. הוא סיפר שהנחה את עמיתיו בגלי צה"ל לומר ראש עיר בהתייחסם לנשים שנבחרו. וכך נימק את ההחלטה:

"ראש הוא איבר
גם אצל נשים
הראש הוא זכר."

כמה רעש פוסט בנושא לשון יכול לעשות? אמנם הממוצע הארצי בבגרות בלשון נמצא באזור ה70+ אך באופן מפתיע הפוסט גרר תגובות רבות. הוא שותף כ2,000 פעמים. המגיבים בפייסבוק נחלקו לשני מחנות. בצד אחד עמדו אנשים והסכימו עם הקביעה של קור. מנגד זעמו אנשים על הטרחנות. הגישה המיושנת, לפי דעתם מובילה את קור בהחלטותיו הלשוניות.

הנחרצות הזו של ד"ר קור עומדת בסתירה להחלטות האקדמיה ללשון עברית. בישיבת מליאת האקדמיה שהתקיימה בחודש נובמבר 2012, נקבע אחרת. "האקדמיה החליטה כי אפשר ליצור צורות נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה. כגון ראש: רֹאשַׁת ממשלה, ראשת עיר (בריבוי: רָאשוֹת עיר)… משמעות ההחלטה שהתקבלה היא שמעתה אפשר לקרוא לאישה המכהנת בתפקיד ראש הממשלה – רֹאשַׁת ממשלה, לאישה המכהנת כראש עיר – ראשת עיר (ובריבוי: רָאשוֹת עיר); כל אישה המשמשת משנה (לנגיד, לנשיא או ליו"ר) תוכל מעתה להיות – המשנָה (ובריבוי: מִשְׁנוֹת)".

תלמה גם של אלופות

נרוץ קדימה. ב-6 לנובמבר, מספר ימים לאחר אותה סערה. בעמוד פייסבוק עם אופי שונה לחלוטין פורסם מכתב של ילדה. היא קראה לחברת תלמה לשים תמונות של אלופות על הקופסה המוכרת. "כמעט כל יום אני אוכלת קורנפלקס של אלופים ומסתכלת על התמונה של עומרי כספי וחושבת לעצמי, למה אין תמונה של אלופות?"

גם כאן הפוסט עורר תגובות אמוציונאליות. תגובות עדינות בסגנון "נגמר לצנרת מה להעלות?" ועד טענות נגד ה"פמיניסטיות בשקל". היו כאלו שטרחו והסבירו שצורת הרבים בזכר פונה לגברים ולנשים. כך שאין לילדה הזאת ממה להיעלב. היו גם תגובות שהזדהו והעלו דוגמאות למותגים אחרים שמדירים נשים. או מותגים ששמים נשים בלבד בפרסומות הקשורות לבישול וניקיון.

ללא ספק התגובה המנצחת הייתה של חברת תלמה עצמה. החברה רכבה על הוויכוח ויצרה לעצמה הזדמנות שיווקית. "גם אנחנו קראנו ביומיים האחרונים את המכתב המרגש, והקשבנו למגוון הקולות שנשמעו בנושא. שמחים לעדכן שבימים אלו אנו מתחילים לשווק מוצר חדש, הפונה בשמו באופן אישי גם לבנות – דגני "אלופות ואלופים 100%". אנחנו תמיד שמחים להקשיב לצרכנים שלנו, וחשוב לנו להמשיך לעודד את הבנות והבנים לשאוף הכי רחוק שאפשר."

בשלב הזה אפשר להגיד, אוקיי, מה יוצא לנו מהוויכוחים האלו? (חוץ מאריזה חדשה של דגנים). נגמר לנו על מה לריב, שעכשיו אנחנו מתחילים להתפלפל בלימוד השפה העברית? אי אפשר פשוט להישאר עם צורת הדיבור שכולנו התרגלנו אליה? אז תגידו ראש עיר גם על אישה ותאכלו קורנפלקס של אלופים עם תמונה של עומרי כספי. מה כבר קרה?

לפתוח את הראש

גם אני הרגשתי ככה בהתחלה כשנחשפתי לדיונים סביב הנושא. גיחכתי בהתנשאות קלה כשקראתי את התגובות. לפתע נזכרתי במה שסיפרה לי אחותי. מקרה שקרה בשבת אחת עם ההורים. כמו בכל ערב שבת, אבא שלי בירך את הילדים לפני הסעודה. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ…" היא שמה לב שנוסח הברכה לא משתנה ללשון נקבה כאשר מברכים בנות, מפני שהוא מבוסס על פסוק והדבר הכעיס אותה. "תברך אותי בלשון נקבה." היא דרשה מאבי, והוא בתגובה פשוט צחק.

היא לא נשארה אדישה לעניין, והחליטה על נקמה יצירתית. במשך כל הסעודה דיברה עם אבא שלי בלשון נקבה. כשביקש ממנה להפסיק, אמרה לו בפשטות "ככה נשים מרגישות." בסיום סעודת השבת החיוך כבר נמחק מפניו. "אוקיי, הבנתי. ניצחת."

כשבאתי לכתוב את הכתבה, עברה בי מחשבה. את מי זה כבר מעניין? מקסימום יקראו את זה נשים. בעיני דווקא גברים צריכים לשמוע את זה ולפתוח את הראש. אבל מעבר לכך,עצם ההתלבטות מוכיחה בדיוק את הבעיה. ההסתכלות הזאת, כאילו שנשים הן קהל יעד צר ונישתי. שכחנו שהן חצי מאוכלוסיית העולם? המחשבה לפנות ולכתוב לשני המינים, מעוררת באנשים רבים רתיעה ומעלה גיחוך במקרה הטוב. במודעת דרושים שראיתי בפייסבוק לפני שנה, ביקשתי שיתקנו וירשמו דרוש/ה. אמנם הארגון תיקן את הפוסט, אך התגובות היו מזלזלות. "וואי, איזה חפרנית." "איזה משועממת."

עבדנו קשה כדי להגיע לאן שאנחנו נמצאות כיום. ועדיין יש עוד דרך ארוכה והמון מטרות להשיג. כל אדם, במיוחד בגילאים הצעירים מחפש דמויות לחיקוי. שייתנו לו כיוון, עצה לחיים או אפילו רק השראה. אני יודעת שלי חסרות דמויות כאלו. דמויות שאני יכולה להביט אליהן ולהרגיש שאני לא צועדת בדרך הזו לבדי. אולי לכם זה נראה כמו צורת דיבור בלבד ושזה לא משנה יותר מידי. אבל לפעמים, לראות קופסה של קורנפלקס עם המילה "אלופות" או שלט על הדלת "ראשת עיר" זה כל מה שחסר בשביל ילדה אחת שרוצה להעיז ולחלום.