מאת הגר איילין
מאי 2015, ומחאת האתיופים יוצאת לדרך בעקבות גילויי גזענות ואפליה שלטענתם מתקיימת כלפיהם. היא מלווה באלימות, הפגנות ובדרישה פשוטה לשוויון הוגן לכולם. שנתיים וחצי אחרי, הגר איילין, אתיופית גאה, כותבת טור על איך החברה הישראלית עדיין לא מצליחה לצאת מהעולם הגזעני שבו היא חיה
נדמה כי מאז ומעולם התלווה לצבע השחור קונוטציות שליליות אשר היוו חלק בלתי נפרד בהבניית המשמעות הסמנטית שלו. עוד בתקופת הקדמונים הצבע השחור אפיין את הלא נודע ואת החושך. הוא התקשר למוות, כוחות האופל והרשע, ועולם המאגיה. גם היום, בעולם המערבי ביטויים בעלי אופי שלילי שנקשרים לצבע השחור שגורים בפי החברה כדרך קבע, מושרשים בה באמצעות תרבות וחינוך. החל בביטויים כגון "יום שחור" וכלה בספרים דוגמת: "אביר הוורד השחור". רפרטואר המשמעויות הינו בלתי נדלה. ברצוני להתמקד במשמעות ספציפית שיוחסה למילה שחור, אשר שבה וחוזרת לסדר היום הציבורי בהתאם למדדי הרייטינג שמספקים אותם אירועים בכיכובה, בעיקר מעסיקה אותי כל ימי חיי כאישה יהודייה ממוצא אתיופי – שחור ככינוי לאדם שצבע עורו כהה.
הגר.
בארה"ב, מאיישים את תפקיד זה האפרו-אמריקאים, ואילו בזירה המקומית ישראלים ממוצא אתיופי. בעל כורחם, קהילות אלו מצאו מכנה משותף במאבקם כנגד האפליה על רקע גזעי ובניסיונם לערער את ההגמוניה השולטת משני צדי הגלובוס. במדינת ישראל עיקר הבעיה בסוגיית הגזענות הוא שהיא ברובה סמויה מן העין ולא נעשית באופן בוטה (בניגוד לירי באור יום בארה"ב), הדבר מקשה על הטיפול בבעיה ומצביע על האופן העמוק בו מובנית האפליה בחברה שלנו עד לכדי היותה טבעית ובלתי מובחנת. כתוצאה מכך השיח סביב סוגיית הגזענות גורר תגובות רבות המצביעות על אי קיומה של התופעה, ראוי לציין – תופעה שרבים חווים על בשרם מידי יום כל היום בכל העולם, כאילו היו פרי דמיונם.
מי מאלו הבוחרים לראות את העולם דרך משקפי האוטופיה, דוחים על הסף את קיומה של הגזענות באומרם כי "הקשיים" שאנו חווים הם טבעיים ונובעים כחלק מתהליך החברות שלנו בחברה הישראלית, ואנו אלה שמייחסים את ה"קשיים" לנושא הגזענות. כדי לבסס את טיעונם הם מציגים את הקשיים שהם חוו על בשרם במטרה ליצור משוואה מאוזנת.
אך לא כך הדבר, משום שהגזענות אינה נחלתם של "שחורי העור" בלבד. היא אומנם מאוד נפוצה בקרבם אך עם זאת היא מכילה בתוכה עולם תוכן רחב כאשר כל קבוצה באוכלוסייה זוכה לייצוג "הולם או פחות" על ידה. לכן, סביר להניח שגם הם הופלו לרעה על רקע כזה או אחר (בנוסף לקשיים). כתוצאה מקיומה של עמדת העליונות על האחר, היחיד אינו נשפט על פי ייחודו האישי אלא על פי השתייכות לקבוצה בלבד כאשר הדימוי של אותה קבוצה מורכב ברובו מסטראוטיפם. כפועל יוצא קהילה שלמה מודרת מהחיים החברתיים, תרבותיים, פוליטיים, וכלכליים במולדתם.
אחד מעמודי התווך החשובים שעליהם קמה מדינת היהודים הוא המכנה המשותף הרחב שלנו – יהדותנו. אך בשנים האחרונות מתגברת התחושה שזהו עוד מקום, בו הצבע מגדיר אותך וחורץ את גורלך אל שולי החברה, כאילו היינו נטע זר. כשברקע נשמעות אמירות המרמזות על כך שאנו כאן בחסד, שעלינו להודות ולהוקיר תודה על כך. אז לא. לכל אותם המרמזים אומר שזהו ביתי! הוריי הקריבו את כל שהיה להם, כמוהם גם אחרים, ויצאו לדרך באישון לילה כשירושלים מתנוססת לנגד עיניהם, הם השאירו אחים וילדים שלא צלחו את הדרך וכל זאת כדי לשמר את המסורת ארוכת השנים וכדי להשלים את ייעודם ולהגיע לארץ אבות.
30 שנה אחרי, תם עידן התמימות והפילוג ששולט בחברה הישראלית כאילו כופה עצמו ומצמיח דור חדש, כזה שאינו עולה בקנה אחד עם הדימויים הסטראוטיפים שיוחסו לו, דור שנלחם במערכת הממסדית ועל מקומו בתודעה הוא מודע לכוחו ודורש את מקומו בחברה, להיות שווה בין שווים. המלחמה בגזענות היא המאבק של כולנו, כחברה, מאבק בו אנו דורשים להוקיע את התופעה. בכדי לצלוח אותו אל לנו לעמוד מנגד בצד, משום שברגעים של משבר מוסרי גם שמירה של ניטרליות נחשבת בגידה.