במהלך השבוע האחרון, עלתה חברת אל-על לכותרות שוב (טיסת 002 מניו-יורק לארץ). והפעם בהתנגשות שחייתי אתה כל שנת העבודה שלי בתור דיילת אוויר באל-על. ההתנגשות בין הדת – שמירת השבת, לעולם הסובב.

תמיד האמנתי ששני אנשים שמסתכלים על אותה תמונה רואים בעצם שתי תמונות שונות ושכל אחד מהם יספר סיפור אחר, אין אמת אחת אובייקטיבית. מצד אחד התקשורת אוהבת לייצר ידיעות שימשכו תשומת לב ופרובוקציות. התפרסמו כתבות שהוציאו את הדיילים ככאלו שאינם מייחסים כבוד לנוסעים, מאחרים לטיסות ובעיקר לא עושים את עבודתם כראוי. ומאידך ראיתי כתבות שמציגות את החרדים כברברים, דו-פרצופים, שהשבת חשובה להם יותר מיחסי אנוש בסייסים וכ'ו..  אבל כל הכתבות הללו לא התייחסו לעיקר בעיניי. והוא כבוד האדם הבסיסי שלאט לאט נעלם מהחברה הישראלית.

אנשים אינם מודעים לתהליך בו אדם הופך לדייל, הוא הינו ארוך ולא פשוט. לפעמים מתבלבלים וחושבים שזו עבודה כמו מלצרות אך לא כך הדבר, תפקיד זה דורש הכנות רבות. בכדי להיות דייל אוויר צריך לעבור סדרת ראיונות בהם אחד מתוך אחת עשרה מתקבל/ת. לאחר מכן קורס של 8 שבועות הדורש השקעה והקדשת זמן רב ואין אפשרות להיעדר או להחסיר חומר. במהלך הקורס מתבצעות 4 טיסות התבוננות, אשר לרוב מתקיימות בימי שישי (דיילים דתיים נוחתים לפני השבת). בנוסף יש לחתום על חוזה עבודה של התחייבות לשנה שניתן להעריך עד כ5 שנים.

”כבר מגיל קטן רציתי להיות דיילת אוויר", משפט ששמעתי לא מעט בזמן המיונים להיות דיילת אוויר באל-על, בין כל המתמיינים הרוב הבולט היו בנות ,בגילאי 21-35 שהחליטו לקחת הפסקה ממרוץ החיים. והחליטו לעשות את מה שהן באמת חושקות בו מאז שהיו ילדות, בין כל אלו- אני עומדת, אלישבע בת 20, והדתייה היחידה.

בכדי להפיג את המתח מיום המיונים העמוס, נוצרות להן שיחות קלילות ומעניינות, בהן כל אחד מנסה להבין מי הם המתמודדים מולו על אותו תפקיד נחשק. ובין כל השאלות והשיחות הצהרתי שאני דתייה. בעייני זו הייתה הצהרה טריוויאלית לגמרי, אבל חבריי למיונים התפלאו כל-כך. אני זוכרת תגובה אחת במיוחד, שחזרה על עצמה גם תוך כדי מילוי התפקיד. "לא יכול להיות שאת באמת דתייה? את בכלל לא נראית". ואני עומדת שם וחושבת לעצמי איך דתייה נראית? אולי הייתי צריכה לגדל קרניים וזנב ואולי לבוא במדי המתנחלת שלי עם סנדלי שורש חולצת תנועה וחצאית קומות(אני גם נחמדה בדר"כ ובכלל לא רצחתי את רבין).

באל-על מועסקים כ-1400 דיילים מתוכם סביבות ה-350 דתיים, המוגדרים "דיילי שבת" כלומר לא עובדים בשבתות וחגים. ובעוד אל-על לא טסה בימים אלו, חברות הבת שלה אפ וחברת סאנדור טסות ומעסיקות את דיילי אל-על בטיסותיהן. תפקידיה של דיילת דתייה – "דיילת שבת" הם רבים ואף מתנגשים לעיתים, מלעבוד ולהציע את השירות הכי טוב שיש הן בבטיחות והן בשירות או כל דבר אחר, עד בכדי לייצג את החברה הדתית לייצג את מה שהתקשורת בדרך כלל לא מייצגת, להראות שעולמות שכאלו יכולים להשתלב.

כיום, לאחר שעברה שנה מיום התפטרותי אני מבינה למה הם כל-כך התפלאו.  דיילים במסגרת התפקיד נתקלים בכל רבדי החברה. אם זה הישראלי היפה'- ועם זה הישראלי מ'טיסת השוקולד'.  לצערי הישראלי הרווח יותר הוא זה המתפרץ, היורק, המדבר בשפה גסה ובעיקר לא מכבד. בין הרבדים הללו נמצא ציבור, שאנו נוהגים להגדיר אותו כאחד ולמקום אותו ברובד יחיד והוא 'החרדים'. לא פעם ולא פעמיים נוצרים חיכוכים עם ציבור זה, על מקומות ישיבה ליד נשים. או כמו שקרה בשבוע האחרון, המהומה בטיסת 002 מניו-יורק לישראל ופגיעה בכבוד השבת. כשהתפלאו חבריי למיונים שאני דתייה, הם אוטומטית שייכו אותי לציבור החרדי שמפריע ומתקומם ולא לציבור החרדי/דתי לאומי שבדר"כ מתנהג כשאר הנוסעים, בעיניהם כל השומרי מצוות- אחד הם ואם יש אחד שמתפרע משליכים זאת על כלל הציבור.

ג'ני דיילת שהייתה על טיסה זו כתבה, ואני מזדהה עד מאוד: "בטיסה זאת לא קרה שום דבר שלא ראיתי קודם לכן. נוסעים אשר מתנהגים בצורה כזאת כבר ראיתי בטיסות אחרות, וזה לא רק דתיים או רק חילוניים. אנחנו עם מאוד מורכב והחיים במדינת ישראל גם הם מורכבים, אולי בגלל זה אנחנו תמיד לחוצים, כועסים, ממהרים. אנחנו תמיד חושבים שמנסים לדפוק אותנו, לעבוד עלינו, ואולי זאת ההיסטוריה שלנו כעם נרדף שגורמת לנו לחשוב ככה. גם יש לנו איזו נטייה לזרוק על הכל, להשאיר קליפות של גרעינים ככה בקטנה, להגיד 'יאללה' ו'בחייאת', להתחמק ככה מאיזה דו"ח או לעקוף באיזה תור. יש לנו חוצפה ישראלית ואנחנו יודעים, או חושבים שיודעים, מה מגיע לנו. אבל עם כמה שנתגאה בזה ונגיד שאלו הדברים שמייחדים אותנו, חשוב שנבין שקשה מאוד לתת לישראלים שרות".

אולי זו גם חברת אל-על שבחרה לעצמה סלוגן בעייתי "הכי בבית בעולם", כי הרי כשאנחנו עולים למטוס. אנחנו לא בבית בכלל! אנחנו מוקפים באנשים שאינם משפחתנו, אנחנו לא יכולים לדבר ולעשות כרצוננו. יש חוקים במטוס, אדם לא יכול לעשות ככל העולם על רוחו- וכיוצא מכך הוא לא ברשות עצמו. בסופו של דבר לכולנו אותה המטרה, כולנו רוצים להגיע בבטחה מנק' אחת לשנייה. אז אוולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, לשנות את הסלוגן ל"סובלנות זה הבית החדש" ובעיקר להתחיל לכבד את עצמנו, את החברה שסביבנו ואת מה שאנו מציגים לעולם.