מאת ניר רייזלר

בקטע מחיבורו "לשאלת ציון וטאריטוריה" (1905) יוצא דב בורוכוב, מאבות הציונות הסוציאליסטית, נגד השקפות פלשתינומאניות והיסטוריסטיות, בלשונו, שעניינן האלהה בלתי רציונלית של העבר היהודי והקנאות לחבלי 'הארץ המובטחת' הנגזרת ממנו. הפגם היסודי באותן תפיסות נעוץ בכך שהן אינן מתחשבות בצרכיו הקונקרטיים של עם ישראל בהווה, שעיקרם עצמאות כלכלית ומדינית. מן העבר השני, מפריך בורוכוב את טענות הטאריטוריאליסטים, המבטלים את חשיבותה של הקמת מדינה יהודית דווקא בארץ ישראל, ולא במקום אחר. בכך, הם מבטאים עיוורון לעובדה שכינונה של חברה המקיימת סולידריות אנושית ופוליטית חייב להיות נטוע ברגש לאומי המעוגן, בין היתר, בזיקה לעבר משותף.

אותם שני קצוות המקוטבים ביחסם לשורשיו הרוחניים והתרבותיים של העם התגלגלו, אם גם באופן חלקי, בזרם הדתי של הימין הקיצוני וב'שמאל' הרדיקלי בני דורנו. הראשון מביניהם מוכן להקריב על מזבח ההיאחזות בקרקע האבות את חיי העם בהווה, שבליבם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. חלקים מאותה תנועה סהרורית מייחלים, בסתר לבם או בגלוי, לישועה שמיימית בדמות מלחמת כל וכל או הפיכת ישראל ממדינת לאום מודרנית ל'ממלכת יהודה'. כך יתאפשר להם לגרש את הפלסטינים מיהודה ושומרון או לחילופין, למשול עליהם כצמיתים במעין משטר אייטולות יהודי. בעוד שבהזיותיהם, יתבטל 'רק' אופיה הדמוקרטי של המדינה, הרי שבפועל יביא המשך מפעל ההתנחלות בראש ובראשונה לאובדן הרוב היהודי בה. דרך זו תוביל לחורבן ודאי של מדינת ישראל, וההולכים בה מצטרפים לפונדמנטליסטים אחרים – נטורי קרתא, המעוניינים לראות במותה של הציונות כתנועת השחרור הלאומית המודרנית של העם היהודי.

על פניו, נכון הימין הקיצוני הדתי רוצה לגדוע את גזע ההווה ולמוטט עימו את צמרת העתיד, ובלבד שלא ירחק מהעפר, המטאפורי והמילולי כאחד, בו טמונים שורשי העבר. בכך הוא מהווה, לכאורה, את היפוכו של ה'שמאל' האנטי ציוני, הדורש מאיתנו במפגיע לעקור את שורשיה הערכיים, התרבותיים וההיסטוריים של הזהות הישראלית, ולנסר את המבנים החברתיים והפוליטיים המהווים את גזעה בהווה. בסהרוריותה, מתקשה קריקטורה זו של שמאל להבין מדוע לאחר הליך כירורגי 'כואב אך הכרחי' זה לא יכולה צמרת העתיד ה'אזרחית' של הדמוקרטיה הישראלית לרחף באין מפריע ולינוק את מקור חיותה, היוצר שותפות בין בני האדם החיים במסגרתה… מהאוויר.

אולם הנגדה זו בין אחוזי הטירוף הפוליטי מימין ומ'שמאל' מתעתעת. לאמיתו של דבר, מהווים שני ה'ניצים' תמונת ראי זה של זה. השורשים המדומים בהם נאחז הימין אינם אלא זיכרון, זהה לזה ששימש במשך אלפיים שנות גלות תחליף להכאת שורש חי, ממשי, בארץ ישראל ועימה, במציאות ובהיסטוריה. עד לפני מאה שנה היה עם ישראל ישות אמורפית אשר אין חקר לעומקם של שורשיה הרוחניים, ועם זאת שאינה נטועה באדמת העולם הזה ובפרט, במולדתה שלה. הישגה הגדול של הציונות היה הפיכתה של ישות זו ללאום מגובש שקיומו יונק מהעבר ועם זאת, מושרש בהווה וצומח מעלה אל העתיד. מבחינה זו, אין הבדל בין האופנה הפוסט מודרנית של התנכרות לזהות הלאומית הישראלית לטובת ערגה נוסטלגית שקרית אל הגלות ('שיח של זהויות'), לבין ההתרפקות הימנית על עבר מיתולוגי ועתיד דמיוני כתירוץ לזניחת ההווה. מדובר בשני צדיה של אותה חזרה אל הגלות.

ניר רייזלר הוא דובר ארגון "נושאי הדגל" ועורך כתב העת הציוני העכשווי "אשמורת שלישית".