כתבה: שרי אילוביץ עורך: עדן לוין
שבע שנים אחרי שבתה הדס נהרגה במפולת סלעים בהודו, ליסה בן-שושן מספרת על ההתמודדות עם האסון ועל הפרויקטים להנצחת בתה – סלון כלות, בית מדרש וקייטנה לילדים עם צרכים מיוחדים. "אני מתרגשת כל פעם מחדש כי הם נותנים המון כוח"
"זה היה יום קיצי, אמצע יולי, במקרה שלושת הילדים – עדי, מוריה ואביעד – היו בבית, כל אחד בעיסוקים שלו. השעה הייתה 16:00 ודפקו בדלת". ליסה בן שושן הסתכלה בעינית וראתה שני שוטרים ושתי בחורות עומדים בפתח הדלת. "אני הולכת לבעלי יחי, אני שואלת: יש משהו שאני צריכה לדעת? הוא מסתכל עלי ולא מבין. אני פותחת את הדלת, השוטר שואל אותי אתם ההורים של הדס? אני ממש זוכרת שאני אומרת לו רק אל תגידי לי את מה שאני לא רוצה לשמוע. הוא מסתכל עלי ואומר: "הדס נסעה עם קבוצת חברים לכפר דרמקוט, במהלך המסלול הם עצרו בדרך באזור של מפלים, שם תפסה אותם מפולת סלעים, והדס נהרגה!" בדיעבד הבנתי ששתי הבחורות שעמדו שם יחד אתו היו עובדות סוציאליות. אני חושבת שיחי שישב ממש קרוב בסלון שמע, אני פשוט נתתי צעקה עד לב השמיים וכולם באו. אני זוכרת שעמדנו ככה חמישתנו והתחבקנו, כולנו צעקנו ובכינו".
בעוד פחות מחודש הייתה אמורה לחגוג הדס ז"ל את יום הולדתה ה-28.
בן שושן, הבכורה מבין ארבעה אחים, יצאה בקיץ 2012 כשהיא רק בת 21 לטיול הגדול במזרח עם מספר חברות. שלושה ימים בלבד לאחר שנחתה שם, קרה האסון. הדס ועוד שבעה ישראלים ישבו על שפת הנחל, למרגלות מפלי דרמקוט, שבצפון הודו. המקום ירוק ויפהפה, מוקף בהרים עוצמתיים ונופים עוצרי נשימה. פתאום, ממרומי ההר, החלו אבנים להידרדר. במאמצים עילאיים הובילו החברים את הדס באלונקה מאולתרת, בדרך התלולה. כעבור שעתיים, כשהגיעו לקצה השביל המוביל אל הכפר הקרוב, החזירה הדס את נשמתה לבוראה.
איך מתמודדים עם האובדן?
"כל אחד שאיבד ילד או בן זוג זה עולם ומלואו. שמעתי את בועז שבו, שאיבד את אשתו ושלושת ילדיו בפיגוע באיתמר, מתאר את האובדן כמו אבן במסע החיים, שיש לך שתי אופציות להחליט איך ללכת איתה. אחת, בין שתי הידיים מקדימה, הגב כפוף והפנים כלפי מטה, מכובד האבן. האופציה השנייה היא לשים אותה בתוך בתרמיל על הגב שלך, ממש כמו בטיול. לפעמים זה נורא מכביד עלייך ולפעמים לא. במהלך ההליכה את כמעט שוכחת שזה שם כי העיניים שלך רואות קדימה, והידיים שלך פתוחות לעולם. רק ככה אפשר להישאר שפויים ולא לעצור את החיים במובן מסוים".
מהו הזכרון האחרון ?
"לפני שלוש שנים עברנו לכפר סירקין. כשעזבנו את הבית בהדר-גנים, שם עשינו את הקריעה, שם בפיסת דשא הקטנה בכניסה, באמת הרגשתי את הקושי לעזוב. הבית, זה המקום שבו נפרדתי מהדס בעצם. אין לי דרך אחרת להגיד את זה, פשוט הרגשתי שאנחנו נפרדים פיזית מהמקום אבל הדס איתנו מלווה אותנו גם מרחוק".
מה נותן כוח ברגעים קשים ?
"יש את התפילה ברוך שאמר, בה אנחנו מהללים את ה'. באחת השבחות יש את האמירה ברוך גוזר ומקיים. גזרה בשפה העברית היא כמעט תמיד בהקשר שלילי ונשאלת השאלה למה זה נאמר דווקא שם בין כל השבחות? והתשובה היא שאת הגזרה שהוא גזר, אין מה לעשות כי אנחנו לא יודעים את החשבונות. אבל יש תקווה כי השילוב של המקיים, הכוונה היא שהוא מקיים את מי שנשאר פה בעולם הזה. העולם כל כך יפה וגדול בחוץ, ואם אנחנו פה זה מזכיר לנו בכל פעם מחדש את הדרישה שהחיים שווים שנחייה אותם".
היה רגע מיוחד שתפס אותך במהלך השבעה?
"כשהדס הייתה במדרשה, אחת הבנות, שהיו איתה בשירות, התחתנה באמצע השנה. הזוג גר בירושלים. הייתה תקופה קצרה שבעלה היה בבית חולים. הדס סיפרה לי שהיא הלכה קצת לעזור להם, ובשבעה אותה בחורה הביאה לי קופסה ואמרה לי שיש בה עוגיות שהדס הכינה כשבעלה היה בבית חולים. הרגשתי אותה ממש איתי באותו רגע, כשמילים והדמעות לא יכלו כבר לומר דבר זה היה מעין חיבוק אחרון ממנה".
היא נולדה בשנת 1991 ליחי וליסה בן שושן, בתחילה גרו בירושלים, לאחר מכן עברו לפתח תקווה. היא למדה ביסודי בבית ספר מורשה, ואחר-כך בישורון, אך את רוב שנות ילודתה חייה בארה"ב בשליחות של משפחתה. בסיום התיכון היא החליטה לחזור לארץ לבדה, כדי לעשות שירות לאומי בבית ספר "מגשימים" לילדים אוטיסטים בירושלים. לאחר שסיימה שנתיים שירות הלכה ללמוד במדרשת שובה שבעפרה.
איזה תלמידה היא הייתה ?
"היא לא הייתה מהתלמידות המצטיינות. היו קצת קשיים שכל המעברים האלה הגבירו אצלה אז היא קצת מרדה. יצא לא פעם שגילינו שהיא נסעה לחטיבה לישורון ובדרך באוטובוס הייתה מגיעה לקניון עם כמה חברות".
למה היא חזרה לארץ?
"הדס אמנם פרחה בארה"ב , אבל כשהיא סיימה י"ב היא אמרה אני רוצה לחזור לחברות שלי, לתרום ולהתנדב בשירות כמו כולם. אלה היו שנתיים מעצימות הבחינה הזו שפתאום יש לך אחריות ואת מגייסת את הכוחות שיש בך".
ממה נבעה ההחלטה ללכת למדרשה?
"ההחלטה באה אצלה ממקום מאוד פנימי, ההבנה שהיא מחפשת את הכיוון והמהות בחיים שלה. היא הייתה כבר בת 21, והיא מצאה את זה שם. הרגשתי שהיא הייתה בשיא, באמת ראיתי שטוב לה היא הייתה כולה פורחת, בחיוך שלה, בשמחה שלה שהיא שידרה היה שם משהו אמיתי.
אנשים שהיו איתה סיפרו שאפילו בעת החילוץ, כל עוד הייתה בהכרה מלאה, היא דיברה איתם ועודדה אותם. נשמע מפתיע ולא מובן, אבל כזאת הייתה הדס.
חייכנית, אוהבת אדם, מקרבת בין אנשים ורק מחפשת הזדמנויות לעשות טוב.
אחרי מותה הוקמו שלל פרויקטים להנצחתה שפועלים עד היום לאורך השנה.
אחד מהן הוא גמ"ח לשמלות כלה שהחל מפגישה אחת שנערכה בבית הוריה בין חברותיה , הן ישבו שם ודיברו על הרצון לעשות משהו לזכרה וכך יצא לפועל יוזמת הגמ"ח של שמלות ואביזרים לכלות מעוטות יכולת כלכלית. זה התחיל מפרסום בפייסבוק ובעלוני השבת, וזכה להדים ותגובות של אנשים מכל רחבי הארץ, שהתרגשו מהמחווה והציעו שמלות, כסף ועוד למען הכלות.
איך פועל הגמ"ח "אהבת הדס"?
הגמ"ח פועל ללא שום מטרות רווח כבר כמעט 7 שנים. הגמ"ח נקרא על ידי חברותיה אהבת הדס, הן אמרו לנו שהשם הזה משקף את כל מה שהן למדו מהדס וכל מה שהיא הייתה עבורם, חן וחסד, יופי קורן ופנימי, נתינה, שמחה ואהבה. לפני חודש הגמ"ח עבר לרמת גן , ועד כה יש לנו כ-100 שמלות בסגנונות שונים, הניתנות להשאלה והתאמה אישית, במחיר סמלי. בנוסף, מזומנות הכלות להשאיל נעליים, תחתיות, הינומות ואפילו תכשיטים – ללא עלות כלל. עד היום זכינו לשמח יותר מ-200 כלות".
האמנת שהפרויקטים שהוקמו יגיעו לכל כך הרבה אנשים ?
"היום אני יכולה להגיד שמי היה מאמין שזה יכול לתפוס ככה, אני מסתכלת על החבר'ה שהרימו את הקייטנה של הדסים לבעלי צרכים מיוחדים או החברות מהמדרשה שהקימו את הסלון הכלות, ובתי המדרש שהתחילו מקרוואן קטן. ואני מתרגשת כל פעם מחדש כי הם נותנים המון כוח, והם הפכו את הכאב הפרטי שלנו לעשייה מצמיחה".
מה היית רוצה שייקחו מדמותה?
"אני באמת חושבת לאהוב את החיים זה יכול להיות בדברים הכי פשוטים , לחפש איפה לעשות טוב. בדור שלנו יש את ההזדמנות לעזור ולתת מעצמך דרך כל כך הרבה מסגרות פשוט צריך לצאת ולחפש".
יש פרויקט אישי שלך שאת מרגישה שהוא ממשיך את הרוח של הדס?
"אני מתנדבת ומדריכה כלות חילוניות, וכשאני יושבת בזמן של ההדרכה בסלון, מולי תלויה תמונה של הדס על הקיר. אז, לפעמים זה פשוט יוצא ממני. ואני מרגישה בנוח לשתף. בסופו של דבר, זה דרכו של העולם – בחור בחורה עומדים מתחת לחופה, אין דבר יותר משמח בשבילי לראות אנשים מתחתנים מתחת לחופה שהוקמה לזכרה. זה ערבוב של רגשות, אבל איכשהו שם בלב יש מקום גם לזה וגם לזה".
