הנער שנשר הפך למחנך: "גם במקומות נמוכים תרים את הראש"

בעז קשי הוא אחד מנערים רבים שנפלטו ממערכת החינוך. כשהתבגר הקים מסגרת לנוער נושר שהפכה לסיפור הצלחה והצילה נערים רבים. היום הוא מבקש שכל מורה "יראה כל תלמיד ותלמידה כמו ילדיו"

את תחילת דרכו של בעז קשי כנער מתבגר קשה לחבר לאדם שעומד מולי היום. כמו בני נוער רבים גם קשי לא מצא את מקומו בבית הספר, ונשר משש מסגרות שונות. כשאני שואלת אותו איך זה קרה, הוא עונה בחיוך: "הגורם לזה היה בעיקר אני". קשי משתף כי היה אהוב על חבריו ולא סבל מבעיות חברתיות. אך בצד הלימודי הוא דווקא לא פרח, הפער הצטבר והוא מצידו לא היה מוכן להודות בזה, וכך מצא בקלות את דרכו להיות לא אחר מליצן הכיתה. הדבר קרה בכל מסגרת חדשה אליה נכנס, נקודת הפתיחה שלו הייתה קשה, הוא סבל מדימוי עצמי נמוך ולא האמין כי הוא מסוגל להשתנות. עבורו הפתרון היה לעשות הכל כדי ש"יעיפו" אותו גם משם.

בעז קשי סיים את לימודי התיכון עם בגרות אחת. הוא האמין כי הסיפור שלו עם לימודים נגמר שם. תחילת השינוי היה בעידוד בת זוגתו, לימים אשתו ואם ילדיו. הוא מספר כי היא העלתה את נושא השלמת הבגרויות בתקופה שהוא לימד כמורה לספורט בבית ספר. חלק מתלמידיו אובחנו עם קשי למידה והוחלט כי לא יוכלו לעמוד בדרישות הבגרות ולכן לא ייגשו. קשי החליט ללמוד איתם לבגרות וזו הייתה ההתחלה של הכל. כשקיבל את ההחלטה לגשת, לא באמת ידע כמה צעד זה ישנה את חייהם של נערים רבים. הוא מספר כי ההצלחה לגשת ולעבור את הבגרות ואיתו להעביר 10 תלמידים שהמערכת "ויתרה" עליהם, עוררה בו את הרצון להשפיע, ואת האמונה כי בכוחו לשנות. בגיל 28 הקים קשי את "צור ישראל" מסגרת חינוכית לנוער נושר. המקום בנוי על תפיסתו שנוצרה מסיפור חייו במסגרות חינוכיות. בשילוב עם ניסיונו המקצועי כמנהל ומאמן כדורסל. הוא ממשיל את זה לרבי עקיבא, שאשתו עודדה אותו ללמוד, ואומר: "שלי ושלכם שלה היא".

קשי מצליח לגעת בנערים רבים, לשנות את דרכם ולהעלות אותם למעלה. בתוך מסגרתו הם מוצאים מוסד חינוכי אך בעיקר מוצאים בית. סיפורי הצלחות רבים יוצאים תחת ידיו על נערים שקיבל ב"תחנה האחרונה" ועזר להם למצוא את הדרך. שאלתי אותו על אירוע מיוחד שהוא זוכר, והוא סיפר כי ליווה את אחד מנעריו לוועדת השמה. אותו הנער היה יתום מאב. בוועדה הנער נשאל על התחשבות בית הספר הקודם, וענה כי מתחשבים בו ומוותרים לו, אנשי הוועדה לא הבינו אם כך מה הבעיה. המשפט שענה תלמידו חקוק לו היטב "לא ויתרו לי – ויתרו עליי". הדבר חידד לקשי את דרכו, דרך הדורשת מתלמידיו תמיד, מתוך האמונה כי הם מסוגלים.

היום הוא מעביר סדנאות, והרצאות ברחבי הארץ. על סיפור חיו ועל גישתו החינוכית. הוא בקשר רצוף עם תלמידיו מבית הספר וממשיך ללוות אותם בדרכם. שאלתי את קשי על רגע שיא בחייו, והוא השיב: "ברכב כשאני נוהג ומסתכל במראה ורואה את אשתי והילדים ומבין כמה יש לי בחיים". התשובה הכנה והפשוטה שלו מפתיעה אותי ומרגשת כאחד. הרגע שהוא בחר לציין מעיד רבות על האדם המיוחד שהוא ועל הפשטות שהוא שומר בדרכו.

מה החלום שלך לעתיד?
"שכל איש חינוך ירגיש זכות ושליחות במה שהוא עושה. שיראה כל תלמיד ותלמידה כמו ילדיו והמסגרת זה חלק מהבית".

בעז קשי בחר לשנות את דרכו והפך מנער נושר לאיש חינוך מהשורה הראשונה. ניסיון חייו לימד אותו את הדרך לליבם של הנערים שנאבדו בדרך. רגישותו וסבלנותו ניכרים בדרכו. קשי הוא דוגמא לשינוי אמיתי. הוא מהווה מודל לאנשים שהדרך עבורם נראית אבודה. כששאלתי אותו מה היה אומר לנער שקרוב לאבד תקווה, הוא השיב: "גם כשאתה נמצא במקומות נמוכים, תרים את הראש ותסתכל קדימה אל העתיד, לפני שזורחת השמש תמיד הכי חשוך".

בעז קשי, עליך נאמר: "אשרי האדם הנותן בלי לזכור ומקבל בלי לשכוח"

עוד כתבות

כתיבת תגובה