הברקזיט, או עזיבת הממלכה המאוחדת את האיחוד האירופי, טלטל את אירופה כולה במשך שלוש השנים האחרונות, וכנראה היה ממשיך להעסיק את העולם אלמלא פרצה הקורונה בסערה זמן לא רב לאחר שבריטניה יצאה באופן רשמי מהאיחוד. אבל מעטים זוכרים משאל עם נוסף שהתקיים ארבעים ואחת שנה לפני המשאל האחרון, שנתיים בלבד לאחר שבריטניה הצטרפה לשוק האירופי. ואת הסיפור הצבעוני הזה נביא כאן:

בשנת 1973 הצטרפה בריטניה לאיחוד האירופי, או בשמו אז "השוק המשותף", לאחר שנים של ניסיונות שנבלמו על ידי צרפת. שנה בלבד לאחר שראש הממשלה השמרני אדוארד "טד" הית' הכניס את הממלכה לשוק, הוא הודח בבחירות לטובת מנהיג מפלגת הלייבור, הרולד וילסון. וילסון רץ על מצע שקרא למשאל עם בשאלת היציאה מהשוק, וסקרי דעת הקהל מהתקופה הראו ששני שלישים מהציבור תומכים ביציאה מהשוק, וגם מפלגתו של וילסון, הלייבור הסוציאליסטית, התנגדה ברובה לנוכחות בשוק. אבל היה גם מחנה נגדי, "אירופילי" בראשות סגנו של וילסון, שר הפנים רוי ג'נקינס, שהוביל רוב בקרב שרי הממשלה שתמכו בהישארות בשוק. על מנת למנוע את הקרע המתהווה במפלגה, החליט וילסון להיענות לשר התעשייה שלו, טוני בן, מראשי המתנגדים לשוק, ולקיים משאל עם, בן שאלה פשוטה: האם תתמכו בהישארות בשוק המשות? עם תשובות כן ולא פשוטות.

ביום שבו החליטה הממשלה על תאריך המשאל, יצא בן בראש שבעת שרי השמאל בממשלה ביניהם שר העבודה מייקל פוט ושרת הבריאות ברברה קאסל, והשיקו את "קמפיין הלא". וילסון בעצם התיר לשריו להתמודד זה נגד זה ללא אחריות מיניסטריאלית. אבל ללא ידיעתם של וילסון ובן, האירופילים בקבינט התכוננו לתרחיש הזה במשך חודשים ועמלו בשקט על קמפיין ה'כן' שאורגן בחשאי במלון הדורצ'סטר היוקרתי בלונדון, שבעליו מונה לא מזמן לגזבר המפלגה השמרנית. אליסטר מקלפיין, שמשפחתו החזיקה בדורצ'סטר, מונה לגזבר הקמפיין, זמן לא רב לאחר שמונה לגזבר המפלגה השמרנית על ידי מנהיגת המפלגה החדשה, שנבחרה זמן קצר קודם לכן במקום "טד" הית', מרגרט תאצ'ר.

בדורצ'סטר פונה אולם גדול ומפואר והוכן בו בופה, ואל הבופה הוזמנו בחשאי פוליטיקאים בכירים מהלייבור, המפלגה הליברלית והמפלגה השמרנית, לארוחות בוקר ואסטרטגיה. מטרת הבופה הייתה למנוע מהמלצרים במקום להדליף את דבר המפגשים, אך השפעה חיובית בלתי מתוכננת שלו הייתה דווקא על חלק מאנשי הלייבור, כמו שר התחבורה ביל רוג'רס, שהורגל בפוליטיקה של הלייבור ול"חדרים קרים וביסקוויט רך" ועכשיו סעד את לבו בטרקלין מפואר עם נקניקים ומיני מטעמים.

באולם המרכזי של הדורצ'סטר כינס קמפיין ה"כן" את הצהרת ההשקה החגיגית שלו, תחת הסיסמא "תשאירו את בריטניה באירופה". את האירוע הוביל גדול האירופילים, שר הפנים רוי ג'נקינס, שחלק את הבמה עם בכירים נוספים מהמפלגות השמרנית והליברלית, תוך שהוא מתחייב להתפטר מהקבינט אם בריטניה תפרוש מהשוק המשותף. הקמפיין האירופילי ניצב במרכז הפוליטי, עם שלוש המפלגות הגדולות, ובמימון העסקים הגדולים והנציבות האירופית, הממשלה של השוק המשותף.

לעומתם, היה קמפיין ה"לא" מפולג, מבולגן, מסוכסך, ומורכב מגופי השוליים, שהתפרשו מהקומוניסטים בשמאל הרדיקלי ועד החזית הלאומית הנאו-נאצית מימין. קמפיין ה"לא" של הלייבור בראשות טוני בן, סירב לחלוק את הבמה עם מתנגדי שוק אחרים כמו איש הימין הקיצוני אינוך פאוול, שבן כינה גזען, ודוקטור איאן פייזלי, מנהיגה של אולסטר הפרוטסטנטית בצפון אירלנד. הגיוון הזה שיחק לידי קמפיין ה"כן" שהצליח בקלות להציג את מתנגדי החברות בשוק כמטורללים וקיצוניים.

בעוד שקמפיין ה"לא" המרכזי של הלייבור נוהל מעליית גג ושני חדרים, קמפיין ה"כן" היה יקר ומתוחכם, במימון עצום של הבנקים הגדולים, ונוהל מהדורצ'סטר, בבעלותו של גזבר המפלגה השמרנית, אליסטר מקלפיין, שמונה לתפקיד על ידי מרגרט תאצ'ר, שנבחרה זמן לא רב קודם לכן. באותו הזמן, עמדתה של תאצ'ר כלפי אירופה הסתכמה בשלוש מילים: "כן! כן! כן!". זמן לא רב לאחר בחירתה, היא השיקה את קמפיין "השמרנים למען אירופה" והופיע בו לראשונה מאז בחירתה ביחד עם קודמה, "טד" הית', האיש שהכניס את בריטניה לשוק האירופי.

כשהסקרים שהחלו עם תמיכה של שני שלישים ביציאה, החלו להתהפך, החליט טוני בן לנצל את סמכותו כשר התעשייה, וטען באופן פומבי כי החברות בשוק המשותף גבתה מבריטניה 700 אלף מקומות עבודה וגרמה לעלייה חדה במחירי המזון. טענתו של בן גונתה על ידי קמפיין "כן" אך בראש ובראשונה על ידי שר האוצר, דניס הילי, שהחזיק באחד משלושת "משרדי המדינה הגדולים" בממשלה. בן הפך באופן אישי, לפנים השליליות של קמפיין ה"לא", ו"רחוב פליט", שם הקוד לעיתונות, שבעבר רוב המערכות שלה שכנו ברחוב פליט בלונדון, התגייס כולו נגד בן אישית, והציגו אותו כמי שמבקש לרשת את ראש הממשלה הרולד וילסון בעודו בחייו. העיתונות כולה התגייסה למען אירופה, ורק שני עיתונים תמכו ביציאה: "הפועל היומי" הקומוניסטי, ומגזין הספקטייטור הימני-שמרני. עיתונאי הימין והשמאל, מהדיילי טלגרף והטיימס השמרניים, ועד הגרארדיאן והדיילי מירור משמאל, כולם התגייסו למען הצלחת קמפיין "כן".

כשמועד המשאל התקרב, התקיים אחד העימותים המרכזיים, העימות המסורתי ב"אוקספורד יוניון" בין שני האירופילים הגדולים ביותר, ראש הממשלה "טד" הית' שהכניס את בריטניה לשוק המשותף, ומנהיג המפלגה הליברלית, ג'רמי ת'ורפ, שהתייצבו שניהם מול שרת הבריאות ברברה קאסל, שבמשך שנים הוזכרה כמי שאולי תהיה האישה הראשונה בתפקיד ראש הממשלה. קאסל טבעה את המושג "הם השלו אותנו לשוק באשליית השוק הניסי", כשנשאלה על ידי ת'ורפ אם תתפטר במידה ותפסיד, שלחה קאסל רמז עבה והודיעה שלא תתפטר כי "ארצי תזדקק לי עוד יותר". לאחר העימות ביוניון, התקיים עימות בין ג'נקינס לבן בתכנית "פנורמה" של הבי.בי.סי. השניים קטעו זה את זה ולא חדלו להתקוטט.

בערב שלפני המשאל, ערכו השמרנים ליל שימורים מתחת לפסלו של וינסטון צ'רצ'יל בכיכר הפרלמנט, תחת הכותרת שרק אירופה חזקה, עם בריטניה כחברה בה, תוכל למנוע מלחמת עולם שלישית. קמפיין ה"כן" חזר פעם אחר פעם על הסיסמא "עדיף לאבד מעט ריבונות מאשר לאבד בן ובת", סיסמא שדיברה בחוזקה לרבים שאיבדו בימי המלחמה את יקיריהם.

תוצאות המשאל, שהיה הראשון מסוגו בתולדות הממלכה, נספרו בשישים אזורי ספירה, שפעלו מתוך אולמות ענק. ההיענות הציבורית הייתה עצומה: 64% מאזרחי הממלכה נתנו את קולם במשאל, וביחס של שניים מול אחד, החליטה בריטניה להישאר באיחוד. רק אזור יחיד, איי צפון סקוטלנד, הצביע ברוב למען עזיבת השוק. המשאל החל כששני שלישים מהציבור תומכים ביציאה, והסתיים כששני שלישים בוחרים להישאר. רוי ג'נקינס העליז אמר לאחר המשאל שכה נהנה לעבוד עם שמרנים וליברלים בעלי עמדות זהות, ולכן החליט לפרוש מהלייבור ולהקים מפלגה סוציאל-דמוקרטית שתשבור את התיקו הפוליטי. הוא אכן עשה זאת ומפלגתו החדשה פיצלה את קולות השמאל-מרכז וסייעה לשמרנים ותאצ'ר בראשם להישאר בשלטון למשך 18 שנים רצופות. בן וחבריו הודחו מהקבינט, ואף שהשתלטו על הלייבור לאחר תבוסתה ב-1979, הם רק ריסקו את המפלגה, וניגפו מול תאצ'ר. תאצ'ר מצדה שינתה את דעותיה לגבי אירופה, ובשלהי ימי שלטונה, הפכה למתנגדת נחרצת לאירופה, והסוגיה האירופאית כמו המטבע המשותף, היו בין הגורמים לנפילתה. 41 שנים אחרי שבחרה להישאר, בריטניה ניגשה לשאלה בשנית, ובחרה לצאת.