"כדור חלף שלושה סנטימטר מעליי. הבנתי שזו מלחמה אמיתית"

מאת נוי גדו

שלוש שנים וחצי אחרי מבצע צוק איתן, לוחם גבעתי אביעד אפשטיין נזכר באחת החוויות המשמעותיות בחייו: "כבר ביום הראשון כמעט מצאתי את מותי". את מה שעבר עליו שם הוא החליט לעכל בצד השני של העולם: "הטיול להודו היה שחרור לחופשי, זאת הייתה היציאה מהקווים שלי". ריאיון

הכרזת טראמפ על ירושלים כעיר בירתה של מדינת ישראל יצרה הדים רבים ברחבי העולם. הכרזה זו הניבה תגובות שליליות מכמה גורמים וביניהם ארגון חמאס אשר רואה בהכרזה זו צידוד של ארה"ב בישראל. בתגובה להכרזה, שוגרו טילים מעזה וחמאס אף קרא לפעולות טרור בשטחי ישראל. במערכה הקודמת נגדם, בקיץ 2014, מבצע צוק איתן נמשך למעלה מחודש וגבה את חייהם של 68 חיילים. אלפים נפצעו. "ידעתי מראש שאני רוצה קרבי, בגלל זה גם החלטתי לחתום ויתור ולהישאר בצבא ארבעה חודשים נוספים", מספר אביעד אפשטיין, לוחם גדוד צבר של גבעתי, שהירי מעזה החזיר לימים של צוק איתן. כעת הוא מספר לראשונה על הלחימה בשטחי עזה, על המורלים של אלוף-משנה עופר וינטר, הרעשים שעוד מהדהדים בראש ואיך מנקים את הראש בטיול גדול.

אתה נמצא בשטחי כינוס ומה אתה אומר להורים?

"אני אומר להם שאני בשטחי כינוס ולא בטוח שהם מבינים מה זה אומר. כל יום אמרו לנו שהערב נכנסים, אז לעשות שיחות חשובות כי לא בטוח מתי יהיה פלאפון שוב. אני כמו ילד טוב לאמא פולנייה, מתקשר מידי ערב ומדבר איתה ואומר לה שאולי לא יהיה לי פלאפון לזמן מה. העניין הוא שכל ערב היינו עולים על ציוד, מגיעים עד הגדר ואז בסוף מחזירים אותנו אחורה, ושוב אני מתקשר ואומר להם שיכול להיות שלא נדבר לכמה ימים, הם לא מבינים שאני רומז שיכול להיות שאני נכנס, אבל אז אנחנו מדברים יום למחרת. הזעקתי את ההורים לשווא.

מוצאי שבת עשו לנו תרגיל ולא ידענו שזה תרגיל עד הרגע האחרון, חילקו לנו רימונים, טילים, ישבתי בתוך ה'אכזרית' מאחורה, ובגלל כל התיזוזים של כל השבוע נרדמתי ואמרתי תעירו אותי כשחוזרים וצריך לפרוק ציוד. מעירים אותי ואומרים לי – 10 דקות לפריקה. אני חשבתי שזה אומר 10 דקות אנחנו מגיעים לשטחי כינוס חזרה, בפועל זה היה 10 דקות לפריקה בבית בעזה".

מה אתה חושב באותם רגעים?

"שוק טוטאלי, אי-ודאות. אנחנו היינו הראשונים שנכנסנו באותו לילה, לא שמענו על פצועים או הרוגים. בגלל כל ההכנות של הכניסות והיציאות נהיה הווי חברתי בין כולם, צחוקים, שירים, ריפדנו את המושבים של האכזרית, מעשנים, כיף. אף אחד לא חשב שזה יהיה אמיתי. אבל פתאום זה היה מאוד אמיתי. הגענו לרפיח והתחלנו לפרוק את עצמנו. באותו רגע אני משחזר את השיחה של מפקד החטיבה, אלוף-משנה עופר וינטר, שאמר לנו 'אתם שליחי העם, עם ישראל מאחורינו, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. קיבלנו משמעות ממשית לכך שאנחנו אכן בתוך מלחמה, בתוך עזה".

 

אתה רואה את עזה מולך, איך היא נראית?

"יש הריסות, יש עשן, אין אנשים סביבנו. זה היה לפנות בוקר, בזריחה. היינו שתי אכזריות, כל המחלקה נכנסה, אמורים להיות שמונה אנשים באכזרית אבל בפועל היינו 16. היינו תמיד כמחלקה ביחד. דבר ראשון שעושים כשמגיעים לבית זה לטהר אותו. מרססים את החדרים שמא יש שם מישהו. הבית נראה כמו בית ממוצע בעזה, הרבה עוני, אין הרבה רהיטים, יש תמונות של אל-אקצה, אין תמונות של משפחה. היו בעיקר משחקים של ילדים, בגדים, אוכל, כלי מטבח. היינו לפעמים משתמשים בכלים על מנת לבשל לעצמנו".

אתם יודעים מה הולכים לעשות אתכם מרגע זה?

"לא. מידי פעם פשוט יורים כדי שישמעו שהבית לא ריק ויש פה אנשים. יש כוחות צה"ל מחטיבות אחרות לידינו. יש בעיקר אי-ודאות באוויר, יש שיחה של מפקד הפלוגה שמספר מה קורה, מספר שיש הרוגים לצה"ל ופצועים, בעצם מסתבר שכבר בכניסה לעזה היו הרוגים. זה די מפחיד לשמוע דבר כזה, אתה חושב לעצמך שאתה נמצא בעזה ויכול להיות שאתה הבא בתור. מידי פעם התקדמנו לבתים אחרים. בעיקרון, החשיבות שלנו הייתה לסגור מנהרה ששימשה להעברת נשק. חיכינו שיפוצצו אותה ואז היינו מתקדמים לאחרות".

(קרדיט Al Jazeera English)

חושבים על הבית ברגעים כאלה?

"אני זוכר שיצאתי לראשונה ביום שבת ולא יכולתי לדבר עם ההורים בגלל שבת, רק אחרי שבוע וחצי דיברתי איתם. התקשרתי מהטלפון של הנשק ואמא שלי לא עונה למספרים חסויים, לכן התקשרתי לאבא. הוא ישר ענה לי והביא לי את אמא. היא לא הבינה או האמינה את גודל העניין שאני בתוך עזה ובמלחמה, היא פחדה שיבואו לדפוק לה בדלת. ניסיתי להרגיע אותה עד כמה שאני יכול, אמרתי לה שאני אוכל ושדואגים לנו. לא הזכרתי היתקלויות והרוגים".

ובפועל, מה באמת היה מבחינת היתקלויות והרוגים?

"כבר ביום הראשון כמעט מצאתי את מותי. ישבנו בבית שטיהרנו והסמל יצא עם האכזרית על מנת להביא ציוד. בינתיים אני נשארתי בבית עם מפקד הכיתה וניסינו למצוא תנומה על הקיר. כחלק מהנהלים, צריך להפיל את הבית אחרי שנשארים בו, הסמל נכנס עם האכזרית בתוך קירות הבית ומצאתי את עצמי בין זחלי האכזרית, ממש באמצע. הוא לא בדק לפני אם יש מישהו או לא.

הפעם השנייה שכמעט הרגשתי את מותי, היינו באמצע לסגור על אחת המנהרות וכבר קיבלנו פקודה לפוצץ, אך פתאום קיבלנו דיווחים שיש בלאגן ברפיח ושמועות על חטופים. כמובן שעזבנו את הכל ונכנסנו לנוהל חניבעל, שזה בעצם עושים הכל כולל הכל על מנת שלא יהיה שבוי משלנו. הגענו לרפיח, הכל מעורפל, עשן סמיך מאוד, ריח של מוות באוויר. לא מבינים מי נגד מי ומנסים לראות, פשוט שומעים יריות וצעקות מכל עבר. בעיקר שמות של מפקדים. אני זוכר שלרגע לא התעשתי על מה שקורה ונכנסתי למעין פריז. החברים מהמחלקה צועקים ואני שומע את זה מרחוק, אבל הם באמת נמצאים מטר ממני. חזרתי לעצמי כאשר שלושה ס"מ מעל ראשי חלף כדור ופגע בקיר. פה הבנתי שאני במלחמה אמיתית, מלחמת קיום. סיימנו את ההיתקלות הזאת עם אבידות לשני הצדדים, אבל בעיקר עם מה שלא רצינו, עם שבוי. השמועות על הדר גולדין החלו להישמע והבנו שנחטף לנו חייל".

הוא נולד בבית חולים בילינסון לפני 24 שנים, בן בכור לאריה וליאורה, אח לאוהד, אלעד ומעיין. גדל עד גיל חמש בבני ברק, משם עברה משפחתו לפתח תקווה. המסגרות בהן התחנך היו דתיות לאומיות אשר מושתתות על ערכי הדת והציונות. בישיבה התיכונית שבה למד הראו והשמיעו את החשיבות של מסגרת אשר מכינה את התלמידים לפני הצבא. רבים מהחיילים הולכים לישיבות ומכינות קדם הצבאיות לפני הצבא על מנת להתחזק הן בנפש הרוחנית והן פיזית-גופנית.

כשיש מגוון רחב של אפשרויות, איך מצליחים לבחור את הישיבה או המכינה הרצויה?

"יש דבר כזה שנקרא שבושי"ם שזה אומר שבוע ישיבות. במסגרת השבוע הזה נוסעים לראות כמה ישיבות שכבר מראש סיננת לפי חוויות ושמועות של אחרים. אני אישית הלכתי לשלושה מקומות כדי להתרשם, ומה שהכי מצא חן בעיניי הייתה הישיבה בעכו. הרבה מהחברים שלי גם הלכו לשם אז הרגשתי במקום מבטחים. האופי של הישיבה התאים לי מבחינה דתית ומבחינת האוכלוסייה".

אתה שלם עם ההחלטה לעשות ישיבה לפני צבא?

"האמת, אני עד היום לא שלם עם ההחלטה לעשות ישיבה. ידעתי מראש שאני רוצה קרבי ורציתי לתת מעצמי שלוש שנים, העניין הוא שהמסגרת של הישיבה זה מסלול של ביינישים שזה אומר לעשות ישיבה במשך שנה, להתגייס למשך שנה וארבעה חודשים ואז לחזור לעוד שנה ושמונה חודשים לישיבה. אחרי צוק איתן רציתי לחתום ויתור ולחתום עד סוף שלוש השנים, אבל החבר'ה מהמחזור שלי כבר השתחררו ואותי צירפו למחזור אחר. לא הרגשתי שייך, המפקדים לא היו נחמדים לחייל שלא היה שלהם מלכתחילה. הרגשתי לא רצוי, אפשר לומר שהמפקדים התעללו בי, התייחסו אליי חרא, אז חתמתי רק לעוד ארבעה חודשים ואז השתחררתי".

מה זאת אומרת התעללו בך?

"זה התבטא בעיקר בלסנג'ר אותי למלא דברים כמו שמירות תמידיות שלא נגמרות, סגירת שבתות, הרבה עבודות מטבח וניקיון. הייתי שומר לפעמים בשבתות לבד בזמן שהשאר יצאו לבית. הייתי במצב של רגע אחרי צוק איתן, החברים שלי כבר משוחררים ואני השתייכתי למחזור שאין לי קשר אליו. הרגשתי ריקני ולבד ועוד בתקופה כזו, הסוף של השירות שלי היה לא חווייתי בכלל. רציתי לחזור לשאר החברים שלי, במיוחד כשזה היה אחרי המלחמה".

איך היה לחזור לישיבה?

"בעיקר תחושות מעורבות. מצד אחד היה כיף לחזור לשאר החברים, הרגשתי את האזרחות ובעיקר את זה שאני יכול לקום בבוקר בלי מסגרת צבאית. מצד שני, היה לי מוזר פתאום שאין את כל המסגרת של הצבא. מצאתי את עצמי יושב ולומד תורה פתאום. אבל כמו כל פרק שמסתיים בחיים, מתרגלים להכל. ישבתי ולמדתי והסתכלתי סביבי והרגשתי שייך לאנשים ולסביבה אבל הראש היה עדיין במקומות אחרים".

כמו כל חייל משוחרר אשר חולם על הטיול הגדול, גם אביעד חלם להיות כמו התרמילאים הגדולים שכובשים יעדים בעולם. במסגרת הישיבה נותר לו להשלים שנה וארבעה חודשים עד שייקרא סופית חייל משוחרר. את הטיול הגדול שלו הוא תכנן בין קריאת מסכת יומא לבין מסכת אבות. בין לבין חשב על המשך עתידו ועל לימודים אקדמיים.

 

אתה יוצא מהישיבה, חופשי לגמרי עכשיו, לא מפחיד?

"אני חושב שאחד הפחדים שיש לאדם זה לא להיות שייך למסגרת כלשהי. ברגע שסיימתי את הישיבה, הייתי לא פה ולא שם. פתאום באמת הייתי משוחרר, שום מסגרת, שום כללים וחוקים. כרטיס הטיסה שלי להודו כבר היה מוכן ובאמת רציתי להרגיש עד הסוף חופשי ולא רציתי להרגיש את זה בארץ. רציתי לנסוע לצד השני של העולם ולחוות שם את החופש שלי".

למה דווקא הודו?

"במהלך החיים פוגשים תמיד אנשים שאנו לומדים ושומעים מהחוויות שלהם. רוב מי שהיה מסביבי חווה את הודו, כל אחד בצורה אישית שלו. התחלתי לקרוא ולראות תמונות על המקום המטורף הזה והחלטתי ששם, בין הפרות, הירוק, הכפרים וההרים, שם אחווה חופש אמיתי".

הרגשת כלוא וסגור בארץ אחרי הישיבה והצבא?

"זה לא שלא היה לי טוב בצבא או בישיבה, אלה שתי חוויות משמעותיות וחשובות בחיי, כל אחת בדרכה. פשוט שתי המסגרות הללו הן מסגרות עם חוקים וכללים, בן אדם לא יכול לפרוץ ולצאת מהקווים במקומות כאלה, כי או שתיענש או שתהיה חריג מהסביבה.

אחרי צוק איתן הרגשתי סגור, הרגשתי שיש בתוכי הרבה תמונות ומראות שילוו אותי עד הסוף. עד היום אני לפעמים חולם על זה, שומע את הרעשים של הטנקים, מטוסים, יריות. מיד אחרי זה נכנסתי לתוך הישיבה, לא באמת עיכלתי את מה שעבר עליי וכבר נכנסתי למסגרת נוספת. לכן הטיול בהודו היה מבחינתי היציאה מהקווים שלי, חופש שבאמת ישחרר אותי".

איזו חוויה הכי משמעותית הייתה לך בהודו שבאמת הרגשת שאתה יוצא לחופשי?

"וואו, בערך כל הטיול הזה היה שחרור לחופשי אחד גדול. אני זוכר שהיינו בדרמסלה, שזה כפר בצפון, ושם יש הרבה סדנאות וחוגים לנפש ולגוף, כל מה שאי פעם חלמת ללמוד, זה המקום ללמוד. עשיתי שם סדנת כתיבה שיושבים מול מחברת עם עט ביד ופשוט כותבים. אני חושב שזה היה רגע מכונן כי אני מאמין שמילים מבטאות את הרגש והנפש וברגע שמוציאים אותן לאוויר וכותבים אותן שחור על גבי לבן, זה משחרר. מעבר לזה, עשיתי יוגה וקראתי על החשיבות של זה. מסתבר שזה מחבר בין גוף לנפש, וברגע שאתה מניע את הגוף שלך ביוגה, הרבה מהנפש שלך יוצא החוצה. החוויה הגדולה ביותר שלי הייתה סדנת שקט. אני חושב שזו פעם ראשונה שבאמת ישבתי בשקט ונתתי למחשבות לרוץ בתוכי".

מה בעצם עושים בסדנה כזו?

"יושבים במשך שלוש שעות בחדר וצריך להיות בשקט. אני מודה שהייתי סקפטי ולא חשבתי שאצליח לעמוד בזה, אני עם בעיות קשב וריכוז, אוהב לדבר, היה נראה לי משימה בלתי אפשרית לשתוק עכשיו. מהרגע ששתקתי, ישבתי בחדר והתחלתי להסתכל לכל מיני כיוונים. בעיקר אל החלון, אל הנוף ההררי, הירוק, ונתתי למחשבות לנדוד. עצמתי עיניים לחלק מהזמן והתמונה הראשונה שעלתה לי זה ההיתקלות בעזה והרעשים משם התחילו להדהד. פחדתי לשקוע לתוך זה, אבל הבנתי שאני חייב לשחרר משהו בתוכי, לעכל. המשכתי להריץ את התמונות בראש וזו בעצם הייתה ההתמודדות שלי, היציאה מ'הכלא' שבו הייתי. נתתי לעצמי לחשוב על אותם חברים שנהרגו, אותם חברים שנפצעו, על מה היה יכול לעלות בגורלי ועל איפה אני עכשיו".

מה בעצם עשית כשיצאת משם אחרי המחשבות האלה?

"יצאתי החוצה, נשמתי את האוויר הצלול שבין ההרים, הוצאתי סטיקר שהוצאנו כל הגדוד אחרי המלחמה לזכר הנופלים והדבקתי אותו על אחד הקירות במבנה".

 

 

 

עוד כתבות

כתיבת תגובה