תמונות

מהו האושר?

אנשים מאושרים בריאים יותר, מצליחים יותר ומקושרים חברתית. אבל מהו בעצם אותו אושר חמקמק?

מאת: אלישבע וייס

אם נסתכל ונחפש את מטרות בני האדם בעולם, ללא הבדלים של מיקום גאוגרפי/צבע/מין וכו', נגיע למסקנה שכולנו דומים. לכולנו יש שאיפות, חלומות ורצונות. אנחנו תמיד רוצים באידיאל מסויים שהוא בדרך כלל יותר ממה שיש לנו, כל אחד ואחת מחפשים את הפתרונות שיסייעו להם להגשים את אותה השאיפה. אני חושבת/מניחה שאם יש איזושהי 'מעלה' שכולנו רוצים להגיע אליה וניתן כמעט את הכול בשבילה – היא תחושת האושר.

אך מהו האושר?

לפי הפילוסוף אריסטו, "אושר הוא משמעות ותכלית החיים, אליו מכוון כל הקיום האנושי". ניסוח זה מעט מעורפל ולא באמת מסביר מהו האושר. לכן החלטתי להיעזר בחברי הטוב, הרב "גוגל", כדי לבדוק. צצו לי כ-1,020,000 תוצאות. ויקפדיה טוענת ש"אושר הוא הרגש החיובי האולטימטיבי, הקשור בשמחה, הנאה וסיפוק. ניתן לתאר אושר גם כמצב של היעדר סבל, דיכאון, שכול, חרדה וכאב". לפי אודיסיאה, לעומת זאת, "האושר הוא צורך טבעי, הוא מינימום כאב וצער. הוא ורוחני, ושמי. הוא מידות טובות יחד עם יתרונות גשמיים. אושר הוא לחיות על-פי הרגשות והמאוויים, הוא אפשרויות בחירה, לעשות מה שלבך חפץ. אושר הוא אמונה בעולם טוב ובראיית חצי הכוס המלאה.  אושר הוא ריגושים, גם במחיר של סבל. אושר הוא חוכמה".

לדעתי אושר הוא תחושה שמשתנה. אם מאדם לאדם. ואם בין אדם לעצמו… מידת האושר משתנה בין סיטואציות/תקריות/אירועים/חווית וכו'. לדוגמא, אדם יכול להיות מאושר כשהוא יושב בהודו עם סיגריה ביד, ואותו האדם בדיוק יכול להיות מאושר כשהצליח לקבל ציון טוב במבחן או כשיישן מעל 6 שעות. אבל האם זה אותה התחושה? ברור שלא! ההגדרה היחידה לדעתי שנכונה לאושר היא – תחושת חיוביות שאדם זקוק לה בכדי להמשיך, תחושת סיפוק שפשוט מציפה אותנו.

מקור המילה
מקור המילה "אושר" בתנ"ך, והיא נובעת מהמילה אישור, ופירושה שהאדם חש שיש אישור לפעולותיו ומעשיו, והוא נטול ספקות. אמנם השימוש המקובל במילה אינו מתייחס לאושר כאל אישור, אך מתחת לפירוש הרגיל מסתתרת ההנחה הפסיכולוגית שמרכיביו של האושר הם הגורמים לאדם להרגיש שיש אישור לפעולותיו ואישיותו.

אושר כהמצאה מודרנית
הנטייה הראשונית שלנו כבני אדם היא להגדיר את עצמנו על פי מי ומה שאנחנו בנקודת הזמן הנוכחית. אנחנו בדרך כלל לא נוטים לחשוב על המין האנושי ככלל, גם לא חושבים על אנשים מהמאה ה-18 או בימי הביניים, בטח גם לא לפני זה. אבל תתפלאו, אושר זאת המצאה של העידן המודרני, כשאנשים התחילו לפתח זהות אינדיבידואלית (סביבות המאה ה-18). רק אז החלה ההגדרה של אושר. לפני זה אנשים כנראה היו עסוקים בעיקר בהישרדות (מתוך המאמר history of happiness) ופחות בשאלות כמו האם אני שמח, האם טוב לי והאם אני מאושר.

אז איך בעצם משיגים אושר?

אין דרך קסם להשיג אושר, אבל יש דרך להגיע לשלווה ולהכרת תודה. בעולם שסובב סביבנו יש המון עצות שונות, כיצד יכול להיות האדם מאושר, וכיצד יכול האדם להצליח בחיים אבל שום עצה, לא ממש מביאה את האדם לשלמות מלאה. אלא כל השיטות, הן רק מקדמות את האדם, מרמת אושר והצלחה כלשהי, לרמת אושר והצלחה אחרת. אך אף אחת מהן, לא מביאה את האדם לרמת אושר והצלחה כל כך גדולה שהוא אומר שמספיק לו.

ובכל זאת ליקטתי 6 עצות שונות שינסו לעזור להגיע לאותה תחושה.

  1. הכרת תודה, אנו צריכים להודות על המקום בו אנו נמצאים, על המשפחה והחברים שסובבים סביבנו, על החיים שאנו חיים עכשיו, על טעויות העבר, על השיעורים שלמדנו בדרך. אנו צריכים לחפש את הטוב בחיים, בכל מקום ובכל תחום.
  2. הימנעות מחשיבת יתר והשוואה חברתית. בימינו אנו נוהגים להשוואת את עצמינו ואת ההישגים שלנו לסביבה, אנו תמיד בתחרות והיא לא הוגנת! התחרות היחיד שיש לאדם היא עם עצמו, אנחנו צריכים לחפש דרכים כיצד להפוך ל'אני' הטוב יותר ממה שהוא עכשיו ולא טוב יותר ממישהו אחר. אנו נקדיש את הזמן ואת האנרגיה העצורה בנו, לשיפור עצמי ושיפור החיים וכך לא יהיה לך צורך להתחרות ולהשוות עם אחרים.
  3. לעשות חסד, אומנם זה נדוש. אבל אנחנו באמת הופכים מאושרים יותר כשאנחנו מרגישים משמעותיים. אז יש כאן מאין אבסורד – אנחנו נותנים בכדי לקבל. אבל לתת באמת, מעומק הלב. אין מרגש מזה.
  4. לצאת ליהנות, בני-האדם, אנחנו יצורים חברתיים. קשה לזכור שלפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה חיבוק אוהב ממשהו קרוב. אז צריך לצאת החוצה! ליצור חברויות מעבר למסך, לצחוק להשתגע, להתעניין באנשים אחרים ולא רק בעצמינו.
  5. התבוננות מהצד, פעם ביום, לעצור הכול. להסתכל על מרוץ החיים מהצד, לחשוב על עצמינו. להקשיב לקול הפנימי שלנו. ואם אין מצב-רוח, לבחון את הסביבה – יש משהו מאוד מרגיע בתחושה שהכול זורם מאליו.
  6. התחייבות למטרות וליעדים בחיים. אנו בסופו של דבר אוהבים סדר, אנו צריכים שיהיו לנו מטרות ויעדים בחיים.אנו צריכים לזכור תמיד שאם נעבוד קשה מספיק נוכל לכבוש את כל היעדים שהצבנו לעצמינו. ותמיד כדאי להגדיר כל מיני מטרות: מטרות אישיות, מטרות לקריירה, מטרות הרפתקניות, מטרות בעניין תרומה לחברה וכו'. כאשר יש מטרות ויעדים, יש תחושת כיוון בחיים, כך יגבר הביטחון ותחושת האמון ובתקווה שגם האושר.

"תהיה מאושר הודות לרגע הזה. הרגע הזה הוא החיים שלך" (עומר כיאם)

דיילת של שבת

במהלך השבוע האחרון, עלתה חברת אל-על לכותרות שוב (טיסת 002 מניו-יורק לארץ). והפעם בהתנגשות שחייתי אתה כל שנת העבודה שלי בתור דיילת אוויר באל-על. ההתנגשות בין הדת – שמירת השבת, לעולם הסובב.

תמיד האמנתי ששני אנשים שמסתכלים על אותה תמונה רואים בעצם שתי תמונות שונות ושכל אחד מהם יספר סיפור אחר, אין אמת אחת אובייקטיבית. מצד אחד התקשורת אוהבת לייצר ידיעות שימשכו תשומת לב ופרובוקציות. התפרסמו כתבות שהוציאו את הדיילים ככאלו שאינם מייחסים כבוד לנוסעים, מאחרים לטיסות ובעיקר לא עושים את עבודתם כראוי. ומאידך ראיתי כתבות שמציגות את החרדים כברברים, דו-פרצופים, שהשבת חשובה להם יותר מיחסי אנוש בסייסים וכ'ו..  אבל כל הכתבות הללו לא התייחסו לעיקר בעיניי. והוא כבוד האדם הבסיסי שלאט לאט נעלם מהחברה הישראלית.

אנשים אינם מודעים לתהליך בו אדם הופך לדייל, הוא הינו ארוך ולא פשוט. לפעמים מתבלבלים וחושבים שזו עבודה כמו מלצרות אך לא כך הדבר, תפקיד זה דורש הכנות רבות. בכדי להיות דייל אוויר צריך לעבור סדרת ראיונות בהם אחד מתוך אחת עשרה מתקבל/ת. לאחר מכן קורס של 8 שבועות הדורש השקעה והקדשת זמן רב ואין אפשרות להיעדר או להחסיר חומר. במהלך הקורס מתבצעות 4 טיסות התבוננות, אשר לרוב מתקיימות בימי שישי (דיילים דתיים נוחתים לפני השבת). בנוסף יש לחתום על חוזה עבודה של התחייבות לשנה שניתן להעריך עד כ5 שנים.

חיוך של דיילת שבת

”כבר מגיל קטן רציתי להיות דיילת אוויר", משפט ששמעתי לא מעט בזמן המיונים להיות דיילת אוויר באל-על, בין כל המתמיינים הרוב הבולט היו בנות ,בגילאי 21-35 שהחליטו לקחת הפסקה ממרוץ החיים. והחליטו לעשות את מה שהן באמת חושקות בו מאז שהיו ילדות, בין כל אלו- אני עומדת, אלישבע בת 20, והדתייה היחידה.

בכדי להפיג את המתח מיום המיונים העמוס, נוצרות להן שיחות קלילות ומעניינות, בהן כל אחד מנסה להבין מי הם המתמודדים מולו על אותו תפקיד נחשק. ובין כל השאלות והשיחות הצהרתי שאני דתייה. בעייני זו הייתה הצהרה טריוויאלית לגמרי, אבל חבריי למיונים התפלאו כל-כך. אני זוכרת תגובה אחת במיוחד, שחזרה על עצמה גם תוך כדי מילוי התפקיד. "לא יכול להיות שאת באמת דתייה? את בכלל לא נראית". ואני עומדת שם וחושבת לעצמי איך דתייה נראית? אולי הייתי צריכה לגדל קרניים וזנב ואולי לבוא במדי המתנחלת שלי עם סנדלי שורש חולצת תנועה וחצאית קומות(אני גם נחמדה בדר"כ ובכלל לא רצחתי את רבין).

באל-על מועסקים כ-1400 דיילים מתוכם סביבות ה-350 דתיים, המוגדרים "דיילי שבת" כלומר לא עובדים בשבתות וחגים. ובעוד אל-על לא טסה בימים אלו, חברות הבת שלה אפ וחברת סאנדור טסות ומעסיקות את דיילי אל-על בטיסותיהן. תפקידיה של דיילת דתייה – "דיילת שבת" הם רבים ואף מתנגשים לעיתים, מלעבוד ולהציע את השירות הכי טוב שיש הן בבטיחות והן בשירות או כל דבר אחר, עד בכדי לייצג את החברה הדתית לייצג את מה שהתקשורת בדרך כלל לא מייצגת, להראות שעולמות שכאלו יכולים להשתלב.

בדרך החוצה מטיסתי האחרונה.

כיום, לאחר שעברה שנה מיום התפטרותי אני מבינה למה הם כל-כך התפלאו.  דיילים במסגרת התפקיד נתקלים בכל רבדי החברה. אם זה הישראלי היפה'- ועם זה הישראלי מ'טיסת השוקולד'.  לצערי הישראלי הרווח יותר הוא זה המתפרץ, היורק, המדבר בשפה גסה ובעיקר לא מכבד. בין הרבדים הללו נמצא ציבור, שאנו נוהגים להגדיר אותו כאחד ולמקום אותו ברובד יחיד והוא 'החרדים'. לא פעם ולא פעמיים נוצרים חיכוכים עם ציבור זה, על מקומות ישיבה ליד נשים. או כמו שקרה בשבוע האחרון, המהומה בטיסת 002 מניו-יורק לישראל ופגיעה בכבוד השבת. כשהתפלאו חבריי למיונים שאני דתייה, הם אוטומטית שייכו אותי לציבור החרדי שמפריע ומתקומם ולא לציבור החרדי/דתי לאומי שבדר"כ מתנהג כשאר הנוסעים, בעיניהם כל השומרי מצוות- אחד הם ואם יש אחד שמתפרע משליכים זאת על כלל הציבור.

ג'ני דיילת שהייתה על טיסה זו כתבה, ואני מזדהה עד מאוד: "בטיסה זאת לא קרה שום דבר שלא ראיתי קודם לכן. נוסעים אשר מתנהגים בצורה כזאת כבר ראיתי בטיסות אחרות, וזה לא רק דתיים או רק חילוניים. אנחנו עם מאוד מורכב והחיים במדינת ישראל גם הם מורכבים, אולי בגלל זה אנחנו תמיד לחוצים, כועסים, ממהרים. אנחנו תמיד חושבים שמנסים לדפוק אותנו, לעבוד עלינו, ואולי זאת ההיסטוריה שלנו כעם נרדף שגורמת לנו לחשוב ככה. גם יש לנו איזו נטייה לזרוק על הכל, להשאיר קליפות של גרעינים ככה בקטנה, להגיד 'יאללה' ו'בחייאת', להתחמק ככה מאיזה דו"ח או לעקוף באיזה תור. יש לנו חוצפה ישראלית ואנחנו יודעים, או חושבים שיודעים, מה מגיע לנו. אבל עם כמה שנתגאה בזה ונגיד שאלו הדברים שמייחדים אותנו, חשוב שנבין שקשה מאוד לתת לישראלים שרות".

אולי זו גם חברת אל-על שבחרה לעצמה סלוגן בעייתי "הכי בבית בעולם", כי הרי כשאנחנו עולים למטוס. אנחנו לא בבית בכלל! אנחנו מוקפים באנשים שאינם משפחתנו, אנחנו לא יכולים לדבר ולעשות כרצוננו. יש חוקים במטוס, אדם לא יכול לעשות ככל העולם על רוחו- וכיוצא מכך הוא לא ברשות עצמו. בסופו של דבר לכולנו אותה המטרה, כולנו רוצים להגיע בבטחה מנק' אחת לשנייה. אז אוולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, לשנות את הסלוגן ל"סובלנות זה הבית החדש" ובעיקר להתחיל לכבד את עצמנו, את החברה שסביבנו ואת מה שאנו מציגים לעולם.

צילום עצמי, מטוס אל-על

מי רוצה להיות ג'ון אוליבר?

מאת דויד ויצמן

ביום שבת האחרון בזמן שהוביל את המחאה ברוטשילד, התארח אלדד יניב אצל ליאור שליין ב"גב האומה". עד לרגע שבו בדרך כלל יש את המונולוג הנהדר של ליאור שלו אני מחכה כל שבוע, היו פינות קבועות עם הקאסט הנהדר שכלל את אביעד קיסוס, אורנה בנאי, עינב גלילי וגלית חוגי. החבורה עזרה לישראל להתחיל עם העולם, לפתור את הבעיה הפלסטינית בעזרת פתגמים וכמובן להציף את ההדתה הגואה. ביום רביעי שודרה תכנית הבכורה של "פעם בשבוע עם תם אהרון". אהרון היה לתקופה מסוימת חבר קאסט קבוע אצל שליין עד שקיבל את ההצעה המפתה שכל גבר תימני מרעננה היה חולם עליה. בשקט בשקט נכנסת לה עוד תוכנית בסגנון "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" או "סאטרדיי נייט לייב" למרקע הישראלי וקשה שלא לברך על כך.   

המבט שלך כשאתה מבין שרודפים אחריך?! ג'ון אוליבר

בחזרה לליאור שליין, שוויתר על המונולוג כדי לארח את אחד האנשים היותר משפיעים בחברה הישראלית כיום. קשה להישאר אדיש לאלדד יניב אם אתה אדם חברתי שאכפת לו מהמדינה אתה יכול לאהוב אותו או לשנוא אותו אבל סביר להניח שלא יהיה אמצע. אבל לא באלדד יניב עסקינן, אלא במופע האימים יוצא הדופן של שליין אשר ערך קרב בסגנון המערב הפרוע נגד יניב באחד על אחד מי שולף מהר יותר. שליין שלא כדרכו, היה מאוד ציני (נא לא להתבלבל עם סרקזם) וכשל בטיעוניו אשר היו רווים באד-הומינם. תצוגת נפל כזו של שליין אני לא זוכר (ואני צופה עוד מימי הלייט נייט שהיה לו). בשביל שיהיה פרומו עסיסי שליין תקף את הערכים אותם הוא מקדם כל תכנית ונשאר תקוע בעבר של יניב אשר הינו דוגמא מצוינת לשימוש במשפט מספר משלי : "מודה ועוזב ירוחם".

החטיא את המטרה הפעם, קורה לטובים ביותר.

אבל אין רחמים בתעשייה, ואין ימי חסד. אם יש צורך לבקר בטלוויזיה אז הצורך מגיע לשיא כאשר מדובר בפרק בכורה. תם אהרון פתח את תכניתו עם כמה משפטים אקטואליים קולעים ואז התיישב על יד השולחן ולבש על עצמו את משקפי הג'ון אוליבר. מה יותר סקסי מחקלאות? אורי אריאל, ומה יותר סקסי מאורי אריאל? אורי אריאל כאשר הוא לא מארגן טרנספר לחתולים אלא תפילה המונית לאל הגשם (לא סגור על המילים האחרונות). גיא אדלר הנהדר ניהל דו שיח על גבול הגרוטסקי עם תם אהרון ושניהם הגיעו למסקנה שעל תם להפוך לליברמן. בהמשך, הייתה פינה קצרצרה שצחקה על דברים שיאיר לפיד אמר עם הגשה של סטריאוטיפ מזרחי בדמות יגאל עדיקא.

קרדיט: לעמוד הפייסבוק של פעם בשבוע עם תם אהרון ב"כאן" תאגיד השידור (בהרצה).

מיד לאחר מכן הצטרפה שיר ראובן והיא יצאה לראות מה קורה ב"חוג" טרום צה"לי, מה עושים, איך עושים, מי עושים. משום מה בתוכניות סאטירה יש נטייה לפחות לפינה אחת לא קבועה שהתגובה היחידה לפינה צריכה להיות "לא". כמו שאצל ליאור שליין בגב האומה יש את פינת "10 משפטים ש…" או "להמציא מילים ללחן X שינגן Y" כך גם הפינה של שיר ראובן בעיקר גרמה לי לתחושה של קרינג' (חלחלה או כמו שאני מכנה את זה – חררה). להיות בוטה זה לא תמיד מצחיק, במיוחד כאשר עושים זאת באופן מאולץ. אקווה שבהמשך הפינות ישתפרו ושמכאן אפשר רק לעלות.

התמונה: לא מהקטע המחלחל של שיר ראובן.מירי רגב

השיא של התוכנית הגיע לאחר מכן, כאשר אהרון התחיל לדבר על מפעל הפיס והעלה את כמות הפעמים שאני רואה את מירי רגב על המרקע להרבה יותר מדי אחרי שהיא מככבת מדי מוצ"ש אצל ליאור שליין. בדומה לג'ון אוליבר, אהרון הציג נושא כבד בקלילות רבה. את הנתונים על מפעל הפיס ב-2016 הוא הבין שהוא לא יוכל להראות בלי שאנשים יעבירו ערוץ או יעברו לצפות בסרטון של כלב אם הם צופים בשידור החי בפייסבוק, לכן הגיע מנשה הכלב בעל ידי האדם "ואיש הנתונים של התוכנית" על מנת למשוך את תשומת הלב של אוהבי הכלבים אל נתוני מפעל הפיס.

אני משער שרבים הופתעו כאשר ראו באיזו קלות אהרון מצא קטעים אשר חיזקו את הנקודות שלו ואיששו את התאוריות על פבלו אסקובר של עולם ההימורים הישראלי. בשונה מהקלות בה הדבר מובן כאשר שליין מוצא אמירות מגוחכות של פוליטיקאים (והשמש זורחת במזרח ד"א) כאן (וגם "כאן", אבל בהרצה) הנושא אינו מוכר לציבור, לפחות לא בתקופה האחרונה מאז שכחלון הוציא את מכונות ההימורים מחוץ לחוק. אהרון לקח נושא רציני וחשוב והנגיש אותו באופן נהדר: קליל, משעשע ובעיקר בעיקר מרענן. נראה שיש סיבה נוספת ללמה לא להדליק טלוויזיה שגם ככה אין לי בחדר ולראות שידור לייב בפייסבוק של כאן. ואם אתם רוצים לדעת אם תזכו בלוטו אז כנסו לכאן.

 

"גב האומה" שלישי ושבת בשעה 21:00 בערוץ עשר (14)

"פעם בשבוע עם תם אהרון" רביעי בשעה 22:00 בתאגיד השידור "כאן" (11) ובפייסבוק

 

נכנס יין, יצא סוד – על סודות ההצלחה של ברנלי תחת שון דייץ' ומייק גרליק

מאת דויד ויצמן

"זוהי אינה זכות אלוהית לנצח במשחק כדורגל" – את הדברים האלה אמר שון דייץ' מאמן ברנלי לפני שקבוצתו אירחה את לינקולן סיטי מהליגה החמישית במסגרת הגביע האנגלי בפברואר האחרון. לינקולן הדהימה את אנגליה לאחר שניצחה את ההרכב הראשון של "הקלרטס" 1-0 בטארף מור הביתי. ברנלי סיימה את העונה עם 40 נק' במקום ה-16 בליגה. היום, לאחר חצי עונה במזרח לנקשייר חולמים על אירופה בצניעות המאפיינת אותם

ברנלי סופרת משחק חמישי ללא ניצחון מאז אמצע חודש דצמבר. מכת הפציעות ותקופת הכריסמס לא האירו פנים לקלרטס. אך בדומה למעידות קודמות של ברנלי העונה לא נראה שיתחיל כדור שלג שיחזיר את הקבוצה הצנועה למקומה הטבעי. פציעות של טום הית'ון השוער הראשון הנהדר של הקבוצה במחזור החמישי ושל רובי בריידי שחקן האגף שמוביל את הליגה בהרמות מדויקות למשחק (2.6) לא פגעו ביכולת של הקבוצה גם לא במשחקים האחרונים כאשר הקבוצה הוציאה נקודה באולד טראפורד והקשתה על ליברפול.

הסוד טמון בכך שלעומת רוב הקבוצות בכדורגל המודרני לברנלי אין כוכב או כוכבים – לברנלי יש קבוצה. היותה של ברנלי קבוצה מאפשרת לה להתמודד בצמרת למרות שבקיץ איבדה שני שחקני מפתח של הקבוצה בדמותם של מלך השערים אנדרה גריי והבלם המוביל מייקל קין תמורת כסף רב שאפשר לה לשבור את שיא ההעברות של הקבוצה ולשלם 15 מיליון פאונד על מלך השערים של הצ'מפניושיפ כריס ווד. עד כמה השיא של ברנלי "מגוחך"? רק לברייטון והאדרספילד שעלו העונה לראשונה לפרמיירליג יש שיאי העברות נמוכים יותר. יותר מכך, ברנלי סיימה עם המאזן השני בטיבו ולמרות שבזבזה 30 מיליון פאונד על רכש היא יצאה עם רווח של 15 מיליון פאונד.

דגל עם הסמל של הקבוצה
רק נשמע כמו עוגיפלצת

התנהלות ברנלי בחלון ההעברות בפן הכלכלי אינה הסוד היחיד הקשור בהצלחת הקבוצה. המאמן שון דייץ' אשר נמצא בקבוצה מ-2012 וחווה עם הקבוצה שתי עליות ליגה וירידה ידוע ביחסו החם, אישיותו הדומיננטית וקולו העמוק אך גם באהבה שלו לאמצעים טכנולוגיים וניצולם להצלחת הקבוצה על ומחוץ למגרש. דייץ' דוגל בלמידת היריבה וניצול החולשות שלה. נקודת ההנחה של הג'ינג'י האנגלי מאוד פשוטה, כה פשוטה שאנשי כדורגל רבים לא משכילים להבין אותה. דייץ' מבין שהקבוצה שלו לא יכולה להוביל ולקבוע את קצב וצורת המשחק ולכן הקבוצה צריכה לעבוד קשה, לשחק ביחד ולהביא לידי ביטוי על המגרש שלל קלישאות שבדרך כלל נזרקות באוויר בעולם הכדורגל.

דייץ' שהיה בלם אנגלי חסון ללא הרבה שיער ברוב הקריירה גדל באקדמיה של נוטינגהאם פורסט שאומנה באותה תקופה בידי אגדת המועדון והכדורגל האנגלי בראיין קלאף למרות שלא ערך אף הופעה בבוגרים, דייץ' למד הרבה מהמאמן האנגלי המהפכני אשר הוביל את המועדון הצנוע לאליפות ושתי זכיות רצופות בגביע האירופאי (ליגת האלופות). הניגודיות בתכונותיו וערכיו של דייץ' יוצרת הרמוניה נדירה. מצד אחד "האולד-סקול" אשר מבין את משמעותו של יחס חם ואישי, עבודה קשה, מנהיגות ודוגל פעמים רבות במסורת, רומנטיקה ושמרנות. אל נגד הפרגמטיות והליברליזם המודרני אשר מאפשר לדייץ' "לקרוא את המפה" יותר טוב ולהבין את המקום בו קבוצתו נמצאת, את רמת המסוגלות שלה וכל הנובע מכך – שיטת המשחק, מדיניות רכש, אימונים והכנות טקטיות.

האספקטים הנ"ל מובילים את ברנלי של דייץ' תחת תכונה אחת יוצאת דופן בנוף הכדורגל בכלל, והכדורגל המודרני והאנגלי בפרט – צניעות. למרות הכינוי של הקבוצה "הקלרטס" אשר הינו השם אותו נתנו האנגלים ליינות בורדו במאה ה-18 ואשר מאופיינים ביוקרתם הגבוהה ברנלי הינו מועדון די צנוע. אך יותר מהקבוצה  של דייץ', המועדון הוא זה שמתבלט בתכונה זו.

גרפיטי של שון דייץ' בצבעי ברנלי

 

 

צניעות, מקומיות ושונות הן לא מילים גסות

בפרמיירליג המודרנית והמוחצנת ברנלי היא עוף מוזר. עיר המונה 70 אלף איש מה שהופך את המועדון לזה שמגיע מהעיר הקטנה ביותר בתולדות הפרמיירליג. זה לא מפריע לקלרטס להיות בעלי היחס הטוב ביותר בין כמות תושבים בעיר לכמות קהל עם ממוצע של יותר מ-20 אלף. הנתונים היבשים הנ"ל מוסיפים מעט רקע לערך הצניעות והלוקליות של ברנלי. הדבר לא בא לידי ביטוי רק ברכש, בצורת המשחק או בעובדה שהקבוצה עובדת כקבוצה ולא מובלת בידי כוכב אלא דווקא בידי הבעלים מייק גרליק.

גרליק נולד כ-200 יארד מהאיצטדיון הביתי טארף מור ובעל חברה לייעוץ מנהלי/עסקי. הוא אחד מ-5 בעלים אנגלים בלבד בפרמיירליג וברנלי הוא המועדון היחיד שגם המאמן שלו וגם הבעלים שלו הם אנגלים. למרות המעמד הנמוך של הכדורגלן והכדורגל הבריטי ברנלי של גרליק הינו מועדון על טהרת בריטניה. בעונת 14-15 לאחר שעלה לפרמיירליג, המועדון כלל רק שחקן אחד שהיה לא בריטי או אירי אשר משחק באחת מהנבחרות הנ"ל או נולד במדינות האי. כיום יש בקבוצה יותר שחקנים זרים אך המהות היא אותה מהות ורוב השחקנים ובעיקר הבולטים שבהם הם שחקנים בריטיים או אירים.

כל אלה לא מפריעים לברנלי ולגרליק להיות מועדון אשר מטשטש את גבולות השונות. המועדון עושה זאת בצורתו שלו גם אם הדבר אינו בקונצנזוס הפוליטקלי קורקט. כמו על המגרש המועדון קורא את המפה החברתית כפי שהיא – יש שוניות בחברה וזוהי עובדה שצריך לעבוד איתה ולא כנגדה. בחודש נובמבר האחרון ברנלי ציינה את "יום השוני" ביום שבת ה-18 במשחק נגד סוונסי סיטי. היום היה בסימן הערכה כלפי השונים, המיעוטים והמוחלשים בחברה – חברי הקהילה הגאה, נשים, כהי עור, אסיאתיים ומיעוטים אתניים. המהלך הנ"ל אינו אירוע מקרי, שנה לפני כן גרליק חתם בשם המועדון על הצהרה ובה הוא אומר שברנלי הוא "מועדון לכולם".

בראיון ל"סאן" גרליק הסביר את משנתו המקצועית אשר משמשת אותו כאבן דרך: "בעבר ראיינתי אלפי מנהלים ללקוחות, וההחלטה החשובה ביותר אשר אתה מחליט במועדון כדורגל היא מינוי המאמן". הבחירה של גרליק את שון דייץ' ממחישה את הדברים שאמר ובעצם מינה מאמן בדמותו – מאמן שיתאים למועדון.

אוהדים תומכים. 2/1/18 מהטוויטר הרשמי של ברנלי.
דיסוננס קוגנטיבי-רגשי

כאשר גם הבעלים, וגם המאמן "לוקים" בניגודיות בתכונותיהם וערכיהם באופן מאוד דומה אין פלא שיש צורך במחשבה רבה על מנת לגשר בין הקצוות. באותו ראיון בסאן גרליק נשאל והתבטא בנושא בעלות מועדוני הפרמיירליג נושא אשר הניגודיות במשנתו של גרליק זועקת בה. מצד אחד גרליק דוגל בשוויון ומאמין ביכולות של כל אחד, מצד שני הפילוסופיה אשר מנחה אותו מנוגדת לזרם: "אנשים אומרים שאתה מקבל תשואה רבה יותר של הכסף בחו"ל. אם הם עוברים עתוק (מעבר לחו"ל) הם מכפילים את הסיכון שהם לוקחים משום שהם יכולים שלא להתאקלם".

בניגוד לדברים אלה גרליק דאג לציין שקיבל פניות רבות לרכישת המועדון ושהוא אינו שולל מכירת המועדון לאדם זר מאיותו אדם זר. גרליק מנמק את דבריו ההופכיים בעזרת חשיבה והיגיון: "אני לא רוצה למכור את המועדון למישהו שאין לו שום רגש כלפי המועדון אשר יעשה בלאגן בו. אני לא רוצה שבעוד 30 שנה אנשים יגידו: "זאת אשמתו של גרליק שמכר"". ובכך טמון סוד נוסף שמוביל את ברנלי להצלחה לה היא זוכה העונה – מחשבה רציונלית יכולה להוביל לרגש רציונלי". האם יש דבר הנקרא "רגש-רציונלי"? אולי מבחינה ביולוגית אשר מתארת את הרגשות כתופעות בגופינו התשובה תהיה כן. בהגדרה המילונית, הכללית והרחבה התשובה כנראה תהיה לא. אך כמו שאין לדעת איך ינהג אדם שיכור מיין בורדו, אין לדעת דבר בעולם הכדורגל.

טארף מור