ארכיון תגיות: צה"ל

צער גיוס בנות: "באולפנה עודדו אותנו לעשות שירות לאומי, אבל לא הסכימו לדבר על צה"ל"

בוגרות אולפנה שהתגייסו לצבא מספרות על ההתנגדות של מוסדות החינוך. "אני זוכרת שאני צעקתי, והרבה בנות צעקו ביחד איתי, ואז עשו לנו שיעור על למה אסור להתגייס", מספרת נעה ארנפלד שלמדה באולפנת צביה עפולה. דניאל קנינו מאולפנת בני עקיבא אורות מודיעין: "לא היה שום דיבור על זה מהאולפנה, עשיתי את הכל בעצמי"

כתב: אריאל כהן

ב-16 בדצמבר 2016 התפרסם בערוץ 7 ראיון עם מנכ"ל ישיבות ואולפנות בני עקיבא, אלחנן גלט. במהלך הראיון, שנערך במסגרת פינת ראיונות רכב של העיתונאי עוזיאל סבתו, אמר גלט שהרשת אותה הוא מנהל אינה מעודדת גיוס נשים לצה"ל, "בוודאי בשנים האחרונות כשהמגמה של עידוד בנות להתגייס למסלולים קרביים. יש בזה בדיוק את מה שאנחנו סבורים שלא צריך לעשות. אנחנו עושים מאמץ גדול להסביר לבנות שזו לא דרך נאותה". בתגובה לדברים האלה, שלחו עשרות בוגרות הרשת מכתב תגובה זועם לגלט, בו כתבו כי "לא ביקשנו לעצמנו הנחות וויתורים. רצינו להוכיח לעולם ולעצמנו שגם דתיות יכולות להיות שוות בין שווים. אל תעזבו אותנו לבד במערכה הזאת. אל תתנו לנו את ההרגשה שאנחנו צריכות להוכיח את עצמנו גם בבית פנימה".

הקרב הקטן הזה הוא חלק מהמלחמה המתחוללת בשנים האחרונות במגזר הדתי לאומי, עם התחזקותן של מדרשיות לימוד לנשים כמו לינדנבאום ומגדל עוז ומכינות קדם צבאיות לבחורות דתיות, ועם עלייתו המתונה של אחוז הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל שקוראות תיגר על התנגדות רבני המגזר ומנהיגיו, והם מנגד מגבירים את מלחמת החורמה במגמה הזו. שני הצדדים, המודרני והקלאסי, אוחזים את הכיפה מקצוותיה ומושכים כל אחד לכיוונו על מנת לקבוע מיהו "ציוני דתי".

דניאל קנינו למדה באולפנת בני עקיבא אורות מודיעין וכבחורה שבאה מבית קרבי היה לה ברור שהיא רוצה להתגייס, ואת צעדי הגיוס עשתה לבד: "לא היה שום דיבור על זה מהאולפנה, עשיתי את הכל בעצמי. שלחו לי זימון, הגעתי לזימון. הפניה לצו ראשון, הגעתי לצו ראשון. פשוט עשיתי הכל איך ששלחו לי, אבל בלי כל ידע מוקדם או הכוונה מהאולפנה, עשיתי לבד. האולפנה לא נתנה שום יד, שום עידוד, רק אמרו כל הזמן למה לא צריך להתגייס".

י', חברתה לשכבה שמשרתת ביחידת מודיעין מובחרת, הביעה את הרצון להתגייס בפני המחנכת: "כשאני דיברתי עם המורה, היא לא אמרה לי 'לא להתגייס', אבל היא הביעה את החשש שלה, של מה הם חושבים שקורה לבנות שהולכות לצבא. לי ספציפית היא אמרה שאם בחרתי ללכת לצבא היא סומכת עלי, אבל זה די נדיר. רוב הבנות, ממש התעצבנו עליהן, בכלל, בשכבה שלנו יותר מחמישים אחוז התגייסו. עכשיו אנחנו צוחקות על זה, אבל התחושה תמיד הייתה שהאולפנה לא אוהבת אותנו".

אילוסטרציה. צילום: דובר צה"ל

אולפנת אורות מודיעין היא סיפור מעניין מהבחינה הזו. המוסד, כאמור, מעודד את התלמידות שלא להתגייס לצה"ל, אך בנתונים שפרסם הצבא בדצמבר 2018 ניצבת האולפנה במקום ה-9 מבחינת נתוני הגיוס במוסדות החינוך הממלכתי-דתי לבנות, כאשר כ-58% מהבנות מתגייסות לצה"ל מתוכן כ-74% משרתות שירות משמעותי וכ-20% יוצאות לקצונה. "לא זכור לי שממש דיברו איתי בשמינית על מה הכיוון שלי או לאן אני רוצה להגיע בצבא", דניאל מספרת, "אבל אחרי שהחלטתי שאני מתגייסת לקרבי וכבר התגייסתי אז המחנכת שלי כן פחות או יותר עקבה והייתה מתעניינת פעם בחצי שנה מה קורה איתי, מה נשמע. יכול להיות שזה היה עם סייגים, אבל היא כן הביעה תמיכה והתלהבה דווקא. נראה לי דווקא בגלל שהן פוחדות שבחורה דתייה שהולכת לקרבי כבר לא תישאר דתייה, ואצלי זה דווקא היה הפוך, ממש התחזקתי בצבא. אז הם היו רואים אותי, שומעים מה עשיתי, ושאני עדיין דתייה. זה גם לא התקבל ב100% חיוך, אבל זה כן היה יותר סבבה".

י' ודניאל מספרות גם על אפליה מצד האולפנה מבחינת הדחיפה והעזרה. "באו נציגות של השירות הלאומי לבית הספר במשך איזה חודש-חודשיים, ישבו וחפרו בשכל, ניסו לשדל אותך ללכת לשירות לאומי, ואף אחת לא באה לספר לך על צבא", מספרת י', "היו כל מיני סמינריונים וימים מרוכזים של שירות לאומי, ולנו לא היה".

לא שלחו אתכן לכנסים של המתגייסת הדתייה, כמו אלומה ובת חיל?

דניאל: "לא ידעתי בכלל שאני תחת אלומה עד שאחרי שהתגייסתי באה הנציגה ואמרה 'שלום, אני נציגה של אלומה, אנחנו עוזרות לבנות דתיות שמתגייסות לצבא', עד אז לא ידעתי בכלל שאני יכולה להתגייס תחת איזה עמותה או אגודה ושהכניסה שלי לצבא יכולה להיות הרבה יותר קלה כדתייה".

י': אני לא חושבת שהכרתי את זה באולפנה, אבל אני ספציפית הייתי במסלול שעשיתי גם מדרשה לפני, אז מהמדרשה כן הלכנו לכנס".

דניאל: "אז זהו, זה מה שאני אומרת, אני לא הכרתי את זה מהאולפנה עד ליום הגיוס שלי, אחרי האולפנה".

י': "כן, שתביני שגם בכנס הזה מדברים על כל החילות, עושים לך הצגה, ומביאים לך לדבר עם אנשים, זה לגמרי היה יכול לעזור".

טל כהן, מנהל בישיבת בני עקיבא אביר יעקב בהווה ובתיכון הדתי אמי"ת עכו בעבר, הבהיר שצריך להפריד בין הכלל לפרט. "אנחנו מאמינים שבנות צריכות לעשות שירות לאומי כי בצה"ל יש הרבה מורכבות, מטבע הדברים, בכלל שיש פה רק בנים, אין ממשק לדבר על זה. אם מישהו שואל על אחותו, בת דודה שלו, חברה שלו, שרוצה להתגייס אז ודאי שאנחנו נענה לו שאנחנו באמת חושבים שזו לא הדרך, אם בכל זאת התגייסה, מתוך המקום הזה נקרב. לא כי עכשיו כל בת שהתגייסה זה חלילה איזה שמד, לא, אני מכיר בנות מדהימות שהתגייסו שצריך להצדיע להן, אבל זה לא נותן איזושהי דוגמה על הכלל". גם עדי, מורה באולפנת כפר פינס, מעידה שהם מחנכים את התלמידות לשירות לאומי באופן גורף, אבל בכל מקרה לשירות משמעותי ככל הניתן "השירות בסוף הוא שלב מאוד מאוד מסוים בחיים שלך, שלב חשוב, משמעותי, שתורם הרבה להתפתחות שלך, אבל הוא שלב בחיים, אם אנחנו מחנכים אנשים לתרום כל החיים וזה רק שלב בחיים, צריך לחשוב איך השלב הזה מעצים אותך ומגדל אותך להמשך, ושם אני חושבת שהשירות הלאומי כיום נותן יותר אופציה כזאת לבת דתיה, אני לא אומרת שבשירות הצבאי אין מצב והיא רק תידרדר, אבל השירות הלאומי הוא יותר מאפשר, מה גם שהתפקידים שם הם לא פחותים בחשיבות שלהם".

אולפנת להב"ה בקדומים עברה שינוי בשנים האחרונות, עד שנת 2016 גם שם המדיניות הייתה נגד גיוס, "בתקופה שאני הייתי לא הייתה כל כך הרבה תמיכה, כל הערבים שהם עשו למען שירות לאומי התמקדו אך ורק בשירות לאומי ובמדרשות", מספרת ליאורה נחמן, בוגרת האולפנה, "בשנה האחרונה שלי באולפנה הייתי בפנימיה (שתפקדה כאגף נפרד מהאולפנה. א"כ), ושם בגלל שהם ידעו שהבנות לא באות מרקע בהכרח דתי, אבל כן למדו באולפנה דתית, אז הייתה לנו תוכנית שקוראים לה 'לקראתך', שזה סוג של 'אחריי' רק פחות אינטנסיבי, ושם לקחו אותנו יום אחד למין מפגש כזה של כל מיני מקומות שמכינים לצבא ולשירות לאומי, אז היה שם דוכנים של מכינות קדם צבאיות והיה שם דוכנים של ארגוני שירות לאומי. ואז הלכנו, הסתובבנו, וכל אחת מצאה את עצמה. זה היה סוג של להפתח לעולם הזה, כי האולפנה סוג של סגרה אותנו, זה היה סוג של בועה מאוד מאוד גדולה".

אבל ב-2016 התחלף צוות ההנהלה, ואיתו גם השתנתה הרוח. "בכיתה ז' עד כיתה ט' כזה אז היו מנהלת ורב ששניהם היו מאוד מאוד נגד, בעיקר הרב יצא מאוד מאוד נגד גיוס נשים וכיוון לשירות לאומי אפילו בצורה קצת אגרסיבית", מספרת שחר קנוטופסקי, תלמידה שסיימה בקיץ האחרון את לימודיה. "באזור כיתה ט'-י' הם התחלפו, הגיע מנהל חדש ורבנית אולפנה שהובילו את השינוי הזה, נוצרה ההבנה שבכל מקרה יהיו בנות שהתגייסו לא משנה כמה יגידו שזה לא בסדר, והגישה עברה ל'בואו ניתן לבנות האלה את המיטב שאנחנו יכולים כדי לעזור להן'. השיח השתנה משיח על שירות לאומי לשיח על שירות משמעותי לא משנה איפה. ובשכבה שלי היחס הוא כבר של 40% בנות שהתגייסו".

אביטל פריד, מתוך פרופיל הפייסבוק שלה.

אחד הקולות המרכזיים נגד גיוס נשים הוא ארגון חותם בראשות הרב יעקב אריאל, לשעבר רב העיר רמת גן. הארגון נושא על דגלו את המלחמה בגיוס הנשים ועלה לכותרות כאשר גרם לסערה כשפרסם סרטון אנימציה סאטירי ומוקצן בו נערה המתגייסת לצבא ומגלה כי במקום תרומה משמעותית כל מה שמחכה לה שם זה עבודת ניירת, הטרדות מיניות והידרדרות רוחנית. בשנה האחרונה הארגון מקדם קמפיין שמציג נתונים שמראים, לטענת הארגון, כי רק 36% מהנשים שמתגייסות כדתיות, נשארות כך גם אחרי השחרור.

כתגובה לכך, פצח ברשת קמפיין נגד של עשרות חיילות דתיות בעבר ובהווה שסיפרו על הזמן שלהן בצבא ומה הוא תרם להן. אחת מאותן חיילות היא סגן במיל' אביטל פריד. במהלך שנות התיכון אביטל השתתפה בפרוייקטים התנדבותיים רבים בעיר חיפה, ביניהם "כח צביקה" ע"ש צביקה קפלן, דודה שנפל ברצועת עזה במבצע צוק איתן. "התנדבתי המון המון בתיכון והרגשתי שאת השירות הלאומי שלי כבר סוג של עשיתי, חוץ מזה, ראיתי בצבא אידיאל, זה הדבר הכי ישראלי שיש, וחשבתי שיש לי מה לתת במסגרת הזאת ולהוציא מעצמי הרבה, זה זכות גדולה בעיניי".

בפוסט שפרסמה אביטל כתבה: "עברתי תקופה ממושכת של שירות אינטנסיבי ומשמעותי, כחיילת, כקצינה וכמפקדת בצבא ההגנה לישראל. תקופה לא קצרה, יפה וקשוחה, שבה הארגון הזה שנקרא צה״ל השפיע על עיצוב הזהות שלי (האישיותית והדתית הן היינו אך מבחינתי), הפגיש אותי עם שאלות דתיות בעולם המעשה. ובחרתי בזה. כל יום. וכל רגע מחדש".

חלוצי תחום גיוס הנשים הדתיות לצה"ל הם הקיבוצים הדתיים. תנועת הקיבוץ הדתי, שמאגדת בתוכה 16 קיבוצים ו-7 מושבים שיתופיים של הציונות הדתית. הקימה ב-1983 את ארגון "אלומה" במטרה לסייע לבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל להגיע לתפקידים משמעותיים. במהלך השנים יצאו מטעם הארגון פרוייקטים רבים שמטרתם ללוות את המתגייסת מהצו הראשון ועד אחרי השחרור. בשנת 2006 הוקמה תחת חסות הקיבוץ הדתי מכינת צהלי, מכינה קדם צבאית לבנות דתיות, כמקבילה נשית למכינות הקדם צבאיות הדתיות לבנים הפופולריות בקרב בני המגזר.

נעה ארנפלד, במקור מיקנעם, עד לא מזמן מדריכה במכינת צהלי, הגיעה למכינה מאולפנת צביה בעפולה. שם, בדומה למוסדות האחרים המוזכרים למעלה ולמרות המגוון החברתי הרחב שבקרב תלמידות האולפנה, גם כן לא תמכו בגיוס בלשון המעטה.

"הם לא דיברו איתנו בכלל על גיוס, אבל הם לא אמרו כלום כדי שלא נחשוב על זה, וכשאנחנו העלנו את זה, הם אמרו 'זה לא מה שאנחנו עושים' ודברים כאלה, הביעו התנגדות נחרצת.

"הביאו לנו סדנא עם מישהי מעמינדב, ארגון של שירות לאומי, והיא העבירה לנו במסגרת השירות הלאומי שלה סדנא על שירות לאומי, כלומר על מה זה לצאת מהאולפנה ודברים כאלה, אבל תמיד בהקשר רק של שירות לאומי. כששאלנו אותה מה עם הצבא, היא אמרה שהיא לא מתעסקת בזה ו'תדברו עם המורות שלכן'.

"הייתה לנו גם מישהי שנקראת 'מקשרת' שזה מישהי שמגיעה ויושבת איתך, עם כל אחת מהבנות, ועוזרת לך למצוא תקן לשירות, וזהו, זה מה שיש. כאילו סוג של 'אנחנו לא נעזוב אתכן ונעזור לכן למצוא את המקום שלכן כל עוד הוא בשירות הלאומי'".

נעה לא הייתה היחידה מהשכבה שלה שרצתה להתגייס, וכשהן באו בשכבה לדרוש מענה בנושא, הן נדהמו מהתגובה של האולפנה. "אני זוכרת שאני צעקתי, והרבה בנות צעקו ביחד איתי, ואז עשו לנו שיעור על למה אסור להתגייס, וגם על זה צעקתי, כאילו, אמרו לנו שאחת הסיבות המרכזיות זה הרבנות אוסרת וש'אנחנו מקשיבים לרבנות'".

מה היה בשיעור הזה?

"סוג כזה של דף מקורות, כאילו, לא ממש מקורות אלא יותר פסיקות. כאילו, הם אמרו, 'אין שום רב שאומר שזה מותר, ביקשתם שיהיה שיעור, שנראה לכם את הדעות השונות, אין שום דעות שונות, כולם אומרים שזה אסור', בגלל זה גם התעצבנתי, כי זה פשוט לא נכון. בכללי גם הרב של האולפנה קרא אלי למשרד שלו ואמר לי שלא כדאי לי להתגייס ושזה דבר שייקח אותי למקומות לא טובים.

"ניסינו להביא את ארגון אלומה שיסביר לנו על כל התהליך של הגיוס, והם לא הסכימו שהוא יכנס לאולפנה, והארגון הזה היה צריך להגיע לסניף שם למקום שהוא לא האולפנה ומחוץ לשעות הלימודים, האולפנה ממש לא הסכימו שזה יקרה. הלכנו גם לגדנ"ע של אלומה שזה גדנ"ע לבנות דתיות, וגם זה היה בחופש ומאוד ברור שזה לא חלק מתוכניות הלימודים, בשונה מבתי ספר אחרים".

כל עוד זה היה בגדר אופציה, סביבתה של נועה ניסתה להוריד אותה מהעניין, אך היא מעידה שהיא מעולם לא חוותה אפליה אישית כמו פגיעה בציונים, ושברגע שהתחילה ללמוד בצהלי המורות באולפנה קיבלו בחיוב את ההחלטה. "כשסגרתי במכינה אז המחנכת באה לבקר אותי, והמכינה נמצאת בקצה השני של המדינה מאיפה שהיא גרה, כאילו, מאוד הראתה אכפתיות. גם כשהגעתי אחרי זה לבית ספר על מדים הם מאוד היו גאים ומאוד שמחו לראות אותי. לא הייתה תחושה של 'בחרת להתגייס אז אל תחזרי לפה'

"בכללי, אני חושבת שהציונות הדתית מאוד אוהבת את הצבא, לא לבנות אולי, אבל מאוד מעריכים חיילים, אז בסוף כשהם רואים חיילת הם שמחים וגאים בה.

"אני זוכרת שממש התעצבנתי עליהם שבגלל שהם לא הכינו אותי לצבא אז קיבלתי נתונים מאוד גרועים, בסוף לא קיבלתי תפקיד כזה גרוע אבל אני יודעת שאם הייתי יודעת מה אנשים אחרים עושים בשביל להתכונן למבחנים או להבין מה עומד מולם אפילו במבחנים הפסיכוטכניים ויכולתי להתכונן אליהם או ליום המאה, אז הייתי מקבלת ציונים יותר טובים. ובקיצור הם אמרו 'אין מה לעשות, מה את רוצה, שנתמוך בזה? שניתן לזה לגיטימציה'

נועה ארנפלד על מדים בביקור באולפנה. מתוך פרופיל הפייסבוק שלה.

"שנה אחרי זה כשהייתי בצהלי הם ביקשו ממני לבוא לעשות שיחה לבנות שמתגייסות, לדבר איתן על מה הן צריכות להתכונן ומה הן צריכות לדעת, הן רצו שאני אעשה את זה רק אחרי פסח. עכשיו, אחרי פסח זה זמן של שירות לאומי זה ממש לא רלוונטי לצבא, אמרתי להם את זה, והם אמרו 'לא, לא, אנחנו לא רוצים שיכנסו להם רעיונות לראש'.

"שנה אחר כך הם כבר רצו שאני אגיע מוקדם, אמרתי להם שאני בצבא, שאני לא יכולה ושיזמינו ארגון מקצועי שיעשה את זה יותר טוב ממני, שיזמינו את אלומה, ואני חושבת שמאז אלומה מגיעים לאולפנה, בזמן סביר של השנה, אז אני כן חושבת שהיום המצב אחר. אבל אז היה על הפנים".

הקרב על מקומה של הכיפה הסרוגה, או במקרה הזה על חצאית החאקי, כנראה איתנו לעוד הרבה זמן. אך לבנות המתגייסות חשוב להבהיר שהגיוס לצבא אינו אקט של חולשה דתית או מרד, אלא מהלך שנובע מאידיאולגיה עמוקה שמקורה בערכי המגזר עליהם הן חונכו.

"בסוף האולפנה שלנו היא מאוד 'ציונות דתית', ותמיד מביאים לנו פצועים שיתנו לנו השראה, לשיחות מוטיבציה כאלה, ואתה מבין שזה הקדושה של החיים, וזה הדבר הכי מדהים שבן אדם יכול לעשות עם עצמו" נועה מספרת וידיה מציירות את ההתלהבות באוויר, "ריגשה אותי המחשבה הזאת שיש למדינה שלנו צבא של יהודים במדינת היהודים, ושיש לנו מדים. כל הדברים האלה , שבאמת חונכנו עליהם, כאילו, כל ה'ארץ ישראל', 'עם ישראל' כל ה'לפגוש את עם ישראל באמת', כאילו, כל המושגים האלה, אני אומרת באמת, למה שאני אתקע בלהגיד 'וואו, זה יפה'? ברור שאני ארצה לקחת בזה חלק".

מנער בסיכון לקצין מוערך: "המכינה הקדם-צבאית הצילה את חיי"

מאת בת-אל ווחניש

הוא היה נער בסיכון שיכל להגיע בקלות ובמהירות למקומות השפלים ביותר, אבל ממש ברגע האחרון הוא הבין שדרוש שינוי, תפס עצמו בידיים וכיום הוא מסיים שירות צבאי כקצין מוערך מאוד. תכירו את מאיר לדרמן

"זה התחיל כמכיניסט, הייתי צריך להוכיח את עצמי לתקופה של שלושה חודשים על פי חוק, אחרי ששפטו אותי על משהו שעשיתי, אז נרשמתי למכינה קדם-צבאית. אחרי כמה חודשים יצאנו לסדרת שטח בנגב שבה היינו צריכים 'לשרוד' כמה ימים במדבר בתת תנאים. לאחר שלושה ימים נשברתי, רציתי לברוח משם ולחזור הביתה. ברחתי. כשהמדריך שם לב הוא הציב אולטימטום ואמר לכל החברה שעד שהם לא מחזירים אותי למסלול הם יורדים למצב שתיים. החברים, אחד אחרי השני, רצו אליי וביקשו שאחזור לקבוצה. שם הבנתי שאני חלק ממשהו והרגשתי שייך. הרגשתי שסוף סוף יש מישהו שתופס אותי ויכול לדחוף אותי קדימה מבלי שאפול למקומות האפלים שכבר הייתי בהם".

זהו מאיר לדרמן, מטר שמונים של כוח רצון ומוטיבציה. הוא נולד וגדל בירושלים עד גיל חמש ומשם עבר עם משפחתו לבית שמש. כיום הוא בן 24, משתחרר בקרוב משירות משמעותי מאוד בצבא עם סיפור חיים מעניין מאוד שיכול לתת הרבה מוטיבציה לכל אחד. 

השנה מסתיימת בקרוב ואיתה מגיעים הסיכומים השנתיים של אחוזי הגיוס לצה"ל. מול אחוזי הגיוס שהולכים ויורדים, לדרמן הוא דוגמה מצוינת לנער מבית דתי-חרדי שהתגייס לשירות משמעותי בצה"ל ולא ויתר למרות כל הקשיים בדרך, והיו לא מעט. כיום הוא מנסה לתת השראה ודוגמא אישית לכל הנערים שהיו או שנמצאים במקום שהוא היה לפני כמה שנים בודדות ומספר על השינוי המהותי שעבר בחייו.

מתוך פרופיל הפייסבוק של מאיר

 

מאיר, איזה ילד היית?
"האמת שעד גיל עשר הייתי ילד ממש טוב, אפילו קצת חנון. הייתי ממושמע, לא עושה יותר מידי שטויות. ההורים שלי חינכו אותי שתמיד כשיש מכות לא צריך להחזיר אז אולי הייתי 'ילד כאפות כזה', בעיקר תלמיד טוב ובערך מגיל 10 נמאס לי להיות 'פראייר' אז הפסקתי להתעניין בבית ספר ופחות להשקיע".

ואז?
"מגיל 12 התחלתי לברוח מהבית ספר ולהתחבר לחבר'ה הפחות טובים בשכונה, עדיין עם פאות קטנות מאחורי האוזן, לאט לאט התחילו להבין שאני לא מסתדר עם מסגרות ושלחו אותי לכל מיני פנימיות, שגם משם הייתי בורח אחרי יומיים וחוזר הביתה. כל פעם מחדש הייתי נפגש עם קצין נוער שהיה שולח אותי לנסות פנימייה אחרת".

שם החלה הידרדרות?
"הפעם הראשונה שעצרו אותי לחקירה הייתה בגיל 12, זה היה עדיין שלב שהיה אפשר להגדיר אותי כילד טוב. עצרו אותי בתחנת משטרה והפרידו אותי מאמא שלי לחדר נפרד שבו שמו לי אזיקים על הידיים והתחילו לתת לי סטירות. בדקות לפני שזה קרה המתנתי עם אמא שלי בתחנה וראיתי שם על הקיר את הערכים של המשטרה ופשוט מאותו רגע התחלתי לשנוא שוטרים, שם גרמו לי להרגיש עבריין באמת, בראש הייתי בטוח שאני בתחתית ושמכאן אין לי לאן לעלות".

fotolia אזיקים – אילוסטרציה

מאיזו משפחה אתה מגיע?
"אפשר להגדיר את המשפחה שלי חרדית-דתית לאומית, תשעה אחים ואחיות".

ואיך קיבלו אותך?
"ההורים תמיד תמכו בי והיו לצידי אבל מאז שהתחלתי ממש להידרדר לא היה מי שיתפוס אותי חזק ויישר אותי, זה גיל שאתה מורד. לאבא שלי גילו את מחלת הסרטן באותה תקופה אז אפשר לומר שנעלם ממני הפוקוס ובתור ילד שברח מכל מסגרת אפשרית פשוט ניסיתי לשרוד. בגיל 16 היה שלב שרציתי לעזוב את הבית לירושלים, ההורים שלי הבינו שאם זה קורה אני כנראה אגיע למקומות מאוד אפלים ומסוכנים, וזאת היתה אחת הנקודות היחידות שהם הצליחו לתפוס אותי חזק ולמנוע ממני עוד הידרדרות".

 איפה התחיל השינוי?
"בגיל 17 וחצי עצרו אותי, היתה לי אז חברה, חקרו אותי על משהו שעשיתי כשהיא הייתה איתי ובתור ילד ניסיתי ישר להכחיש אז השוטרים רצו לזמן גם אותה לחקירה. באותו רגע הבנתי שהדברים שאני עושה פוגעים לא רק בי אלא גם באנשים שהכי קרובים אליי ושאני אוהב, פשוט הודיתי על כל מה שעשיתי וגם על דברים שלא עשיתי, הייתי במעצר כמה ימים ואחר כך החלטתי שאני צריך לברוח מהשכונה שמדרדרת אותי אז נרשמתי למכינה קדם-צבאית, הגעתי לשם ערס קטן ושונה מכולם אבל במבט לאחור אפשר להגיד שמהנקודה הזאת התחיל השינוי".

במכינה הוא שהה שנה וחצי ומשם ידע שהכיוון הוא להתגייס לקרבי, אך כמו כל נער עם עבר פלילי הוא ידע שיהיו הרבה בעיות בגיוס ובתפקיד שאליו הוא רוצה להתגייס.

איך התחיל השירות הצבאי?
"הייתי מאוד החלטי בבקו"ם ואמרתי שאני רוצה להתגייס לקרבי, אמרו לי שזה יקרה וקבעו לי תאריך גיוס. לפי התאריך כבר הבנתי שזה לא הולך להיות קל, כי הוא היה שונה מכל החברים שלי שאמורים להתגייס לתפקידי לוחמה. בגיוס אמרו לי שאני לא יכול להיות לוחם כי יש לי 'קשיי הסתגלות' וגם אם אני רוצה את זה ממש הם לא יכולים לשבץ אותי ללוחמה אז שלחו אותי להיות תומך לחימה בנח"ל".

קיבלת את זה?
"ממש לא! במשך שנה שלמה כתומך לחימה נלחמתי מול המג"ד שלי לצאת לתפקיד קרבי ולא וויתרתי. הייתי צריך לעבור תהליך כדי להוכיח את עצמי אז היו כמה פגישות עם הקב"ן והייתי חייל טוב ואחרי שנה אישרו לי לצאת לגיבוש צנחנים, שאחריו הודיעו לי שהתקבלתי ואני צריך להתחיל מחדש את שרשרת החיול כלוחם".

באיזה גיל סיימת הכשרה והפכת ללוחם?
"וואו, זה היה אחרי איזה שנתיים של שירות צבאי, סביב גיל 21".

למה בכלל להתעקש על זה בגיל כזה? מאיפה המוטיבציה?
"קודם כל אני חושב שזה בא מהערכים שקיבלתי מהמכינה שלי, לתת את כל כולך לצבא ולמדינה, ובעיקר זה היה כדי להוכיח לעצמי שלא משנה מה אומרים או חושבים עליי אני יכול להוכיח להם מה אני שווה. אני חושב שבסופו של דבר הוכחתי שגם נער שבא מהמקומות הכי רדודים שיש יכול לנתב את הכוחות שלו בצורה חיובית ולהגיע הכי רחוק שהוא רוצה ולהיות אפילו טוב בזה, כי הכל תלוי בסוף לאן אתה מנתב את הכוחות שלך".

והיציאה לקצונה?
"רציתי לצאת לקורס מ"כים מוקדם אבל אישרו לי את זה רק אחרי שנה מאז שהתחיילתי כלוחם, וכבר בסוף הקורס הבנתי שאני רוצה לצאת לקצונה. שירתתי כסמל כמה חודשים ובמקביל הייתי במגעים עם המג"ד שלי בקשר ליציאה לקצונה, זה הגיע עד המח"ט ואחריי כמה חודשים הודיעו לי שאני יוצא ותמכו בי מאוד".

העריכו אותך בכל הדרך הזאת?
"בוודאי, מאוד האמינו בי, הייתי מצטיין פלוגתי בסוף הקורס מ"כים ובהמשך, עדיין כסמל, המג"ד זימן אותי לשיחה והודיע לי שנבחרתי להיות מצטיין נשיא בטקס הקרוב".

לדרמן בטקס מצטייני הנשיא

 

לדרמן שירת כמפקד מחלקה, בהמשך כסמ"פ וכיום הוא משרת כקצין מבצעים, כשבעוד חודשיים הוא משתחרר עם שאיפות גדולות לעתיד ועם הרבה מוטיבציה.

מי שמחטט לך בפרופיל יכול לראות שאתה כותב הרבה, אתה מנסה להעביר מסר מסויים?
"יש משפט ששמעתי הרבה בחיים שלי והוא 'כל מקום שאתה מגיע אליו, תשאיר אותו קצת יותר טוב ממה שהוא היה', ואני חושב שמה שאני מנסה לעשות זה בעיקר לתת השראה לחבר'ה שגדלו איתי או שנמצאים במקום שלי כדי שיבינו שהם מסוגלים אם הם קצת יסתכלו מחוץ לקופסה וישאפו".

אתה גם פורק רגשות או מחשבות?
"אני חי את התהליך שעברתי, אני שומע הרצאות מוטיבציה וקורא ספרים שמחזקים אותי, אז זה די בא לי באופן טבעי, אני חושב על משהו ומיד מתחיל לרשום וזה רץ לי".

אתה מצליח לשים לב אם יש אנשים שמושפעים ממך במציאות, מעבר לתגובות בפייסבוק?
"בטח. יש אנשים שכבר רואים בי סמכות ובאים להתייעץ איתי על כל מיני נושאים, שולחים לי הודעות ומעודדים אותי מאוד. אני מרגיש שמאוד גאים בתהליך שעברתי".

מה מוביל אותך בחיים?
"אני חושב שבעיקר הרצון לעשות טוב, זה אולי נשמע בנאלי אבל בסופו של דבר כשאתה עושה טוב לאחרים אתה עושה טוב לעצמך".

איפה אתה רואה  את עצמך עוד חמש שנים?
"אני כרגע עובד על הקמת מרכז צעירים בבית שמש, העיר שבה גדלתי, מרכז שתומך בנוער שמשתחרר מהצבא ומכווין אותם בתחום היזמות בשיתוף עם העירייה. אז אני מקווה שזה יצא לפועל ויתפתח עוד כמה שנים".

איך אתה מסכם?
"אם חשבתי שאני מגיע למכינה רק בשביל שלושה חודשים כדי לסגור את התיק, היום אני יודע שזה היה הצעד שהציל אותי ושינה לי את החיים".

"זאת הייתה טעות. הם היו בפעילות מבצעית ראשונה"

מאת מור פניג'ל

אתר חדשות פלסטיני פרסם תיעוד "מפיגוע הדגל" שהיה על גדר גבול רצועת עזה בחודש פבואר האחרון, שמונה חודשים אחרי פיצוץ מטען החבלה מפקד הסיור נ' מדבר על הכל

זוכרים אותו כ"פיגוע הדגל" שהתרחש על גדר גבול רצועת עזה בחודש פברואר האחרון. מטען חבלה שהיה טמון בדגל פלסטינאי התפוצץ על ארבעה חיילי צה"ל, סמוך לקיבוץ עין השלושה. בצהרי שבת, מעט אחרי השעה 15:30, כוח משולב של לוחמי גולני והנדסה קרבית עסקו בפעילות שגרתית במקום והסירו דגל חשוד שהונח על הגדר יום קודם לכן- ואז הופעל המטען. ארבעה חיילי צה"ל נפצעו- שניים מהם הם מחיל ההנדסה ושניים מגדוד 13 של גולני.

אני מסתכלת על נ' והוא מסתכל עלי, הוא מבקש ממני להישאר בעילום שם. נ' מספר לי את סיפורו והדבר היחיד שעולה לי בראש זה כושר מנהיגות וביטחון- בעצמו, בחיילים שלו.
"הכל התחיל בשעות הבוקר המאוחרות של שבת. קיבלנו משימה לרדת לגדר ולהוריד את כל הדגלים שתלו מההפגנות של יום שישי. לכאורה, פעילות מבצעית שגרתית. לפני שהגענו עברו שם לפנות בוקר כלבים של עוקץ וגששים בפתיחת ציר, בשביל לבדוק האם מדובר במטעני נפץ. אחרי קבלת האישור שהשטח נקי קיבלנו את המשימה. הציוות היה יחידת הסיור שלי יחד עם יחידת יהלום. תפקידנו היה לשמש ככוח מחפה והתפקיד שלהם היה הסרת הדגל החשוד. לפני שעלינו למשימה הובלתי חפיפה, דקות אחדות אחר כך קיבלתי שיחה מהמ"פ שלי, הוא עדכן אותי שמדובר בפעילות מבצעית ראשונה של החבלן והקצין של יחידת יהלום ולכן הוא עולה לפקח לדקות הראשונות ומיד אחר כך אני תופס פיקוד תחתיו.

ירדנו שלושה רכבים לכיוון הגדר. רכב סיור שלי, אחד נוסף של יחידת יהלום ורכב של המ"פ שנועד לחיפוי. מגיעים לגדר ואני מריץ כל מיני נהלים, אני לוקח איתי עוד שני חיילים לחיפוי קרוב. נשכבים על יד הגדר, כל הרעיון הוא למנוע תקיפה מהצד השני או חדירת מחבלים דרך מנהרה. את שאר חיילי הסיור שהיו מצוידים בכלים כבדים יותר השארתי מאחור לצורך תגובה במקרה הצורך. המ"פ והקשר שלו מגיעים ונעמדים לידי במצב קריעה יחד עם הקצין של יחידת יהלום. החבלן(יחידת יהלום) שמומחיותו היא לבדוק מטענים מתקדם לכיוון הדגל וכולנו עם העיניים עליו. החבלן ניגש לדגל ומתעסק איתו דקות ארוכות. בשלב הבא הדגל מונף, דבר המוביל לפיצוץ בגלל השטח המגנטי שלו שמכוון מראש. ואז בום גדול".

לא היו סימנים חשודים? בכל זאת תלוי רק דגל אחד בודד
"בדיעבד, הדגל היה חשוד, הוא לא היה רגיל. הוא היה קשור לגדר עם חוט ברזל ובצורת שתי וערב, משמע- זיגזג בתוך הגדר, דבר שבהחלט לא קורה הרבה".


איך יכול להיות שאף אחד לא שם לב לתלייה של הדגל הזה? צורת התלייה מעידה על התעסקות, משמע כמה שניות ארוכות של תלייה.
"אחרי האירוע הסתכלנו המג"ד, המח"ט ואני בתצפיות וראינו שמי שתלה את הדגל הוא לא מפגין בודד שרץ לגדר באמצע הפגנה, אלא אדם שהגיע לשטח מת עם אופנוע ותלה את הדגל. דבר שלכאורה מחשיד מאוד, אין לי מושג למה התצפיות לא דיווחו".

 


אתה זוכר את הבום? מה הרגשת?

"אני זוכר את עצמי אומר שזה לא קרה. אני זוכר שכשהתעוררתי לקחו לי כמה שניות להתעשת ולהבין מה קורה. תביני, אף אחד מאתנו לא דמיין שזה מטען, מראש הגענו כשאנחנו בטוחים שלא נשקפת סכנה, מדובר ביחידת יהלום שמתמחה בתחום. זו הייתה טעות מקצועית שהביאה לפיצוץ ומאחר וידעתי כי זו פעילות מבצעית ראשונה שלהם היה קשה להאשים אותם".

על פי מה שאתה אומר, כולכם סמכתם על יחידת העוקץ והגששים מהבוקר, אם כך, איך אתה יכול להאשים בכזה ביטחון את החבלן בלבד?
"אני לא מאשים רק אותו, אבל בסוף לכל חייל יש אחריות אישית ומקצוע שבו הוא מתמחה. מצד אחד יש כלבן מעוקץ והגשש שאחריותם היא איתור פצצות. הם מסתכלים מרחוק והם מוודאים שאין מטענים. החבלן של יהלום ההתמחות שלו נמצאת בפלוגה של סילוק פצצות(ס"פ) ובשטח אנחנו מקבלים אותו כגורם הכי מקצועי לכל עניין המטענים. ולכן בשורה התחתונה הטעות המקצועית היא שלו. זה נכון שיש כאן טעות נגררת, אבל לכתחילה ברגע שהחבלן קיבל את ההתראה על דגל חשוד ונשלח להורידו, הוא נשלח מצויד כאילו באמת מדובר במטען חבלה. צריך להבין שישנם נהלים למקרים כאלה, כך שגם כאשר מדובר באזעקת שווא, אסור לחרוג מהם. וכאן, החבלן חרג באופן חד משמעי".

איך יודעים להתנהל במצב כזה? ובכלל כשיש דרג גבוה ממך, מאיפה הסמכות לנהל את כולם?
"אני זוכר שהסתכלתי על המ"פ ועל הקצין של יהלום וראיתי שהם לא מתפקדים, כולם עם רסיסים, שרופים, במצב לא טוב. ידעתי שיש פצועים שחייבים פינוי ובמקביל הגזרה פרוצה".

הפיצוץ משיג ארבעה פצועים. שניים פצועים קשה ושניים בינוני. הם מפונים מיידית במסוק לבית החולים.

מרגע שיש בום ואתה יודע שיש פצועים, מה אתה עושה?
"אני מבין שהמצב מסובך ובעייתי כי אנחנו שלושה חיילים לא פצועים וארבעה שכן.  הבנתי שאני חייב לתפעל את האירוע ולפנות את הפצועים כמה שיותר מהר. המטרה שלי הייתה לפנות את הפצועים לתחת מכסה. אני מבין שיש שני פצועים מאוד קשה ושניים שדרגת פציעה חמורה פחות. לכן, המטרה שלי ברגע הזה היא לפנות את הפצועים יותר למנחת המסוק ואת השניים האחרים לפנות לתחת מכסה. אני לוקח לרכב שלי את הפצוע הקשה ביותר ונותן הוראה לפנות את החבלן לרכב של יהלום ואת המ"פ והקשר שלו לרכב שלהם. החובש שהיה איתי נתן הוראה לקשור חוסם עורקים בכדי למשוך עוד קצת זמן עד הפינוי לבתי החולים. במקביל לפינוי, אני משאיר במקום את שאר חיילי הסיור יחד עם המ"כ שלי שיישארו לתפוס את הגזרה בכדי למנוע אירוע נוסף וקורא למ"פ מגזרה אחרת שיבוא לפקח. חשוב שתביני, השארת חיילי הסיור במקום הייתה חשובה לא פחות מפינוי הפצועים. גזרה פרוצה זו הנקודה האסטרטגית ביותר להוציא תוכנית של חמאס לפועל. לבסוף, אני מצליח לפנות את הפצועים למנחת המסוקים שם הם מקבלים טיפול ראשוני מהרופאים והחובשים במקום, עד שמגיע המסוק ומפנה אותם לבית החולים".

מאז הספיק נ' להשתחרר מהצבא ולהפוך לאזרח מן המניין. את הלקחים מהאירוע הזה הוא לקח עמוק לתשומת ליבו."אחריות היא שם המשחק הוא אומר לי" ושותק.

 

הסרבן צועד על מצפונו

מאת דביר נווה

הסירוב לשרת בצה"ל שוב עלה לסדר היום עם מכתב השמיניסטים החדש. אולי הגיע הזמן שנלמד להכיל את הסרבנות – נחלתם של הקיצוניים – בלי להתרגש יותר מדי?

חודשים דצמבר וינואר היו שחונים למדי וללא הרבה משקעים. אז גשמים אולי אין בנמצא בארצנו הצחיחה, אבל אם יש משהו שישראל יודעת להמטיר עלינו בעקביות והתמדה אחת לכמה זמן אלו קריאות ומכתבי סרבנות למיניהם, מכל המגזרים ומכל קצוות הקשת הפוליטית. הפעם היה זה תורם של 63 מועמדים לשירות ביטחוני שפנו במכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, והודיעו שהם "אינם מוכנים לקחת חלק בזרועות הכיבוש", לדידם.

(פינוי גוש קטיף, קרדיט: VISUAL HUNT)

מקוריות וחדשנות, כמו שאמרנו, אין כאן ולו במעט. "יש גבול" ו"ברית שלום" הפציפיסטיות מצד שמאל, הרבצ"ר שלמה גורן ז"ל וחבר הכנסת לשעבר משה פייגלין שקראו לסרב לפינוי יישובים יהודיים מימין – כל אלה מעידים כי הסרבנות תמיד הייתה נוכחת כסוגייה נפיצה וקונטרוברסלית בציבוריות הישראלית.

הביקורת על סרבנות ומשתמטים מלווה בדרך כלל בטון תקיף ואמוציונלי – בלשון המעטה – טון שכמעט ואינו מאפשר מצע לדיון עקרוני ומהותי. הטענות שמושמעות תדיר בגנות הסרבנות הן הפוטנציאל שיש לה לפורר את יסודות ההסכמה של החברה, הפגיעה שלה בחוסן ובמוראל הלאומי וכן הבריחה מהאחריות. ובמילים קצת פחות מכובסות ומעודנות – בגידה. אין להקל ראש לחלוטין בטיעון זה, שהרי אדם שבוחר להשתמט מחובתו המוסרית והאזרחית לעשות לטובת הכלל במסגרות שקנבעו לכך – אכן מפגין במעשיו אדישות, שלא לומר ניכור כלפי החברה.

(חובה מוסרית ואזרחית. חיילי צהל, קרדיט: VISUAL HUNT)

ואחרי כל זה צריך לומר: הסרבנות בישראל, למרות שהיא חוצת מחנות, תמיד הייתה נחלתם של השוליים הפוליטיים בישראל, ולא של הציבור הרחב. מרבית אזרחי ישראל משתייכים לזרם המרכזי והממלכתי, זרם שעמד במבחנים מאתגרים ביותר שאיימו לפורר אותו כמו שליטה מתמשכת בשטחים ופינוי יישובים יהודיים – ויכל להם. על אף שהמציאות הנוכחית ביהודה ושומרון מהווה נקודת מחלוקת מרכזית בישראל, היא אינה מובילה לסרבנות במספרים המוניים, ובוודאי לא כאלו שפוגעים ביכולת הביצוע של צה"ל ובחוסן החברתי של מדינת ישראל.

אז אולי אין באמת סיבה להתרגש עד כדי כך מסרבנות פוליטית ובאותה הנשימה שבה מגנים סרבנות, כדאי לזכור שבמדינה דמוקרטית המדינה איננה "מעל הכל", כפי שאמר הנשיא, ראובן ריבלין, לפני כמה ימים. מכיוון שסרבנות מצפונית היא נחלתם של קומץ אידאולוגי זניח יחסית, אנחנו כחברה דמוקרטית צריכים ללמוד להכיל אותה, הגם שלא לעודדה. קלישאתי אך נכון יהיה לסיים עם ציטוט של וולטר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". זוהי הגדולה של חברה דמוקרטית, וזהו המבחן שאנחנו נאלצים לגשת אליו יום יום כאזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית. שיהיה לנו בהצלחה.

(ללמוד להכיל, קרדיט: VISUAL HANT)

 

"כדור חלף שלושה סנטימטר מעליי. הבנתי שזו מלחמה אמיתית"

מאת נוי גדו

שלוש שנים וחצי אחרי מבצע צוק איתן, לוחם גבעתי אביעד אפשטיין נזכר באחת החוויות המשמעותיות בחייו: "כבר ביום הראשון כמעט מצאתי את מותי". את מה שעבר עליו שם הוא החליט לעכל בצד השני של העולם: "הטיול להודו היה שחרור לחופשי, זאת הייתה היציאה מהקווים שלי". ריאיון

הכרזת טראמפ על ירושלים כעיר בירתה של מדינת ישראל יצרה הדים רבים ברחבי העולם. הכרזה זו הניבה תגובות שליליות מכמה גורמים וביניהם ארגון חמאס אשר רואה בהכרזה זו צידוד של ארה"ב בישראל. בתגובה להכרזה, שוגרו טילים מעזה וחמאס אף קרא לפעולות טרור בשטחי ישראל. במערכה הקודמת נגדם, בקיץ 2014, מבצע צוק איתן נמשך למעלה מחודש וגבה את חייהם של 68 חיילים. אלפים נפצעו. "ידעתי מראש שאני רוצה קרבי, בגלל זה גם החלטתי לחתום ויתור ולהישאר בצבא ארבעה חודשים נוספים", מספר אביעד אפשטיין, לוחם גדוד צבר של גבעתי, שהירי מעזה החזיר לימים של צוק איתן. כעת הוא מספר לראשונה על הלחימה בשטחי עזה, על המורלים של אלוף-משנה עופר וינטר, הרעשים שעוד מהדהדים בראש ואיך מנקים את הראש בטיול גדול.

אתה נמצא בשטחי כינוס ומה אתה אומר להורים?

"אני אומר להם שאני בשטחי כינוס ולא בטוח שהם מבינים מה זה אומר. כל יום אמרו לנו שהערב נכנסים, אז לעשות שיחות חשובות כי לא בטוח מתי יהיה פלאפון שוב. אני כמו ילד טוב לאמא פולנייה, מתקשר מידי ערב ומדבר איתה ואומר לה שאולי לא יהיה לי פלאפון לזמן מה. העניין הוא שכל ערב היינו עולים על ציוד, מגיעים עד הגדר ואז בסוף מחזירים אותנו אחורה, ושוב אני מתקשר ואומר להם שיכול להיות שלא נדבר לכמה ימים, הם לא מבינים שאני רומז שיכול להיות שאני נכנס, אבל אז אנחנו מדברים יום למחרת. הזעקתי את ההורים לשווא.

מוצאי שבת עשו לנו תרגיל ולא ידענו שזה תרגיל עד הרגע האחרון, חילקו לנו רימונים, טילים, ישבתי בתוך ה'אכזרית' מאחורה, ובגלל כל התיזוזים של כל השבוע נרדמתי ואמרתי תעירו אותי כשחוזרים וצריך לפרוק ציוד. מעירים אותי ואומרים לי – 10 דקות לפריקה. אני חשבתי שזה אומר 10 דקות אנחנו מגיעים לשטחי כינוס חזרה, בפועל זה היה 10 דקות לפריקה בבית בעזה".

מה אתה חושב באותם רגעים?

"שוק טוטאלי, אי-ודאות. אנחנו היינו הראשונים שנכנסנו באותו לילה, לא שמענו על פצועים או הרוגים. בגלל כל ההכנות של הכניסות והיציאות נהיה הווי חברתי בין כולם, צחוקים, שירים, ריפדנו את המושבים של האכזרית, מעשנים, כיף. אף אחד לא חשב שזה יהיה אמיתי. אבל פתאום זה היה מאוד אמיתי. הגענו לרפיח והתחלנו לפרוק את עצמנו. באותו רגע אני משחזר את השיחה של מפקד החטיבה, אלוף-משנה עופר וינטר, שאמר לנו 'אתם שליחי העם, עם ישראל מאחורינו, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. קיבלנו משמעות ממשית לכך שאנחנו אכן בתוך מלחמה, בתוך עזה".

 

אתה רואה את עזה מולך, איך היא נראית?

"יש הריסות, יש עשן, אין אנשים סביבנו. זה היה לפנות בוקר, בזריחה. היינו שתי אכזריות, כל המחלקה נכנסה, אמורים להיות שמונה אנשים באכזרית אבל בפועל היינו 16. היינו תמיד כמחלקה ביחד. דבר ראשון שעושים כשמגיעים לבית זה לטהר אותו. מרססים את החדרים שמא יש שם מישהו. הבית נראה כמו בית ממוצע בעזה, הרבה עוני, אין הרבה רהיטים, יש תמונות של אל-אקצה, אין תמונות של משפחה. היו בעיקר משחקים של ילדים, בגדים, אוכל, כלי מטבח. היינו לפעמים משתמשים בכלים על מנת לבשל לעצמנו".

אתם יודעים מה הולכים לעשות אתכם מרגע זה?

"לא. מידי פעם פשוט יורים כדי שישמעו שהבית לא ריק ויש פה אנשים. יש כוחות צה"ל מחטיבות אחרות לידינו. יש בעיקר אי-ודאות באוויר, יש שיחה של מפקד הפלוגה שמספר מה קורה, מספר שיש הרוגים לצה"ל ופצועים, בעצם מסתבר שכבר בכניסה לעזה היו הרוגים. זה די מפחיד לשמוע דבר כזה, אתה חושב לעצמך שאתה נמצא בעזה ויכול להיות שאתה הבא בתור. מידי פעם התקדמנו לבתים אחרים. בעיקרון, החשיבות שלנו הייתה לסגור מנהרה ששימשה להעברת נשק. חיכינו שיפוצצו אותה ואז היינו מתקדמים לאחרות".

(קרדיט Al Jazeera English)

חושבים על הבית ברגעים כאלה?

"אני זוכר שיצאתי לראשונה ביום שבת ולא יכולתי לדבר עם ההורים בגלל שבת, רק אחרי שבוע וחצי דיברתי איתם. התקשרתי מהטלפון של הנשק ואמא שלי לא עונה למספרים חסויים, לכן התקשרתי לאבא. הוא ישר ענה לי והביא לי את אמא. היא לא הבינה או האמינה את גודל העניין שאני בתוך עזה ובמלחמה, היא פחדה שיבואו לדפוק לה בדלת. ניסיתי להרגיע אותה עד כמה שאני יכול, אמרתי לה שאני אוכל ושדואגים לנו. לא הזכרתי היתקלויות והרוגים".

ובפועל, מה באמת היה מבחינת היתקלויות והרוגים?

"כבר ביום הראשון כמעט מצאתי את מותי. ישבנו בבית שטיהרנו והסמל יצא עם האכזרית על מנת להביא ציוד. בינתיים אני נשארתי בבית עם מפקד הכיתה וניסינו למצוא תנומה על הקיר. כחלק מהנהלים, צריך להפיל את הבית אחרי שנשארים בו, הסמל נכנס עם האכזרית בתוך קירות הבית ומצאתי את עצמי בין זחלי האכזרית, ממש באמצע. הוא לא בדק לפני אם יש מישהו או לא.

הפעם השנייה שכמעט הרגשתי את מותי, היינו באמצע לסגור על אחת המנהרות וכבר קיבלנו פקודה לפוצץ, אך פתאום קיבלנו דיווחים שיש בלאגן ברפיח ושמועות על חטופים. כמובן שעזבנו את הכל ונכנסנו לנוהל חניבעל, שזה בעצם עושים הכל כולל הכל על מנת שלא יהיה שבוי משלנו. הגענו לרפיח, הכל מעורפל, עשן סמיך מאוד, ריח של מוות באוויר. לא מבינים מי נגד מי ומנסים לראות, פשוט שומעים יריות וצעקות מכל עבר. בעיקר שמות של מפקדים. אני זוכר שלרגע לא התעשתי על מה שקורה ונכנסתי למעין פריז. החברים מהמחלקה צועקים ואני שומע את זה מרחוק, אבל הם באמת נמצאים מטר ממני. חזרתי לעצמי כאשר שלושה ס"מ מעל ראשי חלף כדור ופגע בקיר. פה הבנתי שאני במלחמה אמיתית, מלחמת קיום. סיימנו את ההיתקלות הזאת עם אבידות לשני הצדדים, אבל בעיקר עם מה שלא רצינו, עם שבוי. השמועות על הדר גולדין החלו להישמע והבנו שנחטף לנו חייל".

הוא נולד בבית חולים בילינסון לפני 24 שנים, בן בכור לאריה וליאורה, אח לאוהד, אלעד ומעיין. גדל עד גיל חמש בבני ברק, משם עברה משפחתו לפתח תקווה. המסגרות בהן התחנך היו דתיות לאומיות אשר מושתתות על ערכי הדת והציונות. בישיבה התיכונית שבה למד הראו והשמיעו את החשיבות של מסגרת אשר מכינה את התלמידים לפני הצבא. רבים מהחיילים הולכים לישיבות ומכינות קדם הצבאיות לפני הצבא על מנת להתחזק הן בנפש הרוחנית והן פיזית-גופנית.

כשיש מגוון רחב של אפשרויות, איך מצליחים לבחור את הישיבה או המכינה הרצויה?

"יש דבר כזה שנקרא שבושי"ם שזה אומר שבוע ישיבות. במסגרת השבוע הזה נוסעים לראות כמה ישיבות שכבר מראש סיננת לפי חוויות ושמועות של אחרים. אני אישית הלכתי לשלושה מקומות כדי להתרשם, ומה שהכי מצא חן בעיניי הייתה הישיבה בעכו. הרבה מהחברים שלי גם הלכו לשם אז הרגשתי במקום מבטחים. האופי של הישיבה התאים לי מבחינה דתית ומבחינת האוכלוסייה".

אתה שלם עם ההחלטה לעשות ישיבה לפני צבא?

"האמת, אני עד היום לא שלם עם ההחלטה לעשות ישיבה. ידעתי מראש שאני רוצה קרבי ורציתי לתת מעצמי שלוש שנים, העניין הוא שהמסגרת של הישיבה זה מסלול של ביינישים שזה אומר לעשות ישיבה במשך שנה, להתגייס למשך שנה וארבעה חודשים ואז לחזור לעוד שנה ושמונה חודשים לישיבה. אחרי צוק איתן רציתי לחתום ויתור ולחתום עד סוף שלוש השנים, אבל החבר'ה מהמחזור שלי כבר השתחררו ואותי צירפו למחזור אחר. לא הרגשתי שייך, המפקדים לא היו נחמדים לחייל שלא היה שלהם מלכתחילה. הרגשתי לא רצוי, אפשר לומר שהמפקדים התעללו בי, התייחסו אליי חרא, אז חתמתי רק לעוד ארבעה חודשים ואז השתחררתי".

מה זאת אומרת התעללו בך?

"זה התבטא בעיקר בלסנג'ר אותי למלא דברים כמו שמירות תמידיות שלא נגמרות, סגירת שבתות, הרבה עבודות מטבח וניקיון. הייתי שומר לפעמים בשבתות לבד בזמן שהשאר יצאו לבית. הייתי במצב של רגע אחרי צוק איתן, החברים שלי כבר משוחררים ואני השתייכתי למחזור שאין לי קשר אליו. הרגשתי ריקני ולבד ועוד בתקופה כזו, הסוף של השירות שלי היה לא חווייתי בכלל. רציתי לחזור לשאר החברים שלי, במיוחד כשזה היה אחרי המלחמה".

איך היה לחזור לישיבה?

"בעיקר תחושות מעורבות. מצד אחד היה כיף לחזור לשאר החברים, הרגשתי את האזרחות ובעיקר את זה שאני יכול לקום בבוקר בלי מסגרת צבאית. מצד שני, היה לי מוזר פתאום שאין את כל המסגרת של הצבא. מצאתי את עצמי יושב ולומד תורה פתאום. אבל כמו כל פרק שמסתיים בחיים, מתרגלים להכל. ישבתי ולמדתי והסתכלתי סביבי והרגשתי שייך לאנשים ולסביבה אבל הראש היה עדיין במקומות אחרים".

כמו כל חייל משוחרר אשר חולם על הטיול הגדול, גם אביעד חלם להיות כמו התרמילאים הגדולים שכובשים יעדים בעולם. במסגרת הישיבה נותר לו להשלים שנה וארבעה חודשים עד שייקרא סופית חייל משוחרר. את הטיול הגדול שלו הוא תכנן בין קריאת מסכת יומא לבין מסכת אבות. בין לבין חשב על המשך עתידו ועל לימודים אקדמיים.

 

אתה יוצא מהישיבה, חופשי לגמרי עכשיו, לא מפחיד?

"אני חושב שאחד הפחדים שיש לאדם זה לא להיות שייך למסגרת כלשהי. ברגע שסיימתי את הישיבה, הייתי לא פה ולא שם. פתאום באמת הייתי משוחרר, שום מסגרת, שום כללים וחוקים. כרטיס הטיסה שלי להודו כבר היה מוכן ובאמת רציתי להרגיש עד הסוף חופשי ולא רציתי להרגיש את זה בארץ. רציתי לנסוע לצד השני של העולם ולחוות שם את החופש שלי".

למה דווקא הודו?

"במהלך החיים פוגשים תמיד אנשים שאנו לומדים ושומעים מהחוויות שלהם. רוב מי שהיה מסביבי חווה את הודו, כל אחד בצורה אישית שלו. התחלתי לקרוא ולראות תמונות על המקום המטורף הזה והחלטתי ששם, בין הפרות, הירוק, הכפרים וההרים, שם אחווה חופש אמיתי".

הרגשת כלוא וסגור בארץ אחרי הישיבה והצבא?

"זה לא שלא היה לי טוב בצבא או בישיבה, אלה שתי חוויות משמעותיות וחשובות בחיי, כל אחת בדרכה. פשוט שתי המסגרות הללו הן מסגרות עם חוקים וכללים, בן אדם לא יכול לפרוץ ולצאת מהקווים במקומות כאלה, כי או שתיענש או שתהיה חריג מהסביבה.

אחרי צוק איתן הרגשתי סגור, הרגשתי שיש בתוכי הרבה תמונות ומראות שילוו אותי עד הסוף. עד היום אני לפעמים חולם על זה, שומע את הרעשים של הטנקים, מטוסים, יריות. מיד אחרי זה נכנסתי לתוך הישיבה, לא באמת עיכלתי את מה שעבר עליי וכבר נכנסתי למסגרת נוספת. לכן הטיול בהודו היה מבחינתי היציאה מהקווים שלי, חופש שבאמת ישחרר אותי".

איזו חוויה הכי משמעותית הייתה לך בהודו שבאמת הרגשת שאתה יוצא לחופשי?

"וואו, בערך כל הטיול הזה היה שחרור לחופשי אחד גדול. אני זוכר שהיינו בדרמסלה, שזה כפר בצפון, ושם יש הרבה סדנאות וחוגים לנפש ולגוף, כל מה שאי פעם חלמת ללמוד, זה המקום ללמוד. עשיתי שם סדנת כתיבה שיושבים מול מחברת עם עט ביד ופשוט כותבים. אני חושב שזה היה רגע מכונן כי אני מאמין שמילים מבטאות את הרגש והנפש וברגע שמוציאים אותן לאוויר וכותבים אותן שחור על גבי לבן, זה משחרר. מעבר לזה, עשיתי יוגה וקראתי על החשיבות של זה. מסתבר שזה מחבר בין גוף לנפש, וברגע שאתה מניע את הגוף שלך ביוגה, הרבה מהנפש שלך יוצא החוצה. החוויה הגדולה ביותר שלי הייתה סדנת שקט. אני חושב שזו פעם ראשונה שבאמת ישבתי בשקט ונתתי למחשבות לרוץ בתוכי".

מה בעצם עושים בסדנה כזו?

"יושבים במשך שלוש שעות בחדר וצריך להיות בשקט. אני מודה שהייתי סקפטי ולא חשבתי שאצליח לעמוד בזה, אני עם בעיות קשב וריכוז, אוהב לדבר, היה נראה לי משימה בלתי אפשרית לשתוק עכשיו. מהרגע ששתקתי, ישבתי בחדר והתחלתי להסתכל לכל מיני כיוונים. בעיקר אל החלון, אל הנוף ההררי, הירוק, ונתתי למחשבות לנדוד. עצמתי עיניים לחלק מהזמן והתמונה הראשונה שעלתה לי זה ההיתקלות בעזה והרעשים משם התחילו להדהד. פחדתי לשקוע לתוך זה, אבל הבנתי שאני חייב לשחרר משהו בתוכי, לעכל. המשכתי להריץ את התמונות בראש וזו בעצם הייתה ההתמודדות שלי, היציאה מ'הכלא' שבו הייתי. נתתי לעצמי לחשוב על אותם חברים שנהרגו, אותם חברים שנפצעו, על מה היה יכול לעלות בגורלי ועל איפה אני עכשיו".

מה בעצם עשית כשיצאת משם אחרי המחשבות האלה?

"יצאתי החוצה, נשמתי את האוויר הצלול שבין ההרים, הוצאתי סטיקר שהוצאנו כל הגדוד אחרי המלחמה לזכר הנופלים והדבקתי אותו על אחד הקירות במבנה".