ארכיון תגיות: ערבים

24/7: קיוסק יהודי בלב הרובע המוסלמי

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

את קיוסק "הפינה" הקימה עמותת עטרת כהנים לאחר הירצחם של הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה לפני ארבע שנים. הקיוסק שוכן ברחוב הגיא שברובע המוסלמי ומשמש את העוברים והשבים במשך כל שעות היממה. אליזה שלמה, פעילה ועובדת "הפינה", מספרת על הפרויקט וחשיבותו

מעל 4 שנים עברו מאז נרצחו הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה הי"ד בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים. הרב לביא, אשר התגורר ברובע המוסלמי שמע באותו ערב מר צעקות ויצא להושיט עזרה, אך נרצח בעת שניסה להגן. רחוב הגיא ברובע המוסלמי ידע לא מעט פיגועים וניסיונות לפגיעה בנפש. המקום בו הוא נמצא יוצר מתיחות בין היהודים העוברים בו כדי להגיע אל הכותל ובין התושבים הערבים שמתגוררים וסוחרים בו. חיילי צה"ל מוצבים בו במקומות אסטרטגיים אך דבר זה רק זה מעיד על הסכנה הרבה השוררת ברחוב זה.

הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה הי"ד (מימין לשמאל)
צילום: באדיבות המשפחות

עמותת "עטרת כוהנים" הפועלת לישוב הרובע המוסלמי ביהודים, על ידי קניית בתים על פי חוק מתושבים מקומיים, החליטה על הקמת פרויקט מיוחד. בעקבות הפיגוע הוחלט לעודד את הנוכחות היהודית ברחוב 'הגיא' סמוך מאוד למקום הפיגוע. העמותה הקימה קיוסק הפועל 24/7 ובכך מנסה להפחית מתחושת הסכנה שאותו חווה אדם המתהלך ברחוב. הקיוסק, המכונה "הפינה", אינו מכסה את הוצאותיו אבל עומד איתן כדי להעביר מסר חד וברור. יהודים אינם צריכים ללכת בפחד ברחובותיה של ירושלים בירת ישראל.

קיוסק "הפינה"
צילום: אליזה שלמה

אליזה שלמה (23), הייתה מעורבת בפרוייקט "הפינה" כמעט מרגע הקמתו. ימים ולילות עשתה שם כדי לדאוג שהמקום ימשיך לתפקד. בין בעזרה בקניית המוצרים ובין אם בשעות הרבות אותם היא מעבירה מאחורי הדלפק, מוכרת קפה ליהודים וערבים ושומרת על נוכחות יהודים גם כשהשכנים לא רואים את המקום בעין יפה.

משפחה מ'הרובע המתחדש' בפתיחת הפינה. צילום: עמותת עטרת כהנים

איך הגעת לפינה?

"אחי עובד תחת העמותה 'עטרת כהנים' והיה צריך עוד אדם שיעשה במקביל אליו משמרות לילה". שלמה מספרת כי היא עובדת שם במשמרות קבועות, אך המקום דורש לעיתים גמישות והתמסרות. לא פעם היא בילתה שם לילות, שבתות ואף חגים. הזמן היחיד בו המקום סגור הוא יום כיפור. בשבתות המקום פועל במתכונת מיוחדת: "בשבת לא מוכרים, המקום שומר שבת. יש פה קפה, תה ומאפים בחינם".

תגובת הערבים, לדבריה, משתנה בהתאם לרקע: "הערבים שפה, הרוב הגדול עוין מאוד. ערבים שבאים מחו"ל מאוד פתוחים וסבבה איתנו, אבל זה נדיר. הערבים מהצפון ומהדרום לא מתים עליי, אבל לפעמים כשהערבים מסביב לא צועקים להם 'יהוד' הם קונים ואומרים שלום ותודה".

גם היהודים אינם מגיבים באופן זהה. לדבריה, "יש כאלה שעושים פרצופים ולא מבינים או לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות באמצע הרובע המוסלמי. יש כאלה שמברכים, והם נותנים יותר ביטחון לעבור ביום ובלילה בפחות פחד".

ואם חשבתם שהתושבים הערבים הם היחידים המפרים את השלווה של אנשי הצוות, טעות בידכם. ירושלים והעיר העתיקה ידועה בתור אבן שואבת לאנשים מעורערים בנפשם אשר חושבים את עצמם למשיח. סינדרום ירושלים בעגה המקצועית. פעמים רבות אליזה חשה עצמה מאוימת על ידי אנשים אשר אינם מבינים את מקומם. ישנם דמויות המוכרות לצוות המקום, אשר חוזרים פעמים רבות בשבוע אל הפינה וכל פעם אם בקשות אחרות.

סינדרום ירושלים: ירושלים של זהב ושל קבצנים.
צילום: ערוץ אורות

המתחם שבו נמצאת "הפינה" שוכנת בתפר שבין עמדות החיילים ומהווה חזית לבניין עתיק "בית ויטנברג". בבנין מתגגרות כ-8 משפחות יהודיות המוותרות על חיי נוחות, ובוחרות לתת ביטוי לאידאלים שלהם ולגור במקום שלא ניתן להסתובב בו ללא לווי של נשק. משפחות אלו מקפידות לקרוא לשכונה 'הרובע היהודי המתחדש' ולא בשמו המוכר לכולנו, 'הרובע המוסלמי'.

בנין זה נקנה בתחילת המאה ה-19 על ידי משה ויטנברג, סוחר יהודי עשיר אשר החליט להשקיע את הונו בהתיישבות בירושלים. ביום השני למאורעות תרפ"ט, רצחו הערבים בסמוך לבניין שני יהודים, התושבים היהודים ברחו מהמקום והשאירו אותו המבנה שומם. בשנת 1967 המתחם ניתן לעמותת "עטרת כוהנים" אשר חזרו לישב את המקום והכניסו אליו משפחות יהודיות. בשנת 1978, אריאל שרון, שר הבנוי והשיכון דאז, קנה דירה בבניין כדי להביע תמיכה ביהודי המקום, זאת בעקבות התנכלויות של ערביי האזור ליהודים תושבי הרובע המוסלמי. הוא התגורר שם כמה לילות בשבוע, וכאשר כיהן כראש ממשלה הבניין אף כונה "בית ראש הממשלה".

הדלקתת נרות חנוכה בבית אריאל שרון ברובע המוסלמי בבניין ויטנברג

מה הקשיים במקום?

"הם רבים מאוד", אומרת שלמה, "קודם כל התשתיות של המקום על הפנים". הבניין שנבנה לפני שנים רבות סובל מהתפוררות וקשיים טכניים גדולים. נוסף על כך, מיקומו גורם לו להיות מקום לא נגיש לצורך הבאת ציוד ואספקה. תנאי המזג אוויר של המקום גם הם קשים: "הקור והחום קיצוניים".

"כספית המקום לא עומד בפני עצמו וזקוק לתמיכה", מספרת שלמה ומציינת כי כמות הקונים אינה גדולה וכוללת פעמים רבות רק את השומרים של המתחם או עוברי אורח בודדים. בזמנים של מתיחות ביטחונית, המצב אפילו קשה יותר. "אם יש פיגוע, בשבועות שאחרי כמעט ואין קונים, זאת בעיה".

ברור שמה שמנחה את המקום היא אידאולוגיה טהורה המאמינה בצורך להגביר את הנוכחות היהודית באזור הרובע והכותל. עצוב שמקום שנמצא במרחק מטרים ספורים מהכותל ילכו יהודים בתחושת פחד. אליזה יודעת שלא מדובר בעבודה רגילה, אבל עבורה להיות שם "זה חשוב".

"לי לא יאמינו כי אני ערבי"

מאת משה דואק

זה לא סוד שהשכונות הערביות במזרח ירושלים הן אזור הצללים של העיר. ריאיון עם ג'מאל קרקי, תושב אבו טור בירושלים, קצת על בירוקרטיה והרבה על הפער בין ירושלים של מעלה, לבין אל-קודס של מטה

הכל התחיל בסוף מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה מידי הירדנים את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. ישראל סיפחה אליה את שכונות מזרח העיר, אך בשונה ממי שנקראים ערביי 48' – תושבי השטחים שנכבשו במלחמת השחרור –  ערביי מזרח ירושלים לא קיבלו אזרחות מלאה כמו אחיהם בשאר המדינה, אלא קיבלו מעמד תושבות בלבד.

כדי להבין ולמנות את הבעיות השונות, חשוב להתחיל בחינוך. מכיוון שלתושבי מזרח העיר יש גם אזרחות ירדנית (הודות לכוח הכובש הקודם) הם יכולים לבחור בין בית ספר פלסטיני עבור ילדיהם לבין בית ספר ישראלי מטעם העירייה. "כשאני הייתי ילד, בתי הספר של העירייה לא היו טובים, אולי היום זה שונה", מספר ג'מאל קרקי, בן 26 מאבו טור. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פלסטיני כי הייתה רמה הרבה יותר גבוהה".

ומה הבעיה בעצם?
"מה שלא מספרים לך זה שעם הבגרות הירדנית שאתה מקבל אתה לא יכול לעשות כלום. כשרציתי ללמוד במכללה למנהל הייתי צריך לעשות את כל הבגרות הישראלית. אזרחות, תנ"ך".

כמו רבים מערביי מזרח ירושלים, גם קרקי לא הבין את המציאות שבה הוא חי עד שיצא למערב העיר והתחיל לעבוד. בגיל 17 הוא התחיל לעבוד במסעדה בעיר בתור שוטף כלים והתקדם לתפקיד שף במסעדה. הוא עבד שם במשך שמונה שנים, בזמן זה הוא למד עברית כמעט מאפס והצליח להיכנס בדלת האחורית אל הישראליות שאותה לא הכיר כילד. השנה הוא פתח עסק ללימוד ערבית והוא מלמד קבוצה של ישראלים מדי שבוע במועדון "המפעל" בעיר. הקשיים בהם הוא נתקל נחלקים לבירוקרטיה, ניידות, חוסר משילות וכמובן, משטרה.

שעה וחצי בדרכים. אוטובוס של השכונות הערביות

יש לך תחבורה ציבורית?
"לא אגד, נגיד, מפה לבית שלי באבו טור אין אוטובוס".

יש את האוטובוס של השכנות הערביות.
"אז הוא לא מגיע לפה. אין אוטובוס ערבי שעובר פה. יש רק מאבו טור לשער שכם, או הפוך. אני צריך להגיע קודם כל מהבית לשער שכם או הפוך, ואז משם לצאת לכל מקום אחר בירושלים. ולהגיע מאבו טור לשער שכם זה המון זמן. אם אני מגיע מהבית לעמק רפאים, ברכב זה 10 דקות. אבל באוטובוס זה יכול להיות שעה וחצי. זה להגיע לשער שכם, ואז לעלות למרכז העיר ומשם עוד אוטובוס. עדיף לי כבר לעלות ברגל ולהגיע".

כמה זמן זה ברגל מהבית לדרך חברון?
"20 דקות לפחות. אבל זו עלייה קשוחה. כשאתה צעיר זה אפשרי. אנשים שתלויים בתחבורה הציבורית, או שהם בפקקים או שהם מבלים רוב היום בתחבורה".

ג'מאל קרקי

ואז בעצם יש יותר נתק בין הערבים במזרח העיר לבין שאר התושבים?
"נגיד. אתה רואה שיש הרבה ערבים באוטובוסים של אגד אבל זה עדיין מסתבך. אנשים מבינים שהם חייבים לצאת אתה חייב להגיע לעיר ואין לך איך".

כמו שקשה להתנייד בעזרת תחבורה ציבורית ולצאת מהשכונות הערביות, המדינה מקשה על תושבי מזרח ירושלים גם לצאת מהארץ.

אין לך דרכון כמו שלי יש
"אני יכול להוציא תחליף, תעודת מעבר, שזה לחמש שנים במקום עשר".

וזה עובד כמו דרכון?
"לא. אתה צריך ויזה לכל מקום. נגיד יש לי דרכון ירדני וזה יכול להכניס אותי למקומות מסוימים. אם אני רוצה לטוס לתאילנד, אני הולך לקונסוליה ומבקש אשרת כניסה. אני משלם כסף כדי שהם יבדקו אם אני יכול בכלל להיכנס לתאילנד, שלא כמו דרכון ישראלי שאתה מקבל ויזה במקום. בירדן, גם עם תעודת המעבר אני יכול להיכנס רגיל".

כי מבחינתם אתה בן אדם. לא מחבל פוטנציאלי
"בדיוק".

יש דיון ציבורי מתמיד, אם לספח עד הסוף את מזרח העיר ולהעניק אזרחות, או לשים גם שם גדר כי הערבים לא רוצים להיות חלק. מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
"לא שואלים אותי. הם כאילו…הממשלה מחליטה והכל קורה".

אותך זה מעניין מה יקרה?
"תשמע, אם לא שאלו אותי עד היום אז פחות מעניין אותי אבל כן אכפת לי שיהיה יותר סדר. שהבנאדם ידע איפה הוא חי ולמה הוא חי במדינה שהוא חי בה. יש פה חוסר ודאות".

אתה מרגיש שאתה חי במדינת ישראל?
"אני מרגיש שאני חי במדינה שלא שייכת לאף אחד. שלושה עמים רבים עליה אבל בסופו של דבר אני רואה שאני חי במדינת ישראל. זה כן ולא".

אני שואל האם הקונפליקט הזה מתבטא רק מצד השלטון. "בפועל מה שקורה זה שמדינת ישראל שולטת. אף אחד אחר לא שולט בה חוץ מ…זה לא פייר. כי זה כמו שתשים שני אנשים שונים שיחיו אחד עם השני. זה פשוט לא יעבוד כשהם כל כך שונים".

שכונת סילוואן בירושלים

מה שבולט בקרקי, זה שבעצם הוא לא בולט בכלל. העברית שלו מצוינת, יותר טובה מהרבה ישראלים וקשה עוד יותר לשמוע ממנו מבטא ערבי כשהוא מדבר. המילים היחידות שאנחנו מחליפים בערבית הם רק כאשר אני פונה בערבית. מחוץ לתל אביב, אנשים כמוהו חריגים בנוף הישראלי, במיוחד הירושלמי. עיר שמצד אחד יהודים וערבים עובדים יחד במקומות רבים אך תמיד נשמרת איזושהי הפרדה. הפרדה התלויה בתרבות, שפה, זרות, ולפעמים גם פחד.

התערבת בחברה הישראלית, אתה יודע לדאוג לעצמך
"כן, כי הייתי פתוח".

ולמרות שכל החיים אתה נתקל במחסומים אתה לא מחפש אשמים, לא "מתקרבן"
"אני יודע איך להתגבר עליהם, למדתי איך. אני מעלים עין, מה שזה נקרא".

למה?
 "כי אני לא יכול להכנס לתוך החרא עמוק, ואז קשה לצאת מזה. אני לא צודק אף פעם, לא משנה מה אני אגיד, בתור אזרח שחי פה".

מה זאת אומרת?
"שאני לא אמין. איך אסביר. אם אתה רוצה להגיד משהו אז לך יאמינו יותר ממני, כי אתה יהודי ואני ערבי, מהבחינה הזאת".

ואתה מסוגל לחיות בתוך זה?
"ולדעת את זה".

אם נחזור רגע לוויכוח הפוליטי בנוגע לעתיד הריבונות במזרח ירושלים, אי אפשר להפריד בין זה לבין הרווחה במזרח העיר. מצד אחד הערבים בירושלים בהחלט חיים בתנאים פחות טובים משאר העיר. הכבישים שבורים, אין מדרכות והתשתיות רעועות. רבים חשים התנכלות מהמשטרה והזנחה מהעירייה. מצד שני, הערבים יודעים שאם הם היו נתונים לשלטון פלסטיני, מצבם לא היה משתפר פלאים.

אתה משתדל לחיות רגיל, לא חי במחסומים. אני מניח שהרבה אנשים לא חיים בתודעה שלך. אנשים שכן חושבים על ההבדלים. שלא דואגים להם. למה שיהיו בסדר עם העירייה? מה מבדיל אותך מאחרים?
"כי אני חושב שאנשים אחרים לא מסוגלים לבנות עירייה משלהם וליצור מדינה אחרת שהיא לא ישראל. זה לא הרבה אנשים, אבל זה מה שהם רוצים, בהחלט. היום אתה תשמע הרבה אנשים שיגידו יותר טוב לנו לחיות במדינת ישראל, כרגע אנחנו ערבים בירושלים. המצב שלהם טוב משל הפלסטינים".

יחסית לערבים, כן. אחרים אבל יחסית ליהודים?
"זה תמיד יהיה יחסית. תמיד".

ואתה אומר אנשים מוכנים לחיות עם היחסי הזה כי, האופציה האחרת היא פחות טובה?
"בדיוק, כן".

 זה נראה כאילו..
"זה פתטי, זה לא הגיוני, זה אפל. זה ממש אפל. למה שאני אגיד, טוב, אני חי טוב, כי הם לא חיים טוב. אני לא חי טוב והם לא חיים טוב, מה זה משנה איפה אני חי ואיפה הם חיים. אתה מבין?"

 זה שאתה חי יותר טוב מאחרים לא אומר שאתה בעצמך חי טוב.
"בדיוק. בכללי, אני אולי חי טוב אבל יש קשיים בדרך שצריך להתגבר עליהם, כמו שאמרתי. אני התגברתי על הקשיים".

מראה שגרתי. ניידת משטרה בכניסה למזרח ירושלים

לא משנה כמה ערבי יצליח, יתערב בחברה, ויהיה ישראלי מכל בחינה, בסוף המשטרה תמיד תראה אותו בעין חשדנית. קרקי כבר חי עם העובדה שלא משנה לאן ילך, ישר הוא מסומן כמחבל פוטנציאלי, או מישהו שבא לעשות צרות. אבל דווקא מה שבאמת מפריע לחיי היומיום זה הדברים ה"קטנים" יותר לכאורה. איך שהמשטרה בוחרת להתנהל מראש בתוך השכונות הערביות. בכל רחבי ירושלים אין פקחים ושוטרים שמחלקים דו"חות שבת. חוץ מבשכונות הערביות. שם, יכולים להתעורר תושבים בבוקר עם רחוב שלם של דו"חות חניה. למעשה יש איפה ואיפה שמבצעת מערכת האכיפה של ירושלים.

למה? כי זה ערבים ואנחנו יכולים? זה יותר קל לנו ליפול עליהם?
"אני חושב שהם חושבים שערבים עושים מלא בלאגן וככה לומדים לא לעשות בלאגן. להעניש".

מה האפקט שזה באמת עושה?
"כלום. יש דברים שמשתנים, תלוי איפה שהם באמת צודקים ויש דברים שהם סתם. דוגמא עליי, עצרתי באחד החגים בסוכות, עצרתי בכספומט במזרח העיר על המדרכה, שנייה אחת, בום. השוטר עבר, רק צילם את האוטו שלי מהאוטו שלו, לא ראיתי דו"ח, זה הגיע אלי בדואר".

לא הייתה שום הצדקה לזה?
"כלום, שום הצדקה. היו עוד אנשים שעמדו שם".

ערערת על זה?
"לא. אני לא טוב בדברים האלה".

סיכמנו שהוא יעביר אליי את פרטי הדו"ח ואני אעזור לו עם הערעור. כולנו הרי קיבלנו דו"חות שלא בצדק ולבטל אותם זה לא כזה סיפור. אבל מכיוון שערבים שהשפה העברית לא טבעית עבורם, כל שכן קריאה וכתיבה, הקושי שלהם להתנהל בטופסולוגיה וכתיבת מכתבים לרשויות קשה במיוחד.

מה השוטר חושב, "בגלל שהוא ערבי עכשיו אני אתן לו דו"ח ואעמיד אותו במקום מראש"?
"כן, בדיוק. זה יכול לקרות. אני מעלים עין, מתעלם. אני בא בדיוק בגישה הזאת שגם ככה הכל מעפן וכולם אחד על השני. אז אני אבוא נגדם. מה נגדם? בקטע הכי טוב. אני לא אשחק את המשחק שלהם, אני לא אשחק שום משחק, אני אבוא אמיתי עם עצמי. וזה לא תמיד עובד".

אני לא יודע למה באמת מחליטים שלא להחליט בנושא מזרח ירושלים. ייתכן שיש אינטרס פוליטי שקשור ליחסים עם הרשות הפלסטינית, ייתכן שזה בשל חילוקי דעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. מה שבטוח, זה שמהלימבו הזה סובלים הערבים תושבי מזרח ירושלים שכל חטאם היה להיוולד באחד המקומות הנפיצים בעולם.

אין מנוס מלהתייחס לטרור שיצא ממזרח העיר בשנים האחרונות, בעיקר מהשכונות המבודדות והקשוחות יותר, כגון ג'בל מוכבר ושועפט. אבל העניין הוא לחפש אשמים או מה הביצה ומה התרנגולת. בסופו של יום, ג'מאל קרקי מייצג ציבור עצום שרק רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה שתסכים לקבל אותם ככאלה. ירושלים היא לא הסיפור של הסכסוך והיא לא דומה ליחסים בין יהודים לערבים בשאר שטחי ישראל. היא נקראת עיר שחוברה לה יחדיו, וכזאת היא צריכה להיות.

"ב-2065 החרדים יהוו 32.1% מהאוכלוסייה, הערבים – 19.2%"

מאת חיים גולדיטש

המכון החרדי למחקרי מדיניות מציג את התפלגות האוכלוסייה העתידית של ישראל בעוד 20-40 שנים וטוען שרוב האוכלוסייה בישראל בשנת 2065 תורכב ממגזרי המיעוטים

במהלך כנס אילת ה-12 לעיתונות הציגה הפרופסור ניצה קסיר מהמכון החרדי למחקרי מדיניות את נתוני תחזית התפלגות האוכלוסייה העתידיים לעשורים הבאים.

לפי המכון, ב-2035 החרדים יהוו כ-17.3% מהאוכלוסייה, הערבים כ-21.4% ושאר האוכלוסייה כ-60.7%. משמעות הנתונים הם שב-2035 קבוצת הרוב באוכלוסייה תהיה מורכבת עדיין מחילונים ודתיים, והם יהיו בעצם הכוח המשמעותי המוביל במדינה.

חרדים, אילוסטרציה

30 שנים מאוחר יותר, בשנת 2065, לפי נתוני המכון החרדים יגדלו ל-32.1%, הערבים ל-19.2% ושאר האוכלוסייה שאינה ערבים וחרדים תעמוד על 48.6% בלבד. לפי דבריה של פרופסור קסיר, עלינו להיערך ולהבין כי בעוד 45 שנים בערך קבוצות הרוב בחברה הישראלית יעברו שינוי משמעותי והשבטים בחברה הישראלית ישנו את צורתם.

בן דרור ימיני, פובליציסט בידיעות אחרונות.

עוד נאמר בפאנל שבו הוצגו הנתונים על ידי הפובליציסט מ"ידיעות אחרונות" בן דרור ימיני כי היבוא של פוליטיקת הזהויות מארצות הברית פוגע אנושות בחברה הישראלית. ימיני גם טוען כי ההתמקדות בשוני בין השבטים והעצמת הקיטוב בין המגזרים, במקום למצוא את האתוס המשותף המלכד את השבטים לידי חברה ישראלית יציבה, הוא בידינו ועלינו לא ליפול לשיח הזה.

ערבים בישראל, אילוסטרציה

ד"ר צגה מלקו סיפרה בפאנל כי לפני כמה שנים באותו כנס של אגודת העיתונאים באילת, אחד מנציגי דובר צה"ל פנה אליה במהלך ארוחת הצהריים וביקש ממנה לפנות לו את מגש האוכל מפני שחשב שהיא עובדת המלון. ד"ר צגה הביאה זאת כהוכחה לגזענות ולהתעלמות של החברה הישראלית מהשבט של יוצאי אתיופיה בישראל והגזענות שעדיין מתקיימת לטענתה.