ארכיון תגיות: נהגים

להושיט יד: מדריך הטרמפיסט ליעד

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

טרמפים הם הדרך הלא קונבנציונלית להגיע ממקום למקום. מה עושים אחרי שעולים למכונית, אילו סוגי נהגים תפגשו בדרך ומה אסור לכם בשום פנים ואופן לעשות?

בתור עירוניסטית מושבעת המחשבה על להתנייד בטרמפים נראתה לי הזויה ומפחידה. התרגלתי לתחבורה ציבורית עם היעדים הברורים, לוחות הזמנים (נכון שדיוק אף פעם לא היה הצד החזק שלהם), והעלות הקבועה (בתוספת התפילה החרישית שיש לי מספיק כסף טעון על הרב קו). אפילו יותר מזה, הרגשתי שלעמוד ולחכות לטרמפ זה לא פחות ממביך ולא נעים.  

החיים, כמו החיים, מסתדרים אחרת מהצפוי ומצאתי את עצמי יום אחד גרה בכפר תפוח. ישוב קטן, חמוד, ובעיקר מרחק טרמפ מאריאל, העיר הגדולה. אומנם יש בו תחבורה ציבורית לעיתים קרובות, אבל בשביל להגיע במהירות ממקום למקום ובלי לעבור בכל שאר הישובים שבדרך צריך פשוט להושיט את היד ולחכות לישועה.

מאין יבוא עזרי?
צילום: מיכל עמיצור

עולם הטרמפים פתח בפני צוהר להרפתקאות וסיפורים בשלל הגוונים. הייתי צריכה ללמוד את ה"עשה" וה"אל תעשה" של הטרמפים והנה הם לפניכם:

כלל ראשון: תמיד שואלים קודם את הנהג לאן הוא מגיע, ורק אחר כך חושפים את המיקום אליו אתם נוסעים.

כלל שני: יש סדר. מי שהגיע ראשון לטרמפיאדה עולה ראשון. האנשים שלא מכבדים את הסדר נמצאים בראש טבלת האנשים השנואים בעולם.

כלל שלישי: רלוונטי בעיקר ביהודה ושומרון – שימו לב לצבע לוחית הרישוי של המכונית. לוחית צהובה – סע בבטחה. לוחית לבנה – אתה בסכנה.

כלל רביעי: אחרי שכבר עליתם על טרמפ, חגרתם והתמקמתם כמו שצריך. לא מדברים, אלא אם כן פנו אלייך. והכי חשוב: לא עונים לשיחות טלפון! אף נהג לא רוצה לשמוע את החפירות שלכם.

כלל חמישי ואחרון: לא לשכוח להגיד תודה בסוף הנסיעה.

עד הבית, במיוחד בחורף קר
צילום: מיכל עמיצור

כמו שיש כללים לא כתובים בין הטרמפיסטים והנהגים, ישנם סוגים שונים של נהגי טרמפים שכדאי להכיר, לצורך כך חילקנו אותם לקטגוריות שונות.

  • הג'נטלמנים: אלו שייקחו אתכם בדיוק לאן שאתם צריכים, אפילו כשזה ממש לא בדרך שלהם.

הערה שלו: "מה הבעיה, הרכב כבר ממליא נוסע. עפולה זה ממש רק עוד 32 דקות נסיעה, בקטנה".

הערה שלנו: תעודת הוקרה לנהג המצטיין!

  • הדברנים: אלו שחופרים לכם כל הנסיעה וכשאתם יורדים אתם יודעים את כל עץ המשפחה של הנהג ומה הוא אכל לארוחת ערב בשנת 1999.

הערה שלו: חפירות, חפירות ועוד קצת מידע.

הערה שלנו: אין הערה – לא הצלחנו להשחיל מילה.

  • המסנג׳רים: אלו שמבקשים ממכם לעזור להם בסידורים של הרכב או לחייג עבורם לכל עם ישראל.

הערה שלו: "אחי, אכפת לך שניה להחליף לתינוקת מאחורה את הטיטול, פשוט לא נעים שתשב ככה כל הנסיעה".

הערה שלנו: באסה לכם, נדפקתם. פעם הבאה תשקלו אוטובוס יותר ברצינות.

  • נהגי השודים: זה שתוך כדי נהיגה בכלל מסתכל על התמונות החדשות שהעלו מהמסיבה אתמול (כנראה שהאלכוהול עדין מסתובב לו בוורידים), המהירות אינה יורדת מ- 130 קמ"ש וכל עיקול בכביש מרגיש כאילו עלית על הרכבת הרים בלונה פארק. כל הנסיעה אתה רק מצטער על הרגע שהחלטת לעלות.

הערה שלו: " אדוני השוטר, אין לי מושג על מה עצרת אותי…"

הערה שלנו: תתחילו לכתוב צוואה.

הטרמפים מייצרים לא פעם סיפורים שגם בעוד שבעים שנה תספרו לנכדים שלכם. בינתיים אני כבר הספקתי לעלות לטרמפ עם עיתונאי בכיר שנתן לי כמה טיפים (והיה מהסוג הראשון אם תהיתם, שירות עד הבית), לעלות על אמבולנס ולהדריך תיירים שבאו לבקר בארצנו. יש כאלה שאפילו מצאו את בחיר ליבם בדרכים.

לא משנה כמה מטורף סיפור הטרמפ שלכם, המלצה קטנה, אל תספרו אותו לאמא שלכם. במיוחד אם היא לא תישן אחר כך בלילות מדאגה.  

אז מה הכי הסיפור מרגש/מפחיד/הזוי שהיה לכם בטרמפ? כתבו לנו בתגובות.