ארכיון תגיות: ליברפול

הביקור שלי באנפילד, בית המקדש של האדומים

מאת נוי גדו

"כששומעים אותי מדברת על סוארס, קוטיניו, יורגן קלופ ומה שביניהם, תמיד עולה התמיהה של אנשים מסביבי – מאיפה את יודעת ומבינה על כדורגל?". נוי גדו מספרת על איך התחיל החיבור לכדורגל ועל הביקור המרגש עם אביה באצטדיון הביתי של ליברפול

גדלתי בבית של ארבע בנות, אמא מגונדרת ואבא חולה כדורגל. מישהו היה חייב לרשת את האהבה של אבא לכדורגל הישראלי והעולמי. אני זוכרת את המשחק הראשון שלי בטדי, בצד האדום כמובן- הפועל ירושלים. הייתי בכיתה ד', ילדה בת תשע, נחשפת ל-22 שחקנים על דשא גדול וכדור אחד. כמובן שבהתחלה ישבתי בכיסא ולא הבנתי את מהות המשחק אבל לאט לאט התחלתי לשאול שאלות כמו, למה יש אחד באמצע שלובש שחור והוא שורק מידי פעם?.

עד גיל 12 ביליתי בטדי מדי שישי-שבת, התחלתי לשמוע שירים של הקבוצה, ללמוד שמות של שחקנים, לדעת לגזור ניירות לקונפטי, להניף דגל ובעיקר לרצות את אבא ולפצות אותו שאין לו בן שיחלוק איתו את האהבה הזו.

כשהחלטתי לחזור בתשובה, הנסיעות לטדי תמו. מכיוון שהמשחקים נערכו בזמנים של שבת, לא יכולתי להגיע. את אבא זה מאוד אכזב ופתאום הקשר שנוצר בינינו שהסתמך על הכדורגל, התרופף. עם הזמן כשגדלתי, הקשרים עם המין השני החלו להופיע וכאשר התחילו דיבורים על כדורגל נכחתי ודיברתי. הבנים כמובן הקניטו ותמיד אמרו – "מה את מבינה בכלל, את לא יודעת מה זה כדור". אני תמיד ניסיתי להוכיח אחרת ולהראות שאפילו נבדל אני יודעת.

ואז זה הגיע
השנים עברו ומצאתי את עצמי מחפשת אחר קשר ושיח עם אבא שלי. גדלתי בבית אדום כפי שאפשר לראות ולכן הקבוצה העולמית שנשמעה בבית היא ליברפול. התחלתי לשבת עם אבא מול הטלוויזיה ולנסות להבין מי אני רואה ומה אני רואה. כמובן שזה לא כדורגל ישראלי, אלא כמה וכמה רמות מעל. מצאתי את עצמי אוהבת את מה שאני רואה והתחלתי לעקוב יותר, לשאול יותר.

באפריל 2016 התקיים משחק במסגרת הליגה האירופית, כאשר דורטמונד הגרמנית פגשה את האנגלים מליברפול. מה שעוד עמד על הפרק זה המאמן הדגול, יורגן קלופ, שאימן בעבר את דורטמונד וכיום נמצא בליברפול. המשחק הראשון של השניים התקיים בגרמניה, שם הסתיים בתיקו. כאשר דורטמונד באה למפגש שני באנפילד, מגרשה הביתי של ליברפול, המשחק היה נראה חתום מראש. כבר בדקה השמינית דורטמונד הובילה 2:0. תשאלו הרבה אוהדי כדורגל והרבה מהם יגידו שברור היה שדורטמונד מנצחת את המשחק. תשאלו אוהד ליברפול ובמיוחד את אבא שלי והוא יגיד שניסים תמיד קורים. הרי בשנת 2005 ליברפול נפגשה בגמר האלופות מול מילאן האיטלקית שהובילה 3:0 במחצית הראשונה. מחצית שנייה ליברפול עלתה ובשארית כוחותיה צמצמה ל-3:3 מה שהוביל להארכה ופנדלים שבסיומם ליברפול הניפה גביע. המשחק הזה יזיכר לדורותיו כרגע היסטורי בכדורגל העולמי וכך גם המפגש מול דורטמונד באנפילד. ליברפול החלה לצמצם את התוצאה ל2:1, אך דורטמונד העיקשת העלתה ל-3:1. אני מבחינתי ישבתי בסלון והתחלתי להספיד את ליברפול ולומר שלא נורא, הגענו לרבע גמר וזה מספיק מכובד. כמובן שעוד לא הייתי אוהדת ליברפול אמיתית אבל כשראיתי את הנחישות והתושייה של הקבוצה, נדהמתי.

המשחק הגיע לעיצומו כאשר התוצאה הייתה 3:3 בדקה ה-90 אבל התוצאה הזאת לא טובה לליברפול, דורטמונד עולה שלב בתוצאה כזו. בדקה ה-94, לוברן, בלמה של ליברפול, נגח לעבר הרשת והכניס את גול הניצחון והבטיח עלייה לחצי גמר. את השמחה של אבי היה אפשר לראות בהרמת הטלוויזיה, בנשיקה למסך עליו הופיע לוברן, בצעקות שמחה ואף בדמעות.

באותו רגע הבנתי ונפל לי האסימון. אבא שלי, גבר בן 53, עוד לא הגשים את חלומו ולא נסע למשחק באנפילד. החלטתי להיות הבן שמעולם לא היה ולא יהיה לו ולהגשים את חלומו. החלטתי שהגיע הזמן להיות באצטדיון עולמי אמיתי ולחוות משחק של קבוצה שאוהבים במגרשה הביתי ולא מול מסך הטלוויזיה, אז סגרתי לנו כרטיסי טיסה.

"ישנן יפות ממנה, אך אין יפות כמוה"
אני חושבת שהרגע הכי מרגש עם אבא שלי היה כשהראתי לו את כרטיסי הטיסה וכרטיס למשחק חצי הגמר. הרגע המרגש השני היה כשרגליו נכנסו למקדש אנפילד ודמעה זלגה מעיניו. הרגשתי גאווה, אני הגשמתי חלום לאבא שלי. כשהגענו למגרש ראינו הרבה אבות ובנים, את אבא שלי שאלו – "עם מי באת?", הוא מיד חייך וענה בגאווה "עם הבת שלי". הרגשתי שונה ומיוחדת בו זמנית. כן, אני בחורה ויכולה ללכת למשחקי כדורגל ולהבין כמו גברים.

את הטיול בעיר פתחתי בהצגת פנטומימה מרשימה. כשהתבקשתי למסור את שם המלון בו נתאכסן, ציינתי את השם "זי הוטל". נהג המונית הסתכל בתמיהה ולא הבין מה אמרתי. חזרתי על עצמי שוב, אך גם הפעם הוא לא הבין. בסופו של דבר הוא אמר "אהההה, זד הוטל". הבנתי שכל האנגלית שאני מבינה ומדברת שווה לטיפה בים. מסתבר שהאנגלית באנגליה ובמיוחד בליברפול אינה אנגלית אלא צירוף של סקוטית-גרמנית-רוסית מתובלת באנגלית. כל מה שנותר ממני היה לעשות סוויץ' ולקוות שהמזל בשפה יהיה עמי.

באירופה יצא לי לטייל פעם אחת (אולי פעמיים אם מחשיבים את יוון), כך שציפיתי לאווירה של עיר אירופאית. בעיר ליברפול יש תחושה כאילו הזמן עצר מלכת. האוויר היה אפרורי, הבתים היו חומים וישנים, השמש לא זרחה בחודש מאי והרגיש לי כאילו חזרתי בזמן למקום אותנטי וקדום, משהו קצת באזור ימי הביניים. יחד עם זאת, האווירה בעיר הייתה קסומה. נכון, אין בה מבנים מרהיבים כמו לערים אירופאיות אחרות, אין כיכרות מפוארות וקתדרלות שנישאות לשמיים, אבל יש בה משהו אחר. יש בה אווירה של פשטות וצניעות, הילת הכדורגל שמתנוססת מעל וכמובן להקת הביטלס שיצאה מהעיר. נקודת אור נוספת בעיר הייתה כאשר ראיתי למולי את המילה PRIMARK, כן, נוסף על חוויית הכדורגל נהניתי גם מחוויית שופינג, בכל זאת אני בחורה.

היכל הקודש
על ליברפול שמעתי מאבא וגם מגוגל שסיפק מידע. מדובר במועדון ענקי שנושא עבר מפואר בעל מספר תארים. למרות שהקבוצה לא זכתה באליפות כבר 28 שנים, שמה של ליברפול הולך לפניה. אל האצטדיון נכנסתי בלסת שמוטה. נכון, ביקרתי במספר אצטדיונים בארץ, אך לא ציפיתי לסדר גודל כזה. מדובר באצטדיון עם כיסאות אדומים בלבד, חדר הלבשה עצום, חדרי נוחות לשחקנים, חדרי צוות וכמובן המוזיאון ששוכן לצד האצטדיון.

ביום של המשחק, באווירה מתוחה, העיר כולה לבשה אדום אבל אף אחד לא היה רגוע. כולם יודעים שעל מנת לקבל כרטיס טיסה לגמר, צריך לנצח והמשחק לא קל. במיוחד לאור העובדה שהמשחק הראשון נגד ויאריאל נחל תבוסה וכעת זה משחק שני ומכריע. שלט התוצאות שהופיע מולי מראה על הצג 0:0, כולנו מקווים כי זו לא תהיה התוצאה בסוף המשחק. בית המקדש אנפילד החל להתמלא וכל 54 אלף הכיסאות החלו להתמלא בעיקר באדומים למעט יציע קטנטן שהוקצה עבור הצהובים מספרד. התחלתי להריץ בראש תמונות מאצטדיונים שהייתי בהם בארץ, להשוות אותם לסדר גודל כמו אנפילד זה פשוט עוול.

כילדה, תמיד לימדו אותי שהבריטים נחשבים לבין המנומסים בעולם. זה בעיקר בעקבות המסורת הממלכתית-אנגלית שכוללת בתוכה דיבור רהוט ונקי, שעת התה ושאר כללי הנימוס בשעת אוכל ושתייה. אם כבר שוברים נורמות וסטראוטיפים אז גם זה התנפץ. מסתבר שהנימוסים מהם והלאה. יכול להיות שאלו רק הבריטים שבליברפול, בכל זאת לא ביקרתי בכל אנגליה. שעות לפני המשחק קנקני בירות מתחילים להישפך, מה שגרם לי לחשוב שיש חוק שרק מי ששותה בירה יכול להיכנס לאנפילד. לא רק שהבירות נשפכות, אלא גם הקללות מפיהם של האוהדים. הסלנג של המקומיים בפרט והאוהדים בכלל כולל בתוכו כל מילה שנייה קללה מסוג אחר.

היציע של האוהדים "הרציניים" נקרא הקופ. שם יושבים כבדי האוהדים, אלה שמקריבים את רגליהם ועומדים למשך 90 דקות ולא מפסיקים לעודד. הלחץ מורגש באוויר, כולם מחכים לתחילת המשחק, אבא מנסה לדבר חצי פנטומימה חצי אנגלית עם האוהדים מסביבנו ומסביר להם שזו פעם ראשונה שלנו במקום האדיר הזה. ואז, בלי שום התראה מוקדמת, מתחיל להתנגן ההמנון הגדול – You'll Never Walk Alone. אני לא חושבת שהזכרתי, אבל אבא שלי בן אדם קשוח שאינו מזיל דמעה. מרגע תחילת ההמנון ועד תומו, הדמעות זלגו ממנו כמו חמאה מומסת. אני לא יודעת כמה עדים היו למחזה המדהים הזה, אבל אין ספק שזה אחד מפלאי תבל ויסכימו איתי גם אוהדי כדורגל אחרים בעולם.

ניצחון מתוק
אחסוך בפניכם את הניצחון המתוק שליברפול עשתה באותו היום. אציין בפניכם את חגיגות השמחה של כל האוהדים ואיך החוויה הזו כה שונה מהארץ. יסלחו לי אוהדי הכדורגל בארץ, אבל שום דבר אינו משתווה למה שקורה בעיר המופלאה הזו, ליברפול. אוהדים מרחבי העולם מגיעים להיכל הקודש כדי לראות ואולי לקוות שליברפול תשוב להיות המועדון הענק שהיא הייתה.

צעקות השמחה וחגיגות האוהדים ממשיכים אל מחוץ למגרש, אם חשבתי שקיבולת השתייה של האוהדים הגיעה לסופה, טעיתי. אחרי הניצחון הולכים ושותים בירה (שוב) בברים המקומיים. אחד האוהדים אמר לי שגם כשמפסידים הולכים לשתות בירה, אז קל וחומר ברגעי ניצחון. ליברפול באותו יום השיגה את כרטיס הכניסה לגמר ליגה אירופית שבסופו של דבר הפסידה ליריבה סביליה. זה אמנם זיכרון כואב לקבוצה ואוהדיה, אבל איך אמרו אוהדי הקבוצה הראשונה עליה גדלתי, הפועל ירושלים, "לפעמים יש אכזבות והפסדים, אבל קבוצה לא מחליפים".