ארכיון תגיות: כדורגל

הגדול בהיסטוריה?

מאת זאבי פילזר

מונדיאל 2018 מתקרב אלינו בצעדי ענק, ולאחר שהעלה אליו את נבחרת ארגנטינה ברגע האחרון, כמעט לבדו, מתעוררת מחדש השאלה: האם ליונל מסי הוא הכדורגלן הגדול בהיסטוריה? זאבי פילזר פורש את משנתו בנושא, ויוצא נגד הטוענים כי עד שה"פרעוש" מרוסאריו לא יביא הביתה גביע לאומי, התשובה תהיה שלילית

Related image

האם ליונל מסי, כוכב ברצלונה וקפטן נבחרת ארגנטינה, הוא הכדורגלן הגדול בכל הזמנים? האמת היא שאני לא יודע לענות על השאלה הזו וגם לא חושב שאפשר באמת לענות עליה כל עוד מסי עדיין שחקן פעיל. אבל מנגד, ישנם כאלה שהתשובה ברורה להם מאוד; רבים טוענים שעל-אף שה"פרעוש" שבר כמעט כל שיא אפשרי עם ברצלונה, הכישלונות שלו עם נבחרת ארגנטינה מונעות ממנו לחלוטין את התואר הזה. לדעתי הם טועים בגדול.

בואו ניקח צעד אחורה ונבין על מה בדיוק מדובר. ביוני 2016, התקיים טורניר הקופה אמריקה (אליפות דרום-אמריקה בכדורגל), בו זכתה נבחרת צ'ילה לאחר שגברה בפנדלים במשחק הגמר על נבחרת ארגנטינה. המשחק הזה קבע רצף יוצא דופן: הייתה זו השנה השלישית ברציפות בה ארגנטינה מגיעה לגמר טורניר גדול ומפסידה בו, לאחר שהפסידה גם בגמר מונדיאל 2014 לגרמניה וכן בגמר הקופה אמריקה ב-2015 לאותה צ'ילה. כתוצאה מכך, הרבה אנשים קבעו לאחר המשחק כי נבחרת ארגנטינה היא "לוזרית בטירוף", וכן שמסי לא יוכל להיחשב כגדול בכל הזמנים עד שלא יזכה איתה בטורניר גדול. אז עם הקביעה הראשונה אני אמנם מסכים מאוד (ואף יותר מזה, לדעתי בנוסף להיותה של ארגנטינה "לוזרית", פשוט מדובר בנבחרת גרועה), אך כמו שאמרתי קודם, עם השנייה- בדיוק להיפך.

RIO DE JANEIRO, BRAZIL - July 13, 2014: Messi of Argentina wins the Golden Ball for the Best Player of the 2014 FIFA World Cup. NO USE IN BRAZIL.

כדי להסביר למה אני מתנגד בתוקף לקביעה שמה שמפריד בין מסי לבין התואר הנכסף של "הטוב בהיסטוריה" הוא גביע לאומי- אני רוצה להביא אנקדוטה קטנה ולשאול עליה שאלה: בכל אחד משלושת הגמרים הנ"ל, חברו של מסי לנבחרת, גונזאלו היגוואין, החמיץ "הזדמנות של מאה אחוז", כמו שאומרים, לכיבוש שער. אם הוא היה מבקיע באותם המצבים, ארגנטינה הייתה זוכה בכל שלושת הטורנירים האחרונים. כתוצאה מכך עולה השאלה: אם היגוואין לא היה מחמיץ בשלושת המצבים הנ"ל (או אפילו רק באחד מהם)- האם זה היה הופך את מסי לשחקן הגדול בהיסטוריה?

התשובה לשאלה זו (ואני בטוח שכל אותם חורצי דין יענו את אותה התשובה) היא, כמובן, לא. הרי זה יהיה מגוחך לטעון שכן ולתלות גדולה של שחקן אחד בהחמצה או בכיבוש של שחקן אחר. גם אם היגוואין היה כובש את אותם השערים וארגנטינה הייתה היום אלופת העולם ופעמיים ברצף אלופת דרום אמריקה, גם אז התארים האלה לא היו קובעים שמסי הוא הטוב בהיסטוריה. מדוע? כי זכייה בגביע עם הנבחרת היא תואר קבוצתי.

תארים קבוצתיים לא מעידים על איכותו של שחקן, הם מעידים על איכותה של קבוצה. נכון שהמונדיאל הוא הטורניר הגדול ביותר ושזכייה בו תורמת רבות למעמד ולתהילה של שחקן הנבחרת הזוכה (וכמוהו גם הקופה-אמריקה), אך בסופו של דבר זהו תואר קבוצתי, והוא מעיד על הקבוצה שזכתה בו. איכותו של שחקן לעומת זאת, נמדדת על-פי כמה טוב הוא משחק, על-פי מה שהוא עושה על המגרש. היא נמדדת על-פי שערים, בישולים, מסירות, טכניקה אישית, משחק הגנתי, ראיית משחק וכו', ולא על-פי הצלחה או כישלון של הקבוצה. אלה המדדים לקביעת טיבו של שחקן, ואלה השאלות עליהן אנחנו צריכים לענות בבואנו לקבוע מיהו הגדול בכל הזמנים.

Image result for messi

לסיכום, אני חוזר ואומר: אני לא בא לטעון שמסי הוא אכן הכדורגלן הגדול בהיסטוריה. השאלה הזו פתוחה לדיון (כאשר יש כמובן גם את פלה ואת מראדונה, אבל זה פולמוס שלם בפני עצמו ולא זה המקום לעסוק בו) ויהיה ניתן לענות עליה בכנות, כאמור, רק לאחר שמסי יתלה את הנעליים. מה שאני כן טוען הוא, שלא תארים קבוצתיים הם המדד לגדולתו של שחקן אלא היכולת האישית שהוא מציג על המגרש. לכן, כל מי שקובע נחרצות שבלי תואר עם נבחרת ארגנטינה מסי לא יוכל להיחשב ככדורגלן הגדול בכל הזמנים- אני ממליץ לו לשאול את עצמו האם עומדת לוגיקה עניינית מאחורי קביעתו זו, או שמא מדובר כאן באג'נדה אישית כנגד השחקן או כנגד קבוצתו או נבחרתו.

הביקור שלי באנפילד, בית המקדש של האדומים

מאת נוי גדו

"כששומעים אותי מדברת על סוארס, קוטיניו, יורגן קלופ ומה שביניהם, תמיד עולה התמיהה של אנשים מסביבי – מאיפה את יודעת ומבינה על כדורגל?". נוי גדו מספרת על איך התחיל החיבור לכדורגל ועל הביקור המרגש עם אביה באצטדיון הביתי של ליברפול

גדלתי בבית של ארבע בנות, אמא מגונדרת ואבא חולה כדורגל. מישהו היה חייב לרשת את האהבה של אבא לכדורגל הישראלי והעולמי. אני זוכרת את המשחק הראשון שלי בטדי, בצד האדום כמובן- הפועל ירושלים. הייתי בכיתה ד', ילדה בת תשע, נחשפת ל-22 שחקנים על דשא גדול וכדור אחד. כמובן שבהתחלה ישבתי בכיסא ולא הבנתי את מהות המשחק אבל לאט לאט התחלתי לשאול שאלות כמו, למה יש אחד באמצע שלובש שחור והוא שורק מידי פעם?.

עד גיל 12 ביליתי בטדי מדי שישי-שבת, התחלתי לשמוע שירים של הקבוצה, ללמוד שמות של שחקנים, לדעת לגזור ניירות לקונפטי, להניף דגל ובעיקר לרצות את אבא ולפצות אותו שאין לו בן שיחלוק איתו את האהבה הזו.

כשהחלטתי לחזור בתשובה, הנסיעות לטדי תמו. מכיוון שהמשחקים נערכו בזמנים של שבת, לא יכולתי להגיע. את אבא זה מאוד אכזב ופתאום הקשר שנוצר בינינו שהסתמך על הכדורגל, התרופף. עם הזמן כשגדלתי, הקשרים עם המין השני החלו להופיע וכאשר התחילו דיבורים על כדורגל נכחתי ודיברתי. הבנים כמובן הקניטו ותמיד אמרו – "מה את מבינה בכלל, את לא יודעת מה זה כדור". אני תמיד ניסיתי להוכיח אחרת ולהראות שאפילו נבדל אני יודעת.

ואז זה הגיע
השנים עברו ומצאתי את עצמי מחפשת אחר קשר ושיח עם אבא שלי. גדלתי בבית אדום כפי שאפשר לראות ולכן הקבוצה העולמית שנשמעה בבית היא ליברפול. התחלתי לשבת עם אבא מול הטלוויזיה ולנסות להבין מי אני רואה ומה אני רואה. כמובן שזה לא כדורגל ישראלי, אלא כמה וכמה רמות מעל. מצאתי את עצמי אוהבת את מה שאני רואה והתחלתי לעקוב יותר, לשאול יותר.

באפריל 2016 התקיים משחק במסגרת הליגה האירופית, כאשר דורטמונד הגרמנית פגשה את האנגלים מליברפול. מה שעוד עמד על הפרק זה המאמן הדגול, יורגן קלופ, שאימן בעבר את דורטמונד וכיום נמצא בליברפול. המשחק הראשון של השניים התקיים בגרמניה, שם הסתיים בתיקו. כאשר דורטמונד באה למפגש שני באנפילד, מגרשה הביתי של ליברפול, המשחק היה נראה חתום מראש. כבר בדקה השמינית דורטמונד הובילה 2:0. תשאלו הרבה אוהדי כדורגל והרבה מהם יגידו שברור היה שדורטמונד מנצחת את המשחק. תשאלו אוהד ליברפול ובמיוחד את אבא שלי והוא יגיד שניסים תמיד קורים. הרי בשנת 2005 ליברפול נפגשה בגמר האלופות מול מילאן האיטלקית שהובילה 3:0 במחצית הראשונה. מחצית שנייה ליברפול עלתה ובשארית כוחותיה צמצמה ל-3:3 מה שהוביל להארכה ופנדלים שבסיומם ליברפול הניפה גביע. המשחק הזה יזיכר לדורותיו כרגע היסטורי בכדורגל העולמי וכך גם המפגש מול דורטמונד באנפילד. ליברפול החלה לצמצם את התוצאה ל2:1, אך דורטמונד העיקשת העלתה ל-3:1. אני מבחינתי ישבתי בסלון והתחלתי להספיד את ליברפול ולומר שלא נורא, הגענו לרבע גמר וזה מספיק מכובד. כמובן שעוד לא הייתי אוהדת ליברפול אמיתית אבל כשראיתי את הנחישות והתושייה של הקבוצה, נדהמתי.

המשחק הגיע לעיצומו כאשר התוצאה הייתה 3:3 בדקה ה-90 אבל התוצאה הזאת לא טובה לליברפול, דורטמונד עולה שלב בתוצאה כזו. בדקה ה-94, לוברן, בלמה של ליברפול, נגח לעבר הרשת והכניס את גול הניצחון והבטיח עלייה לחצי גמר. את השמחה של אבי היה אפשר לראות בהרמת הטלוויזיה, בנשיקה למסך עליו הופיע לוברן, בצעקות שמחה ואף בדמעות.

באותו רגע הבנתי ונפל לי האסימון. אבא שלי, גבר בן 53, עוד לא הגשים את חלומו ולא נסע למשחק באנפילד. החלטתי להיות הבן שמעולם לא היה ולא יהיה לו ולהגשים את חלומו. החלטתי שהגיע הזמן להיות באצטדיון עולמי אמיתי ולחוות משחק של קבוצה שאוהבים במגרשה הביתי ולא מול מסך הטלוויזיה, אז סגרתי לנו כרטיסי טיסה.

"ישנן יפות ממנה, אך אין יפות כמוה"
אני חושבת שהרגע הכי מרגש עם אבא שלי היה כשהראתי לו את כרטיסי הטיסה וכרטיס למשחק חצי הגמר. הרגע המרגש השני היה כשרגליו נכנסו למקדש אנפילד ודמעה זלגה מעיניו. הרגשתי גאווה, אני הגשמתי חלום לאבא שלי. כשהגענו למגרש ראינו הרבה אבות ובנים, את אבא שלי שאלו – "עם מי באת?", הוא מיד חייך וענה בגאווה "עם הבת שלי". הרגשתי שונה ומיוחדת בו זמנית. כן, אני בחורה ויכולה ללכת למשחקי כדורגל ולהבין כמו גברים.

את הטיול בעיר פתחתי בהצגת פנטומימה מרשימה. כשהתבקשתי למסור את שם המלון בו נתאכסן, ציינתי את השם "זי הוטל". נהג המונית הסתכל בתמיהה ולא הבין מה אמרתי. חזרתי על עצמי שוב, אך גם הפעם הוא לא הבין. בסופו של דבר הוא אמר "אהההה, זד הוטל". הבנתי שכל האנגלית שאני מבינה ומדברת שווה לטיפה בים. מסתבר שהאנגלית באנגליה ובמיוחד בליברפול אינה אנגלית אלא צירוף של סקוטית-גרמנית-רוסית מתובלת באנגלית. כל מה שנותר ממני היה לעשות סוויץ' ולקוות שהמזל בשפה יהיה עמי.

באירופה יצא לי לטייל פעם אחת (אולי פעמיים אם מחשיבים את יוון), כך שציפיתי לאווירה של עיר אירופאית. בעיר ליברפול יש תחושה כאילו הזמן עצר מלכת. האוויר היה אפרורי, הבתים היו חומים וישנים, השמש לא זרחה בחודש מאי והרגיש לי כאילו חזרתי בזמן למקום אותנטי וקדום, משהו קצת באזור ימי הביניים. יחד עם זאת, האווירה בעיר הייתה קסומה. נכון, אין בה מבנים מרהיבים כמו לערים אירופאיות אחרות, אין כיכרות מפוארות וקתדרלות שנישאות לשמיים, אבל יש בה משהו אחר. יש בה אווירה של פשטות וצניעות, הילת הכדורגל שמתנוססת מעל וכמובן להקת הביטלס שיצאה מהעיר. נקודת אור נוספת בעיר הייתה כאשר ראיתי למולי את המילה PRIMARK, כן, נוסף על חוויית הכדורגל נהניתי גם מחוויית שופינג, בכל זאת אני בחורה.

היכל הקודש
על ליברפול שמעתי מאבא וגם מגוגל שסיפק מידע. מדובר במועדון ענקי שנושא עבר מפואר בעל מספר תארים. למרות שהקבוצה לא זכתה באליפות כבר 28 שנים, שמה של ליברפול הולך לפניה. אל האצטדיון נכנסתי בלסת שמוטה. נכון, ביקרתי במספר אצטדיונים בארץ, אך לא ציפיתי לסדר גודל כזה. מדובר באצטדיון עם כיסאות אדומים בלבד, חדר הלבשה עצום, חדרי נוחות לשחקנים, חדרי צוות וכמובן המוזיאון ששוכן לצד האצטדיון.

ביום של המשחק, באווירה מתוחה, העיר כולה לבשה אדום אבל אף אחד לא היה רגוע. כולם יודעים שעל מנת לקבל כרטיס טיסה לגמר, צריך לנצח והמשחק לא קל. במיוחד לאור העובדה שהמשחק הראשון נגד ויאריאל נחל תבוסה וכעת זה משחק שני ומכריע. שלט התוצאות שהופיע מולי מראה על הצג 0:0, כולנו מקווים כי זו לא תהיה התוצאה בסוף המשחק. בית המקדש אנפילד החל להתמלא וכל 54 אלף הכיסאות החלו להתמלא בעיקר באדומים למעט יציע קטנטן שהוקצה עבור הצהובים מספרד. התחלתי להריץ בראש תמונות מאצטדיונים שהייתי בהם בארץ, להשוות אותם לסדר גודל כמו אנפילד זה פשוט עוול.

כילדה, תמיד לימדו אותי שהבריטים נחשבים לבין המנומסים בעולם. זה בעיקר בעקבות המסורת הממלכתית-אנגלית שכוללת בתוכה דיבור רהוט ונקי, שעת התה ושאר כללי הנימוס בשעת אוכל ושתייה. אם כבר שוברים נורמות וסטראוטיפים אז גם זה התנפץ. מסתבר שהנימוסים מהם והלאה. יכול להיות שאלו רק הבריטים שבליברפול, בכל זאת לא ביקרתי בכל אנגליה. שעות לפני המשחק קנקני בירות מתחילים להישפך, מה שגרם לי לחשוב שיש חוק שרק מי ששותה בירה יכול להיכנס לאנפילד. לא רק שהבירות נשפכות, אלא גם הקללות מפיהם של האוהדים. הסלנג של המקומיים בפרט והאוהדים בכלל כולל בתוכו כל מילה שנייה קללה מסוג אחר.

היציע של האוהדים "הרציניים" נקרא הקופ. שם יושבים כבדי האוהדים, אלה שמקריבים את רגליהם ועומדים למשך 90 דקות ולא מפסיקים לעודד. הלחץ מורגש באוויר, כולם מחכים לתחילת המשחק, אבא מנסה לדבר חצי פנטומימה חצי אנגלית עם האוהדים מסביבנו ומסביר להם שזו פעם ראשונה שלנו במקום האדיר הזה. ואז, בלי שום התראה מוקדמת, מתחיל להתנגן ההמנון הגדול – You'll Never Walk Alone. אני לא חושבת שהזכרתי, אבל אבא שלי בן אדם קשוח שאינו מזיל דמעה. מרגע תחילת ההמנון ועד תומו, הדמעות זלגו ממנו כמו חמאה מומסת. אני לא יודעת כמה עדים היו למחזה המדהים הזה, אבל אין ספק שזה אחד מפלאי תבל ויסכימו איתי גם אוהדי כדורגל אחרים בעולם.

ניצחון מתוק
אחסוך בפניכם את הניצחון המתוק שליברפול עשתה באותו היום. אציין בפניכם את חגיגות השמחה של כל האוהדים ואיך החוויה הזו כה שונה מהארץ. יסלחו לי אוהדי הכדורגל בארץ, אבל שום דבר אינו משתווה למה שקורה בעיר המופלאה הזו, ליברפול. אוהדים מרחבי העולם מגיעים להיכל הקודש כדי לראות ואולי לקוות שליברפול תשוב להיות המועדון הענק שהיא הייתה.

צעקות השמחה וחגיגות האוהדים ממשיכים אל מחוץ למגרש, אם חשבתי שקיבולת השתייה של האוהדים הגיעה לסופה, טעיתי. אחרי הניצחון הולכים ושותים בירה (שוב) בברים המקומיים. אחד האוהדים אמר לי שגם כשמפסידים הולכים לשתות בירה, אז קל וחומר ברגעי ניצחון. ליברפול באותו יום השיגה את כרטיס הכניסה לגמר ליגה אירופית שבסופו של דבר הפסידה ליריבה סביליה. זה אמנם זיכרון כואב לקבוצה ואוהדיה, אבל איך אמרו אוהדי הקבוצה הראשונה עליה גדלתי, הפועל ירושלים, "לפעמים יש אכזבות והפסדים, אבל קבוצה לא מחליפים".

 

 

אוהדת ירוקה: משחק הכדורגל הראשון שלי

מאת טל סבג

החברים התעקשו, אז הלכתי בפעם הראשונה בחיי למשחק של מכבי חיפה. זה נגמר בניצחון ירוק ובאוהדת חדשה לקבוצה

התמונה של ‏‎Tal Sabag‎‏.

השבוע, לראשונה בחיי, הייתי במשחק כדורגל אמיתי,  משחק של מכבי חיפה מול הפועל תל אביב. המשחק הסתיים בניצחון לירוקים לאחר סבב פנדלים.

בשביל בחורה כמוני, ללכת למשחק כדורגל זה בהחלט אירוע היסטורי. הספורט היחידי שקשור אליי הוא העלייה לקמפוס העליון באוניברסיטה בכל בוקר. שלא לדבר על כדורגל. אך משהו קרה בשנה וחצי האחרונות. מאז שהתחלתי ללמוד, מעגל החברים שלי התרחב, וחלקם הגדול אוהב ספורט, מתעניין וכמובן אוהד קבוצות מהארץ ומהעולם. מיותר לציין, שעולם המושגים שלי על ספורט הוא מאוד מצומצם, כך קורה לא מעט כאשר אנחנו יושבים בהפסקות והחברים מסביבי משוחחים על משחקים, שחקנים ומאמנים אני יושבת ומרגישה שהם מדברים סינית.

אז כמו שהתחלתי, חלק מחבריי נמנים עם אוהדי מכבי חיפה. לא הרבה אני יודעת על מכבי חיפה. קצת בושה לנוכח העובדה שהאצטדיון המפואר שלהם נמצא במרחק של 15 דקות נסיעה ממני. אך יש עובדה אחת שקשה להתעלם ממנה בתקופה האחרונה – מכבי חיפה נמצאת בשפל. היא צוברת עוד ועוד הפסדים וכישלונות. אם לא די בכך, רק לאחרונה נפצע השחקן מאור בוזגלו שנחשב להבטחה, המאמן גיא לוזון פוטר בעקבות המצב הרעוע וחלק מהאוהדים הפסיקו להגיע למשחקים כי הם מרגישים מאוכזבים וכואבים. הפסד אחר הפסד, כישלון אחר כישלון. חלק מהאוהדים כבר איבדו תקווה והם אפילו לא מגיעים למשחקים. מה שיפה בחבריי, זה העובדה שהם נשארים עם מכבי חיפה גם בימים הפחות זוהרים שלה. לכן התבקש שיום אחד סופסוף אצטרף אליהם למשחק. הם טענו שאולי אני יכולה להביא קצת מזל לקבוצה. ומי אני שאסרב להוכיח את הטענה הזו?!

כמובן שהבנתי כי נדרש ממני להגיע בלבוש המתאים, וחלילה לא ללבוש חולצה צהובה ולזכות בקריאות בוז. לכן שלפתי מהארון סריג ירוק שלא לבשתי כמה שנים טובות, אך לאירוע הזה הוא נראה לי מתאים מתמיד. כשהגענו לאצטדיון, שעה וחצי לפני המשחק כבר היו עשרות אם לא מאות אוהדים בחוץ. חלקם לבושים ירוק, חלקם לבושים אדום. כדי שארגיש יותר בעניינים אחד החברים שלי השאיל לי את הצעיף שלו וכך נראיתי אוהדת מן המניין.

התמונה של ‏‎Tal Sabag‎‏.

כשנכנסנו לאצטדיון כמובן שהתיישבנו ביציע ששייך לאוהדי מכבי חיפה. טוב, לא באמת ישבנו, כי מכאן ואילך נדרשתי לעמוד עם כולם למשך 90 דקות פלוס הארכה ופנדלים. ההלם הראשוני שקיבלתי היה ברגע ששחקני הפועל תל אביב עלו למגרש לכמה תרגילי חימום. לכמות קללות ומילים בוטות כמו ששמעתי לא ציפיתי. אבל חשבתי שאלה יהיו הקללות היחידות שאשמע. מחשבה לא ריאלית במשחק כדורגל.

המשחק התחיל, וכולם נעמדו על הרגליים. לא יכולתי להיות היחידה שנשארת בישיבה אז גם אני מצאתי את עצמי כמו כולם עומדת, לפעמים מריעה, לפעמים מקווה שהשוער של מכבי חיפה יצליח לחסום את הכדור ולפעמים רק מסתכלת על כולם ומנסה להרגיש חלק מהם. את האדרנלין שאפף את האצטדיון אני לא יכולה לתאר במילים, זו הייתה הרגשה מיוחדת וחדשה לי בו זמנית. מידי כמה שניות הסתכלתי מסביבי, קיוויתי שלא חושבים שאני מוזרה מידי, ראיתי סביבי אוהדים מכל הגילאים, גברים ונשים (אמנם במיעוט), דתיים וחילונים. התחושה המדהימה שהעבירו לי היא שכולם בעצם משפחה אחת ירוקה.

וכמו בכל משפחה, גם בקרב אוהדי מכבי חיפה כנראה שיש ריבים. דרמה קרתה בשורות הראשונות של היציע ובה אוהדים התקוטטו אלה עם אלה. מודה שקצת נבהלתי, למראה כוחות המג"ב והמשטרה שנכנסו למקום ועצרו כמה חשודים. הדרמה הסתיימה מהר והמשיכו במשחק.

התמונה של ‏‎Tal Sabag‎‏.

רגע השיא מבחינתי היה כאשר שחקן מכבי חיפה הבקיע גול, כל האוהדים צרחו מאושר, קפצו ושרו בקולי קולות. רק אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי וכל מה שנותר לי לעשות זה להתרגש יחד איתם כדי שלא איראה שוב מוזרה ולא קשורה. משום מה הרגשתי פרץ של שמחה בשביל מכבי חיפה כאילו אני אוהדת אותם כבר שנים. זה נמשך עד לאחר הניצחון שהושג בשלב הפנדלים המכריע.

להיות במשחק זו חוויה. יש סיכוי שבעתיד אגיע לעודד את מכבי חיפה במשחק הבא בתקווה שזה יהיה משחק בית וכך אזכה לעודד מאצטדיון סמי עופר המדובר.  אבל קודם יש לי שני דברים לעשות: ללמוד את השירים של האוהדים ולקנות צעיף. מי יודע, אולי שוב אביא איתי מזל ומכבי חיפה ינצחו פעם נוספת.

נכנס יין, יצא סוד – על סודות ההצלחה של ברנלי תחת שון דייץ' ומייק גרליק

מאת דויד ויצמן

"זוהי אינה זכות אלוהית לנצח במשחק כדורגל" – את הדברים האלה אמר שון דייץ' מאמן ברנלי לפני שקבוצתו אירחה את לינקולן סיטי מהליגה החמישית במסגרת הגביע האנגלי בפברואר האחרון. לינקולן הדהימה את אנגליה לאחר שניצחה את ההרכב הראשון של "הקלרטס" 1-0 בטארף מור הביתי. ברנלי סיימה את העונה עם 40 נק' במקום ה-16 בליגה. היום, לאחר חצי עונה במזרח לנקשייר חולמים על אירופה בצניעות המאפיינת אותם

ברנלי סופרת משחק חמישי ללא ניצחון מאז אמצע חודש דצמבר. מכת הפציעות ותקופת הכריסמס לא האירו פנים לקלרטס. אך בדומה למעידות קודמות של ברנלי העונה לא נראה שיתחיל כדור שלג שיחזיר את הקבוצה הצנועה למקומה הטבעי. פציעות של טום הית'ון השוער הראשון הנהדר של הקבוצה במחזור החמישי ושל רובי בריידי שחקן האגף שמוביל את הליגה בהרמות מדויקות למשחק (2.6) לא פגעו ביכולת של הקבוצה גם לא במשחקים האחרונים כאשר הקבוצה הוציאה נקודה באולד טראפורד והקשתה על ליברפול.

הסוד טמון בכך שלעומת רוב הקבוצות בכדורגל המודרני לברנלי אין כוכב או כוכבים – לברנלי יש קבוצה. היותה של ברנלי קבוצה מאפשרת לה להתמודד בצמרת למרות שבקיץ איבדה שני שחקני מפתח של הקבוצה בדמותם של מלך השערים אנדרה גריי והבלם המוביל מייקל קין תמורת כסף רב שאפשר לה לשבור את שיא ההעברות של הקבוצה ולשלם 15 מיליון פאונד על מלך השערים של הצ'מפניושיפ כריס ווד. עד כמה השיא של ברנלי "מגוחך"? רק לברייטון והאדרספילד שעלו העונה לראשונה לפרמיירליג יש שיאי העברות נמוכים יותר. יותר מכך, ברנלי סיימה עם המאזן השני בטיבו ולמרות שבזבזה 30 מיליון פאונד על רכש היא יצאה עם רווח של 15 מיליון פאונד.

דגל עם הסמל של הקבוצה
רק נשמע כמו עוגיפלצת

התנהלות ברנלי בחלון ההעברות בפן הכלכלי אינה הסוד היחיד הקשור בהצלחת הקבוצה. המאמן שון דייץ' אשר נמצא בקבוצה מ-2012 וחווה עם הקבוצה שתי עליות ליגה וירידה ידוע ביחסו החם, אישיותו הדומיננטית וקולו העמוק אך גם באהבה שלו לאמצעים טכנולוגיים וניצולם להצלחת הקבוצה על ומחוץ למגרש. דייץ' דוגל בלמידת היריבה וניצול החולשות שלה. נקודת ההנחה של הג'ינג'י האנגלי מאוד פשוטה, כה פשוטה שאנשי כדורגל רבים לא משכילים להבין אותה. דייץ' מבין שהקבוצה שלו לא יכולה להוביל ולקבוע את קצב וצורת המשחק ולכן הקבוצה צריכה לעבוד קשה, לשחק ביחד ולהביא לידי ביטוי על המגרש שלל קלישאות שבדרך כלל נזרקות באוויר בעולם הכדורגל.

דייץ' שהיה בלם אנגלי חסון ללא הרבה שיער ברוב הקריירה גדל באקדמיה של נוטינגהאם פורסט שאומנה באותה תקופה בידי אגדת המועדון והכדורגל האנגלי בראיין קלאף למרות שלא ערך אף הופעה בבוגרים, דייץ' למד הרבה מהמאמן האנגלי המהפכני אשר הוביל את המועדון הצנוע לאליפות ושתי זכיות רצופות בגביע האירופאי (ליגת האלופות). הניגודיות בתכונותיו וערכיו של דייץ' יוצרת הרמוניה נדירה. מצד אחד "האולד-סקול" אשר מבין את משמעותו של יחס חם ואישי, עבודה קשה, מנהיגות ודוגל פעמים רבות במסורת, רומנטיקה ושמרנות. אל נגד הפרגמטיות והליברליזם המודרני אשר מאפשר לדייץ' "לקרוא את המפה" יותר טוב ולהבין את המקום בו קבוצתו נמצאת, את רמת המסוגלות שלה וכל הנובע מכך – שיטת המשחק, מדיניות רכש, אימונים והכנות טקטיות.

האספקטים הנ"ל מובילים את ברנלי של דייץ' תחת תכונה אחת יוצאת דופן בנוף הכדורגל בכלל, והכדורגל המודרני והאנגלי בפרט – צניעות. למרות הכינוי של הקבוצה "הקלרטס" אשר הינו השם אותו נתנו האנגלים ליינות בורדו במאה ה-18 ואשר מאופיינים ביוקרתם הגבוהה ברנלי הינו מועדון די צנוע. אך יותר מהקבוצה  של דייץ', המועדון הוא זה שמתבלט בתכונה זו.

גרפיטי של שון דייץ' בצבעי ברנלי

 

 

צניעות, מקומיות ושונות הן לא מילים גסות

בפרמיירליג המודרנית והמוחצנת ברנלי היא עוף מוזר. עיר המונה 70 אלף איש מה שהופך את המועדון לזה שמגיע מהעיר הקטנה ביותר בתולדות הפרמיירליג. זה לא מפריע לקלרטס להיות בעלי היחס הטוב ביותר בין כמות תושבים בעיר לכמות קהל עם ממוצע של יותר מ-20 אלף. הנתונים היבשים הנ"ל מוסיפים מעט רקע לערך הצניעות והלוקליות של ברנלי. הדבר לא בא לידי ביטוי רק ברכש, בצורת המשחק או בעובדה שהקבוצה עובדת כקבוצה ולא מובלת בידי כוכב אלא דווקא בידי הבעלים מייק גרליק.

גרליק נולד כ-200 יארד מהאיצטדיון הביתי טארף מור ובעל חברה לייעוץ מנהלי/עסקי. הוא אחד מ-5 בעלים אנגלים בלבד בפרמיירליג וברנלי הוא המועדון היחיד שגם המאמן שלו וגם הבעלים שלו הם אנגלים. למרות המעמד הנמוך של הכדורגלן והכדורגל הבריטי ברנלי של גרליק הינו מועדון על טהרת בריטניה. בעונת 14-15 לאחר שעלה לפרמיירליג, המועדון כלל רק שחקן אחד שהיה לא בריטי או אירי אשר משחק באחת מהנבחרות הנ"ל או נולד במדינות האי. כיום יש בקבוצה יותר שחקנים זרים אך המהות היא אותה מהות ורוב השחקנים ובעיקר הבולטים שבהם הם שחקנים בריטיים או אירים.

כל אלה לא מפריעים לברנלי ולגרליק להיות מועדון אשר מטשטש את גבולות השונות. המועדון עושה זאת בצורתו שלו גם אם הדבר אינו בקונצנזוס הפוליטקלי קורקט. כמו על המגרש המועדון קורא את המפה החברתית כפי שהיא – יש שוניות בחברה וזוהי עובדה שצריך לעבוד איתה ולא כנגדה. בחודש נובמבר האחרון ברנלי ציינה את "יום השוני" ביום שבת ה-18 במשחק נגד סוונסי סיטי. היום היה בסימן הערכה כלפי השונים, המיעוטים והמוחלשים בחברה – חברי הקהילה הגאה, נשים, כהי עור, אסיאתיים ומיעוטים אתניים. המהלך הנ"ל אינו אירוע מקרי, שנה לפני כן גרליק חתם בשם המועדון על הצהרה ובה הוא אומר שברנלי הוא "מועדון לכולם".

בראיון ל"סאן" גרליק הסביר את משנתו המקצועית אשר משמשת אותו כאבן דרך: "בעבר ראיינתי אלפי מנהלים ללקוחות, וההחלטה החשובה ביותר אשר אתה מחליט במועדון כדורגל היא מינוי המאמן". הבחירה של גרליק את שון דייץ' ממחישה את הדברים שאמר ובעצם מינה מאמן בדמותו – מאמן שיתאים למועדון.

אוהדים תומכים. 2/1/18 מהטוויטר הרשמי של ברנלי.
דיסוננס קוגנטיבי-רגשי

כאשר גם הבעלים, וגם המאמן "לוקים" בניגודיות בתכונותיהם וערכיהם באופן מאוד דומה אין פלא שיש צורך במחשבה רבה על מנת לגשר בין הקצוות. באותו ראיון בסאן גרליק נשאל והתבטא בנושא בעלות מועדוני הפרמיירליג נושא אשר הניגודיות במשנתו של גרליק זועקת בה. מצד אחד גרליק דוגל בשוויון ומאמין ביכולות של כל אחד, מצד שני הפילוסופיה אשר מנחה אותו מנוגדת לזרם: "אנשים אומרים שאתה מקבל תשואה רבה יותר של הכסף בחו"ל. אם הם עוברים עתוק (מעבר לחו"ל) הם מכפילים את הסיכון שהם לוקחים משום שהם יכולים שלא להתאקלם".

בניגוד לדברים אלה גרליק דאג לציין שקיבל פניות רבות לרכישת המועדון ושהוא אינו שולל מכירת המועדון לאדם זר מאיותו אדם זר. גרליק מנמק את דבריו ההופכיים בעזרת חשיבה והיגיון: "אני לא רוצה למכור את המועדון למישהו שאין לו שום רגש כלפי המועדון אשר יעשה בלאגן בו. אני לא רוצה שבעוד 30 שנה אנשים יגידו: "זאת אשמתו של גרליק שמכר"". ובכך טמון סוד נוסף שמוביל את ברנלי להצלחה לה היא זוכה העונה – מחשבה רציונלית יכולה להוביל לרגש רציונלי". האם יש דבר הנקרא "רגש-רציונלי"? אולי מבחינה ביולוגית אשר מתארת את הרגשות כתופעות בגופינו התשובה תהיה כן. בהגדרה המילונית, הכללית והרחבה התשובה כנראה תהיה לא. אך כמו שאין לדעת איך ינהג אדם שיכור מיין בורדו, אין לדעת דבר בעולם הכדורגל.

טארף מור