ארכיון תגיות: ירושלים

24/7: קיוסק יהודי בלב הרובע המוסלמי

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

את קיוסק "הפינה" הקימה עמותת עטרת כהנים לאחר הירצחם של הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה לפני ארבע שנים. הקיוסק שוכן ברחוב הגיא שברובע המוסלמי ומשמש את העוברים והשבים במשך כל שעות היממה. אליזה שלמה, פעילה ועובדת "הפינה", מספרת על הפרויקט וחשיבותו

מעל 4 שנים עברו מאז נרצחו הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה הי"ד בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים. הרב לביא, אשר התגורר ברובע המוסלמי שמע באותו ערב מר צעקות ויצא להושיט עזרה, אך נרצח בעת שניסה להגן. רחוב הגיא ברובע המוסלמי ידע לא מעט פיגועים וניסיונות לפגיעה בנפש. המקום בו הוא נמצא יוצר מתיחות בין היהודים העוברים בו כדי להגיע אל הכותל ובין התושבים הערבים שמתגוררים וסוחרים בו. חיילי צה"ל מוצבים בו במקומות אסטרטגיים אך דבר זה רק זה מעיד על הסכנה הרבה השוררת ברחוב זה.

הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה הי"ד (מימין לשמאל)
צילום: באדיבות המשפחות

עמותת "עטרת כוהנים" הפועלת לישוב הרובע המוסלמי ביהודים, על ידי קניית בתים על פי חוק מתושבים מקומיים, החליטה על הקמת פרויקט מיוחד. בעקבות הפיגוע הוחלט לעודד את הנוכחות היהודית ברחוב 'הגיא' סמוך מאוד למקום הפיגוע. העמותה הקימה קיוסק הפועל 24/7 ובכך מנסה להפחית מתחושת הסכנה שאותו חווה אדם המתהלך ברחוב. הקיוסק, המכונה "הפינה", אינו מכסה את הוצאותיו אבל עומד איתן כדי להעביר מסר חד וברור. יהודים אינם צריכים ללכת בפחד ברחובותיה של ירושלים בירת ישראל.

קיוסק "הפינה"
צילום: אליזה שלמה

אליזה שלמה (23), הייתה מעורבת בפרוייקט "הפינה" כמעט מרגע הקמתו. ימים ולילות עשתה שם כדי לדאוג שהמקום ימשיך לתפקד. בין בעזרה בקניית המוצרים ובין אם בשעות הרבות אותם היא מעבירה מאחורי הדלפק, מוכרת קפה ליהודים וערבים ושומרת על נוכחות יהודים גם כשהשכנים לא רואים את המקום בעין יפה.

משפחה מ'הרובע המתחדש' בפתיחת הפינה. צילום: עמותת עטרת כהנים

איך הגעת לפינה?

"אחי עובד תחת העמותה 'עטרת כהנים' והיה צריך עוד אדם שיעשה במקביל אליו משמרות לילה". שלמה מספרת כי היא עובדת שם במשמרות קבועות, אך המקום דורש לעיתים גמישות והתמסרות. לא פעם היא בילתה שם לילות, שבתות ואף חגים. הזמן היחיד בו המקום סגור הוא יום כיפור. בשבתות המקום פועל במתכונת מיוחדת: "בשבת לא מוכרים, המקום שומר שבת. יש פה קפה, תה ומאפים בחינם".

תגובת הערבים, לדבריה, משתנה בהתאם לרקע: "הערבים שפה, הרוב הגדול עוין מאוד. ערבים שבאים מחו"ל מאוד פתוחים וסבבה איתנו, אבל זה נדיר. הערבים מהצפון ומהדרום לא מתים עליי, אבל לפעמים כשהערבים מסביב לא צועקים להם 'יהוד' הם קונים ואומרים שלום ותודה".

גם היהודים אינם מגיבים באופן זהה. לדבריה, "יש כאלה שעושים פרצופים ולא מבינים או לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות באמצע הרובע המוסלמי. יש כאלה שמברכים, והם נותנים יותר ביטחון לעבור ביום ובלילה בפחות פחד".

ואם חשבתם שהתושבים הערבים הם היחידים המפרים את השלווה של אנשי הצוות, טעות בידכם. ירושלים והעיר העתיקה ידועה בתור אבן שואבת לאנשים מעורערים בנפשם אשר חושבים את עצמם למשיח. סינדרום ירושלים בעגה המקצועית. פעמים רבות אליזה חשה עצמה מאוימת על ידי אנשים אשר אינם מבינים את מקומם. ישנם דמויות המוכרות לצוות המקום, אשר חוזרים פעמים רבות בשבוע אל הפינה וכל פעם אם בקשות אחרות.

סינדרום ירושלים: ירושלים של זהב ושל קבצנים.
צילום: ערוץ אורות

המתחם שבו נמצאת "הפינה" שוכנת בתפר שבין עמדות החיילים ומהווה חזית לבניין עתיק "בית ויטנברג". בבנין מתגגרות כ-8 משפחות יהודיות המוותרות על חיי נוחות, ובוחרות לתת ביטוי לאידאלים שלהם ולגור במקום שלא ניתן להסתובב בו ללא לווי של נשק. משפחות אלו מקפידות לקרוא לשכונה 'הרובע היהודי המתחדש' ולא בשמו המוכר לכולנו, 'הרובע המוסלמי'.

בנין זה נקנה בתחילת המאה ה-19 על ידי משה ויטנברג, סוחר יהודי עשיר אשר החליט להשקיע את הונו בהתיישבות בירושלים. ביום השני למאורעות תרפ"ט, רצחו הערבים בסמוך לבניין שני יהודים, התושבים היהודים ברחו מהמקום והשאירו אותו המבנה שומם. בשנת 1967 המתחם ניתן לעמותת "עטרת כוהנים" אשר חזרו לישב את המקום והכניסו אליו משפחות יהודיות. בשנת 1978, אריאל שרון, שר הבנוי והשיכון דאז, קנה דירה בבניין כדי להביע תמיכה ביהודי המקום, זאת בעקבות התנכלויות של ערביי האזור ליהודים תושבי הרובע המוסלמי. הוא התגורר שם כמה לילות בשבוע, וכאשר כיהן כראש ממשלה הבניין אף כונה "בית ראש הממשלה".

הדלקתת נרות חנוכה בבית אריאל שרון ברובע המוסלמי בבניין ויטנברג

מה הקשיים במקום?

"הם רבים מאוד", אומרת שלמה, "קודם כל התשתיות של המקום על הפנים". הבניין שנבנה לפני שנים רבות סובל מהתפוררות וקשיים טכניים גדולים. נוסף על כך, מיקומו גורם לו להיות מקום לא נגיש לצורך הבאת ציוד ואספקה. תנאי המזג אוויר של המקום גם הם קשים: "הקור והחום קיצוניים".

"כספית המקום לא עומד בפני עצמו וזקוק לתמיכה", מספרת שלמה ומציינת כי כמות הקונים אינה גדולה וכוללת פעמים רבות רק את השומרים של המתחם או עוברי אורח בודדים. בזמנים של מתיחות ביטחונית, המצב אפילו קשה יותר. "אם יש פיגוע, בשבועות שאחרי כמעט ואין קונים, זאת בעיה".

ברור שמה שמנחה את המקום היא אידאולוגיה טהורה המאמינה בצורך להגביר את הנוכחות היהודית באזור הרובע והכותל. עצוב שמקום שנמצא במרחק מטרים ספורים מהכותל ילכו יהודים בתחושת פחד. אליזה יודעת שלא מדובר בעבודה רגילה, אבל עבורה להיות שם "זה חשוב".

"לי לא יאמינו כי אני ערבי"

מאת משה דואק

זה לא סוד שהשכונות הערביות במזרח ירושלים הן אזור הצללים של העיר. ריאיון עם ג'מאל קרקי, תושב אבו טור בירושלים, קצת על בירוקרטיה והרבה על הפער בין ירושלים של מעלה, לבין אל-קודס של מטה

הכל התחיל בסוף מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה מידי הירדנים את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. ישראל סיפחה אליה את שכונות מזרח העיר, אך בשונה ממי שנקראים ערביי 48' – תושבי השטחים שנכבשו במלחמת השחרור –  ערביי מזרח ירושלים לא קיבלו אזרחות מלאה כמו אחיהם בשאר המדינה, אלא קיבלו מעמד תושבות בלבד.

כדי להבין ולמנות את הבעיות השונות, חשוב להתחיל בחינוך. מכיוון שלתושבי מזרח העיר יש גם אזרחות ירדנית (הודות לכוח הכובש הקודם) הם יכולים לבחור בין בית ספר פלסטיני עבור ילדיהם לבין בית ספר ישראלי מטעם העירייה. "כשאני הייתי ילד, בתי הספר של העירייה לא היו טובים, אולי היום זה שונה", מספר ג'מאל קרקי, בן 26 מאבו טור. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פלסטיני כי הייתה רמה הרבה יותר גבוהה".

ומה הבעיה בעצם?
"מה שלא מספרים לך זה שעם הבגרות הירדנית שאתה מקבל אתה לא יכול לעשות כלום. כשרציתי ללמוד במכללה למנהל הייתי צריך לעשות את כל הבגרות הישראלית. אזרחות, תנ"ך".

כמו רבים מערביי מזרח ירושלים, גם קרקי לא הבין את המציאות שבה הוא חי עד שיצא למערב העיר והתחיל לעבוד. בגיל 17 הוא התחיל לעבוד במסעדה בעיר בתור שוטף כלים והתקדם לתפקיד שף במסעדה. הוא עבד שם במשך שמונה שנים, בזמן זה הוא למד עברית כמעט מאפס והצליח להיכנס בדלת האחורית אל הישראליות שאותה לא הכיר כילד. השנה הוא פתח עסק ללימוד ערבית והוא מלמד קבוצה של ישראלים מדי שבוע במועדון "המפעל" בעיר. הקשיים בהם הוא נתקל נחלקים לבירוקרטיה, ניידות, חוסר משילות וכמובן, משטרה.

שעה וחצי בדרכים. אוטובוס של השכונות הערביות

יש לך תחבורה ציבורית?
"לא אגד, נגיד, מפה לבית שלי באבו טור אין אוטובוס".

יש את האוטובוס של השכנות הערביות.
"אז הוא לא מגיע לפה. אין אוטובוס ערבי שעובר פה. יש רק מאבו טור לשער שכם, או הפוך. אני צריך להגיע קודם כל מהבית לשער שכם או הפוך, ואז משם לצאת לכל מקום אחר בירושלים. ולהגיע מאבו טור לשער שכם זה המון זמן. אם אני מגיע מהבית לעמק רפאים, ברכב זה 10 דקות. אבל באוטובוס זה יכול להיות שעה וחצי. זה להגיע לשער שכם, ואז לעלות למרכז העיר ומשם עוד אוטובוס. עדיף לי כבר לעלות ברגל ולהגיע".

כמה זמן זה ברגל מהבית לדרך חברון?
"20 דקות לפחות. אבל זו עלייה קשוחה. כשאתה צעיר זה אפשרי. אנשים שתלויים בתחבורה הציבורית, או שהם בפקקים או שהם מבלים רוב היום בתחבורה".

ג'מאל קרקי

ואז בעצם יש יותר נתק בין הערבים במזרח העיר לבין שאר התושבים?
"נגיד. אתה רואה שיש הרבה ערבים באוטובוסים של אגד אבל זה עדיין מסתבך. אנשים מבינים שהם חייבים לצאת אתה חייב להגיע לעיר ואין לך איך".

כמו שקשה להתנייד בעזרת תחבורה ציבורית ולצאת מהשכונות הערביות, המדינה מקשה על תושבי מזרח ירושלים גם לצאת מהארץ.

אין לך דרכון כמו שלי יש
"אני יכול להוציא תחליף, תעודת מעבר, שזה לחמש שנים במקום עשר".

וזה עובד כמו דרכון?
"לא. אתה צריך ויזה לכל מקום. נגיד יש לי דרכון ירדני וזה יכול להכניס אותי למקומות מסוימים. אם אני רוצה לטוס לתאילנד, אני הולך לקונסוליה ומבקש אשרת כניסה. אני משלם כסף כדי שהם יבדקו אם אני יכול בכלל להיכנס לתאילנד, שלא כמו דרכון ישראלי שאתה מקבל ויזה במקום. בירדן, גם עם תעודת המעבר אני יכול להיכנס רגיל".

כי מבחינתם אתה בן אדם. לא מחבל פוטנציאלי
"בדיוק".

יש דיון ציבורי מתמיד, אם לספח עד הסוף את מזרח העיר ולהעניק אזרחות, או לשים גם שם גדר כי הערבים לא רוצים להיות חלק. מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
"לא שואלים אותי. הם כאילו…הממשלה מחליטה והכל קורה".

אותך זה מעניין מה יקרה?
"תשמע, אם לא שאלו אותי עד היום אז פחות מעניין אותי אבל כן אכפת לי שיהיה יותר סדר. שהבנאדם ידע איפה הוא חי ולמה הוא חי במדינה שהוא חי בה. יש פה חוסר ודאות".

אתה מרגיש שאתה חי במדינת ישראל?
"אני מרגיש שאני חי במדינה שלא שייכת לאף אחד. שלושה עמים רבים עליה אבל בסופו של דבר אני רואה שאני חי במדינת ישראל. זה כן ולא".

אני שואל האם הקונפליקט הזה מתבטא רק מצד השלטון. "בפועל מה שקורה זה שמדינת ישראל שולטת. אף אחד אחר לא שולט בה חוץ מ…זה לא פייר. כי זה כמו שתשים שני אנשים שונים שיחיו אחד עם השני. זה פשוט לא יעבוד כשהם כל כך שונים".

שכונת סילוואן בירושלים

מה שבולט בקרקי, זה שבעצם הוא לא בולט בכלל. העברית שלו מצוינת, יותר טובה מהרבה ישראלים וקשה עוד יותר לשמוע ממנו מבטא ערבי כשהוא מדבר. המילים היחידות שאנחנו מחליפים בערבית הם רק כאשר אני פונה בערבית. מחוץ לתל אביב, אנשים כמוהו חריגים בנוף הישראלי, במיוחד הירושלמי. עיר שמצד אחד יהודים וערבים עובדים יחד במקומות רבים אך תמיד נשמרת איזושהי הפרדה. הפרדה התלויה בתרבות, שפה, זרות, ולפעמים גם פחד.

התערבת בחברה הישראלית, אתה יודע לדאוג לעצמך
"כן, כי הייתי פתוח".

ולמרות שכל החיים אתה נתקל במחסומים אתה לא מחפש אשמים, לא "מתקרבן"
"אני יודע איך להתגבר עליהם, למדתי איך. אני מעלים עין, מה שזה נקרא".

למה?
 "כי אני לא יכול להכנס לתוך החרא עמוק, ואז קשה לצאת מזה. אני לא צודק אף פעם, לא משנה מה אני אגיד, בתור אזרח שחי פה".

מה זאת אומרת?
"שאני לא אמין. איך אסביר. אם אתה רוצה להגיד משהו אז לך יאמינו יותר ממני, כי אתה יהודי ואני ערבי, מהבחינה הזאת".

ואתה מסוגל לחיות בתוך זה?
"ולדעת את זה".

אם נחזור רגע לוויכוח הפוליטי בנוגע לעתיד הריבונות במזרח ירושלים, אי אפשר להפריד בין זה לבין הרווחה במזרח העיר. מצד אחד הערבים בירושלים בהחלט חיים בתנאים פחות טובים משאר העיר. הכבישים שבורים, אין מדרכות והתשתיות רעועות. רבים חשים התנכלות מהמשטרה והזנחה מהעירייה. מצד שני, הערבים יודעים שאם הם היו נתונים לשלטון פלסטיני, מצבם לא היה משתפר פלאים.

אתה משתדל לחיות רגיל, לא חי במחסומים. אני מניח שהרבה אנשים לא חיים בתודעה שלך. אנשים שכן חושבים על ההבדלים. שלא דואגים להם. למה שיהיו בסדר עם העירייה? מה מבדיל אותך מאחרים?
"כי אני חושב שאנשים אחרים לא מסוגלים לבנות עירייה משלהם וליצור מדינה אחרת שהיא לא ישראל. זה לא הרבה אנשים, אבל זה מה שהם רוצים, בהחלט. היום אתה תשמע הרבה אנשים שיגידו יותר טוב לנו לחיות במדינת ישראל, כרגע אנחנו ערבים בירושלים. המצב שלהם טוב משל הפלסטינים".

יחסית לערבים, כן. אחרים אבל יחסית ליהודים?
"זה תמיד יהיה יחסית. תמיד".

ואתה אומר אנשים מוכנים לחיות עם היחסי הזה כי, האופציה האחרת היא פחות טובה?
"בדיוק, כן".

 זה נראה כאילו..
"זה פתטי, זה לא הגיוני, זה אפל. זה ממש אפל. למה שאני אגיד, טוב, אני חי טוב, כי הם לא חיים טוב. אני לא חי טוב והם לא חיים טוב, מה זה משנה איפה אני חי ואיפה הם חיים. אתה מבין?"

 זה שאתה חי יותר טוב מאחרים לא אומר שאתה בעצמך חי טוב.
"בדיוק. בכללי, אני אולי חי טוב אבל יש קשיים בדרך שצריך להתגבר עליהם, כמו שאמרתי. אני התגברתי על הקשיים".

מראה שגרתי. ניידת משטרה בכניסה למזרח ירושלים

לא משנה כמה ערבי יצליח, יתערב בחברה, ויהיה ישראלי מכל בחינה, בסוף המשטרה תמיד תראה אותו בעין חשדנית. קרקי כבר חי עם העובדה שלא משנה לאן ילך, ישר הוא מסומן כמחבל פוטנציאלי, או מישהו שבא לעשות צרות. אבל דווקא מה שבאמת מפריע לחיי היומיום זה הדברים ה"קטנים" יותר לכאורה. איך שהמשטרה בוחרת להתנהל מראש בתוך השכונות הערביות. בכל רחבי ירושלים אין פקחים ושוטרים שמחלקים דו"חות שבת. חוץ מבשכונות הערביות. שם, יכולים להתעורר תושבים בבוקר עם רחוב שלם של דו"חות חניה. למעשה יש איפה ואיפה שמבצעת מערכת האכיפה של ירושלים.

למה? כי זה ערבים ואנחנו יכולים? זה יותר קל לנו ליפול עליהם?
"אני חושב שהם חושבים שערבים עושים מלא בלאגן וככה לומדים לא לעשות בלאגן. להעניש".

מה האפקט שזה באמת עושה?
"כלום. יש דברים שמשתנים, תלוי איפה שהם באמת צודקים ויש דברים שהם סתם. דוגמא עליי, עצרתי באחד החגים בסוכות, עצרתי בכספומט במזרח העיר על המדרכה, שנייה אחת, בום. השוטר עבר, רק צילם את האוטו שלי מהאוטו שלו, לא ראיתי דו"ח, זה הגיע אלי בדואר".

לא הייתה שום הצדקה לזה?
"כלום, שום הצדקה. היו עוד אנשים שעמדו שם".

ערערת על זה?
"לא. אני לא טוב בדברים האלה".

סיכמנו שהוא יעביר אליי את פרטי הדו"ח ואני אעזור לו עם הערעור. כולנו הרי קיבלנו דו"חות שלא בצדק ולבטל אותם זה לא כזה סיפור. אבל מכיוון שערבים שהשפה העברית לא טבעית עבורם, כל שכן קריאה וכתיבה, הקושי שלהם להתנהל בטופסולוגיה וכתיבת מכתבים לרשויות קשה במיוחד.

מה השוטר חושב, "בגלל שהוא ערבי עכשיו אני אתן לו דו"ח ואעמיד אותו במקום מראש"?
"כן, בדיוק. זה יכול לקרות. אני מעלים עין, מתעלם. אני בא בדיוק בגישה הזאת שגם ככה הכל מעפן וכולם אחד על השני. אז אני אבוא נגדם. מה נגדם? בקטע הכי טוב. אני לא אשחק את המשחק שלהם, אני לא אשחק שום משחק, אני אבוא אמיתי עם עצמי. וזה לא תמיד עובד".

אני לא יודע למה באמת מחליטים שלא להחליט בנושא מזרח ירושלים. ייתכן שיש אינטרס פוליטי שקשור ליחסים עם הרשות הפלסטינית, ייתכן שזה בשל חילוקי דעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. מה שבטוח, זה שמהלימבו הזה סובלים הערבים תושבי מזרח ירושלים שכל חטאם היה להיוולד באחד המקומות הנפיצים בעולם.

אין מנוס מלהתייחס לטרור שיצא ממזרח העיר בשנים האחרונות, בעיקר מהשכונות המבודדות והקשוחות יותר, כגון ג'בל מוכבר ושועפט. אבל העניין הוא לחפש אשמים או מה הביצה ומה התרנגולת. בסופו של יום, ג'מאל קרקי מייצג ציבור עצום שרק רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה שתסכים לקבל אותם ככאלה. ירושלים היא לא הסיפור של הסכסוך והיא לא דומה ליחסים בין יהודים לערבים בשאר שטחי ישראל. היא נקראת עיר שחוברה לה יחדיו, וכזאת היא צריכה להיות.

ההיפסטרים של ירושלים הם לא ההיפסטרים של תל אביב

מאת אביגיל ישועה

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעליים שמצא בפח או שמישהו פרסם בקבוצה בפייסבוק תמורת צנצנת עוגיות. הוא ישדר לך ווייב מרוחק עד שייזכר  שהיה המדריך שלך בבני עקיבא. ההנגאובר מאתמול לא ימנע ממנו להביע את דעתו בנושאים בוערים. מתוך המורכבות של העיר עמוסת הדעות, נוצרה תת-תרבות בועטת בעלת אופי מחתרתי, הסולדת מזיוף ומאמץ יתר – סצנת ההיפסטרים של ג'רוז

המונח היפסטר הגיח לחיינו בשנות ה-40 של המאה שעברה ומקורו מהמילה האנגלית hip (בעניינים) שהייתה נפוצה בסצנת הג'אז האלקטרונית שהתפתחה באותה התקופה. ההיפסטרים הראשונים היו בדרך כלל צעירים מהמעמד הבינוני אשר ניסו לחקות את אורח חייהם של נגני הג'אז שאותם העריצו. הסלנג הזהה, חוש האופנה הנון-קונפורמיסטי (כביכול) והשימוש בסמים היו חלק ממאפייני תת-התרבות, אשר קיבלה אספקטים מודרניים בשנות ה-90 של אותה המאה כשאומצו על ידי צעירים שבחרו באופן אקלקטי ומודע להיות חלק מתרבות הנגד הסולדת מהגדרות.

אוי מיי ג'רוז!

תופעת ההיפסטרים נחתה בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21, בדומה למאפיינים המוזיקליים והאופנתיים שנדמה לפעמים שנערכו בהעתק הדבק, גם עיקרון העיר הגדולה נשמר ותל-אביב הפכה לבירת ההיפסטרים המקומית. אולסטאר, פאוץ', קעקועים, פרצוף שאנן ומגניבות יתר, הפכו למאפיינים היפסטריים טיפוסיים שניתן לתארם בעדינות (לפחות בעיניי) כלא מחדשים ומעייפים למדי (2012 חלפה מזמן כפרה). לכן, ברוח הכתבה ובחשיבה היפסטרית הסולדת ממיינסטרים (היפ היפ!) החלטתי לבחון מה קורה כשיוצאים מבירת המגניבות ומגיעים לבירה האמיתית. בואו ניתן הרבה כבוד לעיר האורות והקרבות, היפה בנשים שעליה נכתב המשפט "יטס קומפליקייטד", ירושלים.

הקונפליקט התמידי סביב העיר ירושלים הוא מתכון בטוח לתופעות לוואי. בין המתח, הביקורות ואוויר ההרים נוצרה תופעה מעניינת של חברה המתפתחת מתוך מורכבות המאלצת אותה לשאוף להכרה עצמית. כחברה המכירה את מגבלותיה ומודעת ליתרונות, היא זוכה ביכולת לאמץ לעצמה טרנדים וסגנונות ללא הצורך להידמות למשהו אחר. אני לא יודעת אם המונח "היפסטר ירושלמי" התפתח דרך קנאות אותנטית או באי חשק למאמץ מיותר, אין לי מושג אם הסיבה לכך קשורה לבית הספר לאומניות "בצלאל" המקדש את השונות והרחבת האופקים, ואולי הוא בכלל נוצר עקב המצב המתוח המאלץ את החברה להיות "צ'יל" בכדי לשרוד. אך מה שכן אני יודעת, שבשנים האחרונות נוצר בירושלים זרם מעניין וחסר חוקיות ומסכות, זרם שבשונה ממקומות אחרים בעולם, לא נראה כשכפול של טרנד חולף אלא כתת-תרבות שנחתה כאן במטרה להישאר, גבירותיי ורבותיי – ההיפסטרים של ג'רוז.

קפה בסתת

קפה סירה, פרגמון, בסתת, מזקקה, הטיפה, קפה בצלאל, ובית אליאנס הם מקומות המאוכלסים בקביעות על ידי היפסטרים ירושלמים. "מה שמעניין זה השוני בין מקומות היציאה ההפסטריים בתל אביב  ובין ירושלים", אומר איתן שגר כרגע באירופה במסגרת חילופי סטודנטים. איתן נולד בירושלים ולפני תחילת לימודיו בעיר, החליט לעבור לתל אביב לתקופה. "מניסיוני, חיי הלילה בתל-אביב נועדו לאנשים שאין להם כוח לדבר עם חברים שלהם, הדינמיות, המוזיקה, הכל מאוד אינטנסיבי. בירושלים הברים מאפשרים שיח, יש המון פינות ישיבה ואפשר לשים לב שחבורות מגיעות לשם כדי לבלות יחד".

בתור אדם שמכיר את חיי הלילה בשתי הערים הגדולות בישראל, מה תאמר לאירופאים כשישאלו אותך על הסצנה הירושלמית?

"הפכתי לשגריר הרשמי של ירושלים (מגחך). אספר להם בעיקר על האווירה השלווה, תחשבי על זה כשאת בבר בירושלים ומתיישב לידך חרדי או ערבי, איש לא מרים גבה והכל זורם. הירושלמים חיים במציאות קשוחה המחייבת אותם להשלים עם מה שיש ולהיות סבבה עם זה, הניגוד בין המתח לרוגע יוצר אווירה מגניבה וייחודית לעיר השואפת לשינוי".

כשסיימנו את שיחת הטלפון הסתכלתי מסביבי ובבר הקטן, הממוקם ברחוב צדדי ישבו בצוותא ערבים, חילונים ודתיים כשלפתע עברה קבוצה של חיילים בכומתות אדומות.

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעלי צבא ישנות של אבא שלו, אפודה של הסבא מפולין ומשקפי שמש של קנדל ג'נר. קו האופנה הנוכחי הוא כמעט חסר הגדרה, למעט מכנה משותף מרכזי – צניעות. "כשאת הולכת בתל אביב את שואפת השראה מלבוש נועז, דראגס, בי, גייז הכל צבעוני ומוחצן. כשאת מסתובבת בירושלים כולם מכוסים ולובשים שחור לבן, לכן הראש שלנו התפתח בצורה מקבועת יותר", אומרת הגר.

שמרי (26) והגר (25) נולדו בשכונות שונות בירושלים וכיום הם גרים במרכז העיר ולומדים בבצלאל. "זה מתחלק בין אנשים שעוזבים את ירושלים ברגע שהם יכולים, לאלה שמפתחים אליה אהבה עיוורת", אומרת הגר ומוסיפה כי למרות שגדלה במשפחה חילונית משהו בתרבות נדבק בה והאינסטינקט הראשוני שלה הוא לבחור בבגדים צנועים יותר. כששאלתי אותם מניין מקבלים השראה לסגנון הלבוש שלהם (הוא הורס למדי) שמרי חייך ואמר "אני בעיקר משתדל לא לשלם על כלום, הז'קט (אדידס ישן) של אמא שלי. את החולצה מתחת מצאתי ברחוב, והשאר גרושים מיד שנייה, אם תשימי לב מכירות יד שנייה ממש חזקות בירושלים, ואם עורכים השוואה לחנויות יד שנייה באירופה, אפשר לשים לב שהחנות הירושלמית 'המציאון' היא לא טרנדית ומגניבה, אתה כנראה תמצא שם פונצ'ו של סבתא רבא שלך וחצאית בני עקיבא ועדיין הרבה אנשים קונים שם ובעצם ממשיכים ללבוש את העיר ולשמור על המשכיות מסוימת".

שמרי, "היפסטר ירושלמי"

מכירות יד שנייה פורחות בעיקר בשבת, וכדי להבין יותר את כוונתם של שמרי והגר הלכתי לשושנה בר ברחוב שושן (5 דקות הליכה מהמקום שבו ערכנו את הריאיון) על מנת לפטפט עם דפנה, אשר עורכת מכירה בכל סוף שבוע. לאחר פשפוש מתמשך בקולקציה (סורי, חתול ושמנת😊) נזכרתי לשם מה הגעתי והתיישבתי עם דפנה על המדרכה.

את חושבת שהבגדים שאת מוכרת הם פחות חושפניים בגלל אופיה של העיר? שאלתי אותה כשהגיעה הבירה. "אני בוחרת את הבגדים לפי הטעם האישי שלי ושל חברותיי וכשחושבים על זה, אולי יש קשר, מכיוון שגדלנו פה. דרך המכירות אני יכולה לשים לב שירושלמים מאוד מתאמצים לפתח טעם אישי, אולי מבלי לשים לב חוסר היכולת להתלבש חשוף גרמה לאנשים לחפש תשומת לב בדרך אחרת ולכן הנועזות האופנתית פה מתפרשת שונה ממקומות אחרים ושמה דגש על ביטוי עצמי".

מכירת יד שנייה בירושלים

"גיי מאנדיי"

למרות הסטיגמה הרווחת, הקהילה הגאה היא חלק מרכזי מחיי הלילה של סצנת ההיפסטרים הירושלמית. "גיי מאנדיי", הליין העליז במרכז העיר, מתקיים כמעט בכל יום שני ובדומה לו גם הליין בנוקטורנו, מזקקה, פרדי למון, הווידאו ועוד רבים וטובים. אך בהתאם למה שציינתי קודם גם הקהילה הגאה עוברת פילטר ירושלמי ונאלצת להתאים עצמה לצביון העיר.

"יש בירושלים המון זוגות חד-מיניים, וזה מקום נהדר לזוגיות שאינה מוחצנת. לצערי לפעמים אני נתקלת בדעות פרימיטיביות אך אני מתמודדת איתן". ד' ור' הן זוג חד מיני שגר ברחוב לידי, ר' מספרת כי הבחירה לא לספר לאנשים מסוימים על זהותה המינית נובעת מבחירה אישית: "למרות הכל ירושלים היא המקום האהוב עליי ופה ואני מרגישה בבית, ככה שהיתרונות עולים על החסרונות". כששאלתי אותן על התקופה שלפני הזוגיות הרצינית הן חייכו אחת לשנייה ואמרו כמעט פה אחד: "מי שמחפש סטוצים שילך לתל אביב"

"אפשר להשתגע מכל המוכר הזה"

בסצנת ההיפסטרים הירושלמית כולם מכירים את כולם, מקומות היציאה המרכזיים (והמחתרתיים) מתפרסים על אותו הרדיוס במרכז העיר. לפעמים נדמה שהבחירה במקום מסוים נובעת מהעדפת חבורה מסוימת על פני אחרת (הרי ניתן לדעת איזה חבורה תשב איפה). "לפעמים אפשר להשתגע מכל המוכר הזה, תמיד אותם אנשים והכל אותו הדבר, ועדיין כשאני יוצאת ממסיבה ב-6 בבוקר במקום לאכול סרט אני הולכת לשבת ליד בית קפה מוכר, מחכה שייפתח ומסביבי יושבים אנשים שאני זוכרת במעורפל מאתמול בלילה, שמחכים כמוני שבית הקפה יפתח כדי להתאפס. אלו הרגעים שגורמים לי לא לרצות לעזוב את העיר לעולם", אומרת הגר ומחייכת לשמרי.

פרגמון, הסצנה המחתרתית של ג'רוז

השעה אחת בצהריים ועליי כבר להגיש את הכתבה, זה היום הרביעי שבו לא הצלחתי להיפגש עם המרואיין המרכזי שלי בגלל שהוא בהנגאובר. "סורי בייב, יש לי צפצופים במוח", הייתה ההודעה שקיבלתי כל יום בגרסה מתחדשת. "מי אמר שאין חיי לילה בג'רוז?", הקלדתי לו חזרה.