ארכיון תגיות: טרור

תקרית הדם המושחת

בהיסטוריה של משחקי הוידאו שבוע אחד ייזכר לדיראון עולם כשבוע שבו מציאות ובדיה התערבבו זו בזו. שבוע שבו נפלו אלפי חללים, והסדר הישן עורער. בשבוע שבו תקרית הדם המושחת התרחשה, העולם הווירטואלי עמד על סף קריסה.

13 בספטמבר, 2005: המשחק World of Warcraft, משחק תפקידים רב משתתפים גדול, וכיום הגדול בעולם, הוציא משימה חדשה עבור שחקנים ברמה 60, הרמה המקסימלית דאז. המשחק שפעל קצת יותר מחצי שנה בלבד, הוציא משימה בשם "זולגרב", עיר טרולים נטושה שבה שוכן אל מפלצתי בשם "האקאאר משחית הנשמות". כל מי שנכנס למשימה והתעמת עם האקאאר, חווה מתקפת אפקט, מתקפה שפוגעת בשחקן או מפלצת לאורך זמן. התקיפה "דם מושחת" הקיזה מהשחקנים כמה מאות נקודות חיים בכל תור ופגעה באפקטיביות שלהם בשדה הקרב. בנוסף, האפקט היה "מדבק" והשפיע גם על שחקנים שלא הותקפו ב"דם מושחת" אך עמדו ליד אלו שכן. האפקט הוגבל לזירת "זולגרב" והיה אמור להתבטל לאחר שהשחקנים יצאו ממנה.

אבל מפתחי המשחק עשו טעות קטנה אך פטאלית: אפקט "דם מושחת" הדביק גם את חיות המחמד, בעלי חיים שמשמים לצרכי קרב, של השחקנים, וכשאלו יצאו מהזירה, השפעת האפקט לא פגה. כך קרה ששחקנים שחזרו לערים המרכזיות נדבקו מבעלי החיים שלהם והפכו למדביקי על כשמאות ואלפי שחקנים ברמות נמוכות נדבקו בתוך זמן קצר באפקט והדביקו את חבריהם למשחק. בתוך זמן קצר התמלאו הערים המרכזיות בגופות של שחקנים ברמות נמוכות שנדבקו באפקט ומתו, לפעמים בתוך פחות מחמש דקות. בנוסף התברר שהאפקט משפיע גם על דמויות שלא למשחק (NPC) שהפכו לנשאים א-סימפתמטיים שהדביקו את כל מי שהתקרב אליהם.

משהתברר שמדובר במגיפה, החלה נהירה המונית מהערים המרכזיות על אזורי הכפר וההרים. שחקנים שהצליחו לצאת מהערים והושפעו מאפקט "דם מושחת" הדביקו את יושבי הכפרים וכל שחקן ששהה בהם. במשחק עצמו ישנם שני פלגים יריבים בשם "העדר" ו"הברית", אבל היות ומשימת "זולגרב" הייתה בשטח נייטרלי, שחקנים משני הפלגים נדבקו במגיפה והדביקו את חבריהם.

פריצת המגיפה הובילה למספר תגובות: ראשית שחקנים ברמות גבוהות שהתמחו בריפוי החלו להתארגן בקבוצות ריפוי שאיתרו חולים על מנת לרפא אותם עד שהשפעת "דם מושחת" תפוג. כצפוי, רבים מהם נדבקו בעצמם, בעיקר שחקנים שלא פעלו בקבוצות. תגובה אחרת הייתה סקרנים שהחליטו למרות הסיכון לחדור לערים ולריכוזי האוכלוסייה על מנת לראות בעצמם מה קורה, אחרים עשו זאת כדי לאסוף ידיעות. תגובה שלישית, והשלילית ביותר הייתה מצד הטרולים. משתמשים רבים חיפשו שחקנים שנדבקו על מנת להידבק ולהדביק שחקנים אחרים, חלק אף נדבקו והסתגרו בהרים, מדביקים ונדבקים זה מזה שוב ושוב עד הגעת ידיעה על הקלה בהדבקה, רק כדי לחזור מיד לערים ולחדש את ההדבקה ההמונית. מכיוון שבמשחק מוות אינו מוחלט, ושחקן ש"מת" יקום מחדש, שחקנים רבים קמו לתחייה כשהם עדיין נתונים להשפעת "דם מושחת" ומתו תוך זמן קצר.

באותו זמן שוורקראפט בער באש המגיפה, החברה המפתחת, Blizzard, שמה לב שמשהו אינו כשורה בלשון המעטה. אבל לא רק המפתחים שמו לב, גם התקשורת וחוקרים שונים שמו לב למגיפה המוזרה ששטפה את המשחק הפופולארי. בתוך שבוע מפרוץ המגיפה החליטה חברת Blizzard לחתוך את המגיפה ואתחלה את שרתי המשחק, מה שמחק את האפקט, והמגיפה נעצרה.

אבל כאמור, חוקרים שמו לב למקרה, ובשנת 2007 פרסם פרופסור רן בליצר מאוניברסיטת בן גוריון מאמר מקיף בירחון "אפידימיולוגיה" שחקר את המקרה. על בסיס התקרית נבנו מודלים להבנת התמודדות עם מגיפות וגם טרור, ועם מגיפת הקורונה המשתוללת כיום, המודלים הללו הוכנסו לשימוש עם התפרצות מגיפת הקורונה, וסייעו רבות ללמוד על ולהתמודד עם המגיפה

תמונות קשות לצפייה: מציצנות או סיקור אמיתי ונחוץ?

כתבה: נועה בן עזרא. עריכה: ליאור תושיה

התקשורת מרשה לעצמה לעתים לפרסם תמונות קשות מבלי לחשוב על ההשפעה הטראומטית שעלולה להיווצר, היא מפרטת לפרטי פרטים את השתלשלות הפעולות שהובילו לידי רצח אכזרי, מפיצה תמונות רכב שנמחץ בתאונה, משדרת חלקי גוף של פצועים ואיש כבר לא מתרגש כשמזהירים ש"התמונות קשות לצפייה". אז איפה עובר הקו האדום?

איך אנחנו, קהל הצופים הפכנו אדישים לכאב של האחר? משוטטים בעמוד הפייסבוק הפרטי שלנו ומגוללים למעלה כשמופיעה תמונה של אדם מגואל בדם, מסתכלים עמוק אל תוך עיניי מחבל עם לב של קרח, 'עוד אח אחד ירד אל הקבר' ואנחנו כבר לא מתרגשים.

עורך בכלי תקשורת גדול מסביר: "לפעמים מגיעות תמונות קשות שאי אפשר להתעלם מהן, בטח אחרי שפורסמו בכל העולם. למשל הילד הסורי שגופתו נשטפה לחוף בטורקיה. בדרך כלל לא היינו מפרסמים תמונת גופה של פעוט, אבל במקרה הזה לא היה אפשר להתעלם ובסופו של דבר היא עזרה להציג את המצוקה והאסון של הפליטים מסוריה".

ולא רק בסוריה, גם בארץ משתמשים בתמונות קשות ככוח פוליטי. פנינה ולן, לשעבר עורכת המגזין "7 לילות" של ידיעות אחרונות, מספרת לנו על אחת הפעמים היחידות בה פורסמה תמונה של חייל פצוע בעיתון, "הייתה בה אמירה חזקה כל כך שלא יכולנו להתעלם ולא לפרסם". היא מציגה את תמונתו של רב-סרן תומר בוהדנה ממלחמת לבנון השנייה. ולן נזכרת בפיגוע הראשון בקו 5 בתל אביב "ידיעות אחרונות פרסמה בשער העיתון תמונה של האוטובוס במבט על, בין ההריסות נראתה גופת הנהג, זה זעזע את קהל הקוראים והתקבל מאוד רע, מאז – ידיעות לא פרסמה תמונות מהסוג הזה".

פיגוע הדמים שבוצע ע"י מחבל מתאבד החמאס באוטובוס קו 18 בצומת הרחובות יפו שלומציון המלכה בירושלים.
קרדיט: אבי אוחיון, לע"מ

הסמארטפונים יצרו עבורנו מרחב תקשורתי הנגיש לכולם, כולנו עיתונאים משום שכל אדם יכול לתעד ולפרסם בצורה מידית הכל – החל מאירועי יום יום, ועד לחדשות ראשוניות תמונות מפיגועים, תאונות דרכים ואירועי שיימינג. פנינה מספרת לנו שכתוצאה ממהפכת הטלפונים החכמים בחדשות מנסים העיתונאים בישראל לפרוץ את הגבולות ובעקבות זה מתעוררות שאלות של אתיקה, מוסר וגבולות הטעם הטוב.

קלות הפרסום של תמונות מסוג זה כיום עלולה ליצור תופעה מסוכנת שביסודה פוגעת בקורבנות, בציבור ובכלי התקשורת עצמם שסיקורם הופך לרדוד ומתמקד ברייטינג בלבד. ממחקרים עולה כי דווקא כתבה עם תמונה או סרטון צוברת חשיפה גדולה יותר מכתבה נטולת תיעוד ויזואלי, אז האם כמות הצפיות היא המשפיעה ונכון לפרסם תמונות מסוג זה?

כשמדובר בתמונות המציגות פיגועים, תאונות וזוועות התוכן הוא טראומטי לציבור ובעיקר לילדים קטנים שמאבדים את תמימותם אבל לא רק, נוכחים בפיגוע למשל, או בני משפחותיהם עלולים לחוות רה-אקטיבציה, כלומר לחוות הפעלה מחדש של הטראומה. דבר העלול לגרום לנזקים נפשיים עצומים.

ד"ר חננאל רוזנברג, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל בשומרון, מזכיר "זה לא חוקי לפרסם הכל, שכן יש מגבלות של דיני לשון הרע, דיני צנזורה, דיני הגנת הפרטיות, דיני זכויות יוצרים ועוד חוקים רבים, המחלוקות יהיו לגבי המשקל בכל מקרה ספציפי – מה גובר על מה, האם זכות הציבור לדעת גוברת על הפרת פרטיות בהקשר מסוים, או לא. בכל מקרה השיקולים והמשקלים משתנים, ואז נוצרות המחלוקות".

ולן מסכימה ומדגישה "לפני כמה שנים הגיע אלי כתב עם כתבת רכילות עשויה היטב, זמר מאוד מפורסם מצוטט בה מספר כמה כעס יש בו על כך שבת זוגתו נכנסה להריון ועל כמה שהוא לא מעוניין באחריות הזו ובילד הזה", הכתבה הזו יכלה להתפרסם וליצור רייטינג גדול למגזין ידיעות אחרונות, אבל פנינה התעקשה שלא לפרסם: "הילד הזה יגדל ויקרא את המילים הקשות שאומר אביו, אני לא רוצה להיות אחראית לכאב שלו". לתחושותיה, הגבול בין כתבה טובה לאנושיות עבר בדיוק שם.

פנינה ולן, מתוך אתר אונ' אריאל בשומרון.

מהצד השני, יש שדוגלים בהפצת תמונות מהסוג הזה על מנת ליצור זעזוע ולהבליט מידע מסוים בעיניי הצופים כך לדוגמה, ברוך מרזל, פוליטיקאי ימני-רדיקלי, אמר בעבר כי התמונות האלו יהדהדו במוחם של מנהיגי אומות העולם כשיצטרכו להכריע בסוגיות ישראליות ויזכירו שיש שני צדדים למטבע וישראל היא לא בהכרח ה"כובשת".

ואולי התשובה טמונה דווקא בחברה שצורכת את התמונות. "החברה מכתיבה לנו דברים", אומרת ולן, "פעם העיתונאי לא היה פונה לאבלים". לאה רבין, אלמנתו של יצחק רבין ז"ל, הייתה הראשונה לעמוד מול המצלמות ולדבר על השכול "היא דיברה על בעלה וסיפרה על הקושי שלה, מאז יש שינוי, הרבה הורים של חיילים שכולים רוצים לדבר". ההורים לא רואים בזה ביזוי או שימוש שלא לצורך, אלא את הדרך להנציח ולתת משמעות למוות, לתת כבוד אחרון לבנם. "במקרה הזה, של חיילים שכולים, התקשורת לא דוחפת בכוח, האבלים הם אלה שפותחים את הלב ומשתפים. זו הדרך שלהם להתמודד".

ולן מוסיפה כי יש מדינות שיותר מחמירות. היא מספרת על הסיקור הצרפתי סביב אירועי הירי בפריז ב-2015: "הכתבים לא שידרו מתוך זירות הפשע או עמדו בכניסה לבתי החולים בהם מאושפזים הנפגעים כמו בישראל. לא פורסמה שום תמונה מתוך מועדון ה'בטאקלן' או מכולת ההיפר-כשר".

לוויתם של ארבעת הנרצחים בפיגוע הטרור במרכול היפר כשר בפריז.
קרדיט: קובי גדעון, לע"מ.

ואולי אין כאן כלל שאלה של מוסר, אלה שאלה של פתיחות, של חופשיות יתר על המידה וקלות האצבעות על כפתור הפרסום בסטורי, בעולם דיגיטלי שהצנזורה בו הולכת ומטשטשת וחוקי המשחק משתנים, האם גם אנחנו צריכים להשתנות?

כמה פיגועים זה יותר מדי?

מאת אלישבע וייס

מערכת הביטחון נכשלה כישלון חרוץ בימים האחרונים וגם תגובתה של הממשלה אינה מספקת.  הגיע הזמן לקום ולעשות מעשה

הרמטכ"ל גדי איזנקוט הזהיר את הקבינט ב-20 בספטמבר מפני אפשרות להתפרצות אלימה ביהודה ושומרון. על פי דבריו, הסבירות להתפרצות עמדה על בין 60 ל-80 אחוז, והסיכוי הגבוה נבע ממצבו הקשה של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. "עימות בגדה יהיה משמעותי יותר מסבב בעזה", אמר הרמטכ"ל. עם זאת, השרים שנכחו בישיבה בחרו לבטל את דבריו, ואמרו כי הם "נאמרו לפרוטוקול בלבד".

מתחילת החודש, אירעו כמה פיגועי טרור משמעותיים, בהם פיגוע הירי בצומת ליד עפרה שבו נפצעו בני הזוג איש-רן שירה ועמיחי, ונרצח תינוקם עמיעד ישראל ז"ל שיולד טרם הזמן. עוד חמישה נפגעו – אחד באורח בינוני והשאר קל; פיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים, שבו נפצעו קל לוחם ולוחמת מג"ב; פיגוע הירי בגבעת אסף שבו נרצחו שני לוחמים של הנח"ל החרדי – סמ"ר יובל מור יוסף ז"ל, בן 21 מאשקלון וסמל יוסף כהן ז"ל, בן 19 מירושלים. לוחם נוסף נפצע באורח קשה מאוד ותושבת בית אל נפצעה קשה.

מיקום הפיגוע בעפרה

סמ"ר יובל מור יוסף ז"ל סמ"ר יוסף כהן ז"ל

עמיחי ושירה איש-רן שתינוקם נרצח.

ניזכר אם כן באירועי האינתיפאדה השנייה, שהתחילו בספטמבר 2000 והסתיימו בפברואר 2005. הם התחילו בצורה דומה לאירועים בשבוע האחרון. הם כללו בתחילתם מהומות ספונטניות לצד הפרות סדר מאורגנות. במהלך התקהלויות אלו, ירו חמושים פלסטינים ובהם שוטרים, אש חיה על כוחות צה"ל.  באינתיפאדה ההיא נרצחו למעלה מ-1,100 ישראלים ונפצעו כ־8,000.

נשאלת השאלה אם כך, איך ייתכן שבמדינת ישראל סוף שנת 2018, מתקיימים מדי חודש עשרות ניסיונות לפיגועים ואין הרתעה? כמה פיגועים הם יותר מדי? מתי ממשלת ישראל תקום ותחליט לעשות מעשה? האם כשיהיה מאוחר מדי ונהייה באמצע אינתיפאדה נוספת? האם נשב בחיבוק ידיים, ונחכה שתינוקות יירצחו? הרי ידוע לנו כי החמאס מנסה מאז חודש מרץ ליזום פיגועים ביהודה ושומרון, אז איך ייתכן שפיגועים נערכים מתחת לאפה של הממשלה ואף אחד לא עושה דבר?

(נתוני הפיגועים מהשנה וחצי האחרונות, ממרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית)

לחמאס רצף של "הישגים" מבצעיים, וחוסר תגובה ישראלית פשוט נראה כחולשה והססנות. שירותי הביטחון הישראליים וצה"ל נכשלו כישלון חרוץ בימים האחרונים. יוסי דגן, ראש המועצה אזורית שומרון, אמר בהספד לתינוק שנרצח: "עד מתי יישפך דם יהודי? (…) נמאס מהרפיסות, אנחנו דורשים פעולות תגמול. אנחנו דורשים ממך אדוני ראש הממשלה שתכריז עכשיו על בניית ישוב חדש ליד הישוב אלון מורה לזכר עמיעד ישראל התינוק הקטן, סמוך ליישוב בו מתגוררים הוריו. אנחנו נשבעים כאן שאנחנו ננקום את מותו של עמיעד ישראל בבנייה".

נתניהו הגיב למתרחש בחשבונו בפייסבוק וציין שיינקטו מספר צעדים ביניהם הצבת מחסומים, זירוז הריסת בתי מחבלים (תוך 48 שעות), הסדרת מעמדם של אלפי בתים שמעמדם טרם הוסדר ותגבור הכוחות ביו"ש. אבל תגובתה של הממשלה אינה מספקת,  צריך לראות איך פיגועים כאלה לא יחזרו על עצמם עוד. כי הרי בעוד שבוע או חודש, כולנו כבר נשכח. וזה כמובן עד לפעם הבאה, ששוב נעזוק זעקות שבר.

כמו גם שיש לנו, עם ישראל תפקיד. ברגעים כאלו אנו צריכים להיות מאוחדים מאי-פעם, אסור לשבת בחיבוק ידיים. לכתוב פוסט בפייסבוק, לשתף או לעשות לייק אינו מספיק. אנו צריכים לצאת למחות, אנו צריכים להחיל ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון. והדרך לעשות זאת הוא לא להסתגר בבתים. אלא לנסוע בכבישים, ללכת ללימודים/לעבודה, לא לפחד אלא לחיות!

 

הזירה: מעצר אעהד תמימי – טעות או פעולה הכרחית?

דביר נווה חושב שלהאשים את תמימי זה הכי קל, אביחי מולדובן חושב כי היא צריכה לתת הדין על מעשיה כדי להשיג הרתעה

להנמיך את הלהבות // דביר נווה

"מי בעד חיסול הטרור – שירים את ידו!", שילהב אריק שרון את חברי מרכז הליכוד לפני אי אילו שנים, ונענה בהתלהבות סוחפת. התמונות של עאהד תמימי מכה חייל הרתיחו – בצדק – כל ישראלי וציוני. צה"ל הגדול, זה שניצח במלחמת ששת הימים והיכה שוק על ירך את צבאות ערב במלחמת יום כיפור – הובך ואותגר על ידי ילדה בת 15. אבל טרור? לא. לא כך נראה טרור.

(עאהד תמימי. לא כך נראה טרור. קרדיט: VISUAL HANT)

הסרטון הספציפי הזה של תמימי הוא רק אחד מעשרות אם לא מאות סרטונים דומים. לכולם, אגב, מאפיין משותף ונרטיב די שקוף ופשטני. בכל הסרטונים הללו צה"ל מוצג כצבא קלגסי, כובש ואכזר ששולט על אזרחים פלסטינים בלתי חמושים. בין לבין, הפלסטינים מנסים להוציא את החיילים משלוותם ולגרום להם למעוד מול המצלמות כדי שיהיה אפשר לעשות אחר כך שימוש בסרטונים למטרות הסברה.

האם יש בכלל דרך להימנע מצילום או הפצת סרטונים כאלה? בעידן הרשתות החברתיות, כנראה שזו איננה אופציה. אז איך בכל זאת בחר צה"ל להתמודד עם תמימי על מנת לנסות ולמנוע התרחבות של גל מחאה דומה? בבית המשפט, כמובן. תמימי ואמה נעצרו, ואז הוארך מעצרן, ושוב הוארך. אבל אם לשפוט לפי ההיסטוריה, התקוממות עממית מהסוג של תמימי לא תיעלם בעקבות מעצרים מהסוג הזה, וכנראה שהסרטון הבא הוא רק עניין של זמן.

(התפרעויות בנבי-סלאח. הסרטון הבא הוא רק עניין של זמן. קרדיט: VISUAL BANK)

עאהד תמימי, פנים מוכרות ויחסית ותיקות בנוף ההתנגדות לצה"ל בשטחים, הפכה באחרונה לסמל המאבק הפלסטיני בשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. האירוניה היא שלמרבה הצער, צה"ל ומדינת ישראל הפכו ליחצ"ניה המובילים של תמימי – וזאת חינם ללא כסף. במקום לקצר את זמן המסך של תמימי, צה"ל האריך שוב ושוב את מעצרה של הצעירה הפלסטינית, וכך גם את 15 דקות התהילה של תמימי. כך, על מגש של כסף, קיבלו מאיתנו הפלסטינים במתנה סמל וזריקת מרץ לנרטיב הפלסטיני.

הרבה דברים נאמרו על תמימי ועל הדרכים למזער או להעלים את ההתנגדות הפלסטינית. דבר אחד לא נאמר מספיק וצריך לומר אותו ביושר. כל עוד חיילי צה"ל ייאלצו לעבוד בחיכוך כה גבוה עם אוכלוסייה אזרחית, תמונות וסרטונים כמו של תמימי יחזרו שוב ושוב. זהו המחיר וזוהי התולדה הישירה של שליטה צבאית בשטח אזרחי. את מנגינת ההתנגדות הפלסטינית, בואו לא נשלה את עצמנו, אין באמת באפשרות להפסיק באופן מוחלט.

(חמאס ברצועת עזה. קרדיט: VISUAL HUNT)

להשיב את ההרתעה // אביחי מולדובן

לאחר סבב הופעות הפרובוקציה בשנה האחרונה, הוגש לאחרונה כתב אישום נגד הנערה אעהד תמימי בגין תקיפת חיילים במהלך הפרות סדר בכפר נבי סאלח. מהלך זה, על אף שנעשה באיחור הוא חשוב, מתבקש ומשמעותי להרתעה הישראלית. העמדה לדין של תמימי היא לא רק ביטוי לשלטון החוק אלא בעיקר אקט הנותן רוח גבית למוסר הצה"לי וללוחמים בשטח שעומדים מידי יום בפני קונפליקטים מורכבים באזורי חיכוך שונים ופועלים בהם ברגישות ובעוצמה.

(רוח גבית ללוחמים בשטח. קרדיט: VISUAL HUNT)

באירועים הקודמים, כאשר אעהד ואמה נרימאן ביזו חיילים, בחרה המדינה להבליג ולא להעמידם לדין, אלא שבמקרה הנוכחי נדמה כי נחצה קו אדום. כאמור, המדד לפעולת עקיפה משמעותית צריכה להיות לפי מידת ההשפעה של המעשה ולא רק לפי עצם המעשה עצמו. אמות מידה של מעשה טרור, הסתה או כל הנעה לפעולה חבלנית הן בעלות עמדה משפטית חד משמעית. אלא שגם מעשים מהסוג שנראו בנבי סאלח, הם בעלי משמעות בשטח אם לא לטווח הקצר אז לטווח הארוך.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בעצימות רבה כבר שנים רבות. מטרת צה"ל היא לייצר נרמול של החיכוך בין האוכלוסיות השונות בשטחים, כך שגם מבחינה כלכלית, תשמר השגרה והפלשתינים יוכלו לעבוד ולפרנס את משפחתם, אך גם מבחינה ביטחונית ישמר המצב ולא יגרם חיכוך מיותר. טרור הסכינאות והתסיסה של צעירים בגדה אמנם התעצם לאחרונה בעקבות הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, אך מנגנוני הביטחון הישראליים פועלים כל העת במישורים שונים כדי להשיב את המצב לסדרו ולשמור על יציבות ביטחונית.

(הפכה לסמל. תמימי. קרדיט: VISUAL HUNT)

הציפייה מהקצין והחייל בתקרית נבי סאלח הייתה להגיב באיפוק ולא לגורם לעימותים מיותרים שיתפסו בעדשה באופן שלילי, אך גם לא להירתע לעצור כחוק את תמימי עקב התנהגותה הבוטה והאלימה. העמדת תמימי לדין הוא צעד נוסף וחשוב ביצירת אפקט ההרתעה, שמנסה צה"ל להשיג ומהווה נקודת בוחן חשובה לרמת הלגיטימציה של צעירים פלסטינים להפגין באופן דומה בעתיד כפי שפעלה תמימי.

בנוסף, יש לראות את אירוע תמימי כנקודת מפנה נוספת במשמעות שיש לנוכחות של מצלמה אקראית בעידן הרשתות החברתיות. כמו במקרה אלאור עזריה, גם במקרה הנוכחי המצלמה לא מרחמת על איש. בין אם אתה חייל צה"ל או מפגינה פלסטינית. נוכחות של תיעוד מצולם משפיע באופן דרמטי על האפקט והפרסום שיש לאירוע כלשהו כיום, וכן גם במקרה של תמימי. המצלמות הובילו לבסוף למעצרה והתקווה שהן גם יגרמו לה לתת את הדין על מעשיה.

עם מי אתם מסכימים? כתבו לנו בתגובות