ארכיון תגיות: הסתה

מרב מיכאלי שכחה מהי תרבות יהודית

מאת שירה קרישר

הסרטון של מרב מיכאלי שעלה לפייסבוק צבר תהודה רבה. בסופו של דבר היא הסבירה כי הוא היה מיועד לבנט ולבית היהודי אשר מבצעים הסתה ומנצלים את בנות השירות הלאומי המשרתות ב"תרבות יהודית ישראלית". היא רק שכחה שהיהדות היא לא רק דת, אלא היא גם לאום וכל זאת תוך סיבוב על חשבון הציבור, הסתה בקטנה והתעלמות ממהי הדמוקרטיה עליה היא מדברת

מרב מיכאלי

ב-29 בנובמבר פרסמה מרב מיכאלי בדף הפייסבוק שלה סרטון שבו היא קוראת להורי התלמידים בחינוך הממלכתי לפקוח עיניים לשיעורי "תרבות יהודית ישראלית" שמועברים בבתי הספר על ידי בנות שירות לאומי, ובמסגרתו התלמידים והתלמידות עוברים שטיפת מוח בחסות "בנט והבית היהודי". לפי דבריה בנות השירות מלמדות את הילדים "מה זה להיות יהודי וישראלי טוב: שומר מצוות, מאמין בבניית בית המקדש השלישי, מקפידה על צניעות, מבינה שהומואים זה תקלה ועוד ועוד. כלומר, הישראלי הנכון הוא המתנחל חובש הכיפה ואישתו הכפופה לו… אתם לא האידיאל הזה". בנוסף, היא טוענת כי שיעורים אלו גורמים להסתה של הילדים נגד הוריהם וזאת משום שבנות השירות נשלחות למשימה על ידי הרבנים של בנט, כמו הרב אליהו, ולעשות זאת "בחוכמה ובפיקחות".

יומיים לאחר מכן באירוע 'שבתרבות' במודיעין נשאלה מיכאלי על הסרטון ואמרה כי היא אינה מתנצלת אך הסבירה שהסרטון היה מיועד לבנט, הבית היהודי ואורי אריאל אשר משתמשים בבנות השירות וכך "במקום להיות שירות לאומי הוא הופך להיות שירות לצרכים הפוליטיים שלהם". ראשית, השתלחות של נבחר ציבור באחרים אינה לגיטימית כל עוד זה על חשבון ציבור מסויים, ובמקרה זה ציבור בנות השירות הלאומי, גם אם הן עוסקות בהפצת יהדות וגם אם זה מגובה בנתונים מדוייקים ומפורשים ככל האפשר, לדבריה. לא זו בלבד, ההסתה עליה היא מדברת שנוצרת בקרב הילדים בחינוך הממלכתי כלפי הוריהם- היא בעצמה מסיתה ציבור שלם, ציבור בוחריה, נגד נתח אוכלוסייה שלם אחר. האם הסתה זו ראויה?

טקסטים דתיים לצד חומרים מהתרבות הישראלית

שנית, מיכאלי כנראה שכחה שהדבר שהכי מיוחד ביהדות הוא עצם העובדה כי היא דת לצד היותה לאום. אלו הם שני הדברים שמשלימים אותה וממלאים אותה בערכים שיכולים להפוך להרמוניה כל עוד קיים שילוב ואיזון נכון. מעיון באתר התוכנית המדוברת, "תרבות יהודית ישראלית", ניתן לראות כי ישנם תכנים משני העולמות – הדתיים והישראליים, שיחדיו יכולים לחזק את הזהות היהודית שלנו, לאו דווקא הדתית כי אם בעיקר את הלאומית. לצד תכנים דתיים, כמו טקסטים מהמשנה ומהתלמוד, ישנם תכנים ישראליים דוגמת שירים של אריק איינשטיין וסיפורו של אילן רמון. בתג 'אודות' נכתב כי מטרת התוכנית היא "להזמין את התלמידים לצאת למסע זהות אישי עמוק ומרתק, לאפשר להם להכיר מקרוב את תרבותם ומורשתם, לפתוח בפניהם את ארון הספרים היהודי-ישראלי, להעמיק את זיקתם לארץ, למדינה ולמורשת הציונית, ולסייע להם למצוא את השביל שלהם בתוך הסיפור המשותף של כולנו". אמנם התכנים אכן מלווים בטקסטים דתיים אך הם אינם המטרה, הם רק אמצעי לחיזוק המסר. כל אלו שיגידו כעת כי "המדיום הוא המסר", השאלה היא עם מה הילדים הולכים לאחר מכן הביתה – עם הפסוק שכרגע נתקלו בו לראשונה או עם השורה התחתונה שתהדהד להם בראש, כמו למשל מסרים של ערבות הדדית, אחריות וכיבוד האדם.

נוסף על כל אלו מיכאלי מדגישה בדבריה את ערך הדמוקרטיה ואת חשיבותה של הבחירה. אבל הנה הנקודה המעט אירונית – מניעת ילדים מחשיפה לתכנים מסויימים היא היא לקיחת חופש הבחירה. כל עוד נותנים לילד בסיס הבנתי חזק כי ישנם דברים ששונים ממה שהוא מכיר, לא צריך להיות פחד בעצם החשיפה לשונה. כך חשיפה לתכנים לכאורה דתיים אינם מהווים 'איום' על דרך החינוך שהורים בוחרים לילדם.

דבר אחרון בנימה מעט יותר אישית, את שנת השירות הלאומי הראשונה שלי העברתי בהדרכת איכות הסביבה בבתי ספר יסודיים. כמעט כמו התוכנית עליה מדבר חברת הכנסת הנ"ל, רק שההתמקדות היא בתכנים סביבתיים. מדוע זה בסדר? אין זו הסתה למחזור ושימוש חוזר? הנקודה שברצוני להדגיש כאן היא כי החיים אינם שחור לבן והשטח האפור גדול ממה שנצפה. עלינו לפתוח עיניים, להיות יותר ביקורתיים ושיפוטיים ולא לתת לאף פוליטיקאי לשסות אותנו אחד נגד השניה. אנחנו ציבור שלם בזכות עצמינו, גם בלעדיהם.

**יש לציין כי איני מסיתה נגד מרב מיכאלי ובנוסף גם לא הכרתי את התוכנית המדוברת לפני כן. כל רצוני הוא לעודד את חוש הביקורת ולהראות את הצד השני של המטבע.

דעה או הסתה?

בימינו אנו מתמודדים עם מגוון דעות בחברה הישראלית וחופש ביטוי המאפשר להם זכות קיום. הרשתות החברתיות שינו את הדרך לצרוך חדשות ואפשרו לכל אחד את האפשרות להביע בחופשיות את דעותיו. בשנים האחרונות אנו עדים לשיח שהפך לקיצוני וקשה מאוד לעצור את התדרדרות המצב. אך מה קורה כשזה מגיע מהאנשים שאמורים להיות שומרי הסף שלנו? כאשר המפרסמים משולחי הרסן ודבריהם ללא ביסוס ובדיקת אמיתות הדברים מתפרסמים ומטעים את הציבור.
בעיתון הארץ, בוחר העיתונאי גדעון לוי להעלות טורי דעה, לגיטימי. בכל פעם שקוראים נחשפים לטוריו הם מתמלאים תחושות קשות. לעיתים ישנם תגובות תקשורתיות נגד דעותיו הקיצוניות והשמעתם במסכה של חופש ביטוי שנשמע בדיוק כמו "מוות לערבים" בצידו הקיצוני האחר של המפה הפוליטית. ישנם אנשי ציבור ובעלי תפקידים בכירים בממשלה שאינם מוכנים לשתוק ומגיבים לו באמצעי התקשורת.
גדעון משקיע את מאמציו לעמדה חורצת נגד ישראל ופחות בעד הפלסטינים. במידה והיה אחרת, היינו שומעים יותר על מה באמת קורה לפלסטינים בשטחים, מה הרשות הפלסטינית מעבירה את העם שלה ומה נוח לה להסתיר מהם, לאיפה נעלמים כל הכספים והתרומות שמגיעות לעם הפלסטיני, מי באמת אשם במצב שלהם? – זו העזרה שהם צריכים.
גדעון לוי אינו מסקר את האמת כולה בשטח, הוא בוחר לספר מה שנוח לו שקוראיו יקראו כדי שיחשבו בדיוק כמוהו. במידה והיה אחרת, הוא היה מסקר מציאות בה ישנם חיילים שסוטים מדרך הישר ופוגעים בפלסטינים אך ישנה מציאות בה פלסטינים רצים אל חיילי צה"ל לעזרה, הם רצים אל אותם מחסומים שיום לפני גדעון ושותפיו שטפו בשנאה. הם רצים אליהם בפחד, בזעקה לפעמים אפילו מבוססי דם כדי לקבל עזרה, ולא הם לא רצו למשטרה או כוחות ההצלה הפלסטינים. הפלסטינים יודעים מי אנחנו אבל אפשר להגיד שלחיות תחת הסתה יומיומית זה דבר מתעתע. לגדעון נוח להציג את הצד הישראלי כאכזרי וכובש תחת שימוש בהשמטת פרטים, הצגת מציאות כוזבת שמתאימה לאידיאולוגיה שהוא נעול עליה.
באחד מטוריו "אחריי לרצח" שהתפרסם בעיתון "הארץ" בתאריך 14 באפריל גדעון טען ש"חיילי צה"ל נקראים להרוג ילדים פלסטינים", קריאה ואף פקודה כזאת לא נשמעה מעולם בצה"ל ולא מחוץ לו בגופים ביטחוניים אחרים ואף לא ניתנה לכך אף פעם עדות כלשהי שהוכחה כנכונה. גדעון לא דואג להסביר לקוראיו כי זה נוח לו שלטרור אין פנים, הוא יכול להגיע בדמות אישה, ילד ותתפלאו אפילו חיה. ואם טרור שהפך להיות מאתגר ולא צפוי מתקופה לתקופה מתמודד צה"ל. מחבלים עושים שימוש בזוי וציני בילדים ונשים כדי לחכות לחייל אחד מתוך מיליון שיעשה טעות אחת שכולנו נצטער עליה, כך יוכלו לנצח את צה"ל מבחינה תדמיתית. לכן, כשמתבטאים בחופשיות חשובה מאוד כנות וביסוס אמת, אחרת אמירה שכזאת מתגלה כפרי דמיות הכותב.
חשוב להבהיר, מחאה היא מוסכמת כל זמן שהיא אינה מגיעה לאלימות, לאכזריות ולרצח של אזרחים חפים מפשע. ניתן להבין שגדעון לוי תומך בחופש הביטוי, ללא גבולות ומצדיק פיגועים במילות מחאה. בטור "אחרי לרצח" התבטא גדעון נגד המח"ט על אירוע בו הוא ירה 3 כדורים לעבר מחבל שזרק סלע על הג'יפ בו נכח וגרם למותו. גדעון התבטא קשות כנגד המח"ט והדביק לו את הכינוי "רוצח ילדים", בניגוד לגדעון אני מאשימה את הוריו, פטמה וסבי קוסמה. איפה הם היו כשהילד רץ לחיילים? והאם זה שווה לאבד ילד בשביל שתומכי הטרור ימחאו לך כפיים?
לאורך הטור גדעון לא ציין את המילה "מחבל" אלא רק את שמו ולא גינה את ההתנהגות של הילד, הוריו, החברה הפלסטינית או הרשות שמעודדת "למות שאהיד" כדי שהמשפחה תקבל המון כסף ותחיה טוב. גדעון מתעלם מהעובדה שמה שצריך לתקן זה קודם כל את החברה והחינוך הפלסטיניים המושתתים על שנאה לישראל ולימוד דרכי טרור כבר מגיל קטן. דם חיילנו הפך להיות הפקר בגלל אנשים כמו גדעון לוי שלא מייחסים משמעות לסלע ככלי הרג לעת מצוא, כאילו הוא אינו יכול להרוג ואינו נחשב נשק קר. אם הפיגוע לא צלח, אז עוד יותר טוב, אפשר גם להשמיט את הכינוי מחבל, כי הרי הוא לא הצליח להרוג אף אחד. גדעון מתבטא בקיצוניות כנגד צד אחד, ברוב טוריו לא מצליח לשמור על איפוק ומיתון. הוא מאדיר בטוריו מחבלים ומצדיק את מעשיהם בכל דרך ומשתמש בציניות כשמדובר בחיי אדם וחיילים.
האם הגבול לא היטשטש אי שם בין דעות מקוממות לדעות מתסיסות? האם לא מתוח קו אפור בין תמיכה בפלסטינים לבין שנאה תהומית לצה"ל? האם לא מסתתרת כאן סיבה אחרת לבחירה של גדעון לוי לאופן ההתבטאות שלו……?
סיפרו שהיה פה שמאל ציוני, אני פוגשת בו לעיתים בחיי היום יום דרך מדיה או שיחות בחברה, אפשר שלא להסכים עם רוב דעותיהם אך להבין שהן באות מאהבת המדינה, מציונות. עיתונאים קיצוניים כמו גדעון מקלקלים את החברה ואת התקשורת, קיצוניות מכל צד היא איום על החברה הישראלית, בנוסף גם איום על החברה הפלסטינית. גדעון נותן לפלסטינים לחשוב שבמעשים כאלה הם מנצחים את ישראל אך לא מבין שהוא עושה את ההפך, הוא משלה אותם ומוביל אותם למלחמה אינסופית במקום לשלום. אסיים במשפט, כשהתחילה הקיצוניות הסתיימה הציונות .