ארכיון תגיות: דעה

"לי לא יאמינו כי אני ערבי"

מאת משה דואק

זה לא סוד שהשכונות הערביות במזרח ירושלים הן אזור הצללים של העיר. ריאיון עם ג'מאל קרקי, תושב אבו טור בירושלים, קצת על בירוקרטיה והרבה על הפער בין ירושלים של מעלה, לבין אל-קודס של מטה

הכל התחיל בסוף מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה מידי הירדנים את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. ישראל סיפחה אליה את שכונות מזרח העיר, אך בשונה ממי שנקראים ערביי 48' – תושבי השטחים שנכבשו במלחמת השחרור –  ערביי מזרח ירושלים לא קיבלו אזרחות מלאה כמו אחיהם בשאר המדינה, אלא קיבלו מעמד תושבות בלבד.

כדי להבין ולמנות את הבעיות השונות, חשוב להתחיל בחינוך. מכיוון שלתושבי מזרח העיר יש גם אזרחות ירדנית (הודות לכוח הכובש הקודם) הם יכולים לבחור בין בית ספר פלסטיני עבור ילדיהם לבין בית ספר ישראלי מטעם העירייה. "כשאני הייתי ילד, בתי הספר של העירייה לא היו טובים, אולי היום זה שונה", מספר ג'מאל קרקי, בן 26 מאבו טור. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר פלסטיני כי הייתה רמה הרבה יותר גבוהה".

ומה הבעיה בעצם?
"מה שלא מספרים לך זה שעם הבגרות הירדנית שאתה מקבל אתה לא יכול לעשות כלום. כשרציתי ללמוד במכללה למנהל הייתי צריך לעשות את כל הבגרות הישראלית. אזרחות, תנ"ך".

כמו רבים מערביי מזרח ירושלים, גם קרקי לא הבין את המציאות שבה הוא חי עד שיצא למערב העיר והתחיל לעבוד. בגיל 17 הוא התחיל לעבוד במסעדה בעיר בתור שוטף כלים והתקדם לתפקיד שף במסעדה. הוא עבד שם במשך שמונה שנים, בזמן זה הוא למד עברית כמעט מאפס והצליח להיכנס בדלת האחורית אל הישראליות שאותה לא הכיר כילד. השנה הוא פתח עסק ללימוד ערבית והוא מלמד קבוצה של ישראלים מדי שבוע במועדון "המפעל" בעיר. הקשיים בהם הוא נתקל נחלקים לבירוקרטיה, ניידות, חוסר משילות וכמובן, משטרה.

שעה וחצי בדרכים. אוטובוס של השכונות הערביות

יש לך תחבורה ציבורית?
"לא אגד, נגיד, מפה לבית שלי באבו טור אין אוטובוס".

יש את האוטובוס של השכנות הערביות.
"אז הוא לא מגיע לפה. אין אוטובוס ערבי שעובר פה. יש רק מאבו טור לשער שכם, או הפוך. אני צריך להגיע קודם כל מהבית לשער שכם או הפוך, ואז משם לצאת לכל מקום אחר בירושלים. ולהגיע מאבו טור לשער שכם זה המון זמן. אם אני מגיע מהבית לעמק רפאים, ברכב זה 10 דקות. אבל באוטובוס זה יכול להיות שעה וחצי. זה להגיע לשער שכם, ואז לעלות למרכז העיר ומשם עוד אוטובוס. עדיף לי כבר לעלות ברגל ולהגיע".

כמה זמן זה ברגל מהבית לדרך חברון?
"20 דקות לפחות. אבל זו עלייה קשוחה. כשאתה צעיר זה אפשרי. אנשים שתלויים בתחבורה הציבורית, או שהם בפקקים או שהם מבלים רוב היום בתחבורה".

ג'מאל קרקי

ואז בעצם יש יותר נתק בין הערבים במזרח העיר לבין שאר התושבים?
"נגיד. אתה רואה שיש הרבה ערבים באוטובוסים של אגד אבל זה עדיין מסתבך. אנשים מבינים שהם חייבים לצאת אתה חייב להגיע לעיר ואין לך איך".

כמו שקשה להתנייד בעזרת תחבורה ציבורית ולצאת מהשכונות הערביות, המדינה מקשה על תושבי מזרח ירושלים גם לצאת מהארץ.

אין לך דרכון כמו שלי יש
"אני יכול להוציא תחליף, תעודת מעבר, שזה לחמש שנים במקום עשר".

וזה עובד כמו דרכון?
"לא. אתה צריך ויזה לכל מקום. נגיד יש לי דרכון ירדני וזה יכול להכניס אותי למקומות מסוימים. אם אני רוצה לטוס לתאילנד, אני הולך לקונסוליה ומבקש אשרת כניסה. אני משלם כסף כדי שהם יבדקו אם אני יכול בכלל להיכנס לתאילנד, שלא כמו דרכון ישראלי שאתה מקבל ויזה במקום. בירדן, גם עם תעודת המעבר אני יכול להיכנס רגיל".

כי מבחינתם אתה בן אדם. לא מחבל פוטנציאלי
"בדיוק".

יש דיון ציבורי מתמיד, אם לספח עד הסוף את מזרח העיר ולהעניק אזרחות, או לשים גם שם גדר כי הערבים לא רוצים להיות חלק. מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
"לא שואלים אותי. הם כאילו…הממשלה מחליטה והכל קורה".

אותך זה מעניין מה יקרה?
"תשמע, אם לא שאלו אותי עד היום אז פחות מעניין אותי אבל כן אכפת לי שיהיה יותר סדר. שהבנאדם ידע איפה הוא חי ולמה הוא חי במדינה שהוא חי בה. יש פה חוסר ודאות".

אתה מרגיש שאתה חי במדינת ישראל?
"אני מרגיש שאני חי במדינה שלא שייכת לאף אחד. שלושה עמים רבים עליה אבל בסופו של דבר אני רואה שאני חי במדינת ישראל. זה כן ולא".

אני שואל האם הקונפליקט הזה מתבטא רק מצד השלטון. "בפועל מה שקורה זה שמדינת ישראל שולטת. אף אחד אחר לא שולט בה חוץ מ…זה לא פייר. כי זה כמו שתשים שני אנשים שונים שיחיו אחד עם השני. זה פשוט לא יעבוד כשהם כל כך שונים".

שכונת סילוואן בירושלים

מה שבולט בקרקי, זה שבעצם הוא לא בולט בכלל. העברית שלו מצוינת, יותר טובה מהרבה ישראלים וקשה עוד יותר לשמוע ממנו מבטא ערבי כשהוא מדבר. המילים היחידות שאנחנו מחליפים בערבית הם רק כאשר אני פונה בערבית. מחוץ לתל אביב, אנשים כמוהו חריגים בנוף הישראלי, במיוחד הירושלמי. עיר שמצד אחד יהודים וערבים עובדים יחד במקומות רבים אך תמיד נשמרת איזושהי הפרדה. הפרדה התלויה בתרבות, שפה, זרות, ולפעמים גם פחד.

התערבת בחברה הישראלית, אתה יודע לדאוג לעצמך
"כן, כי הייתי פתוח".

ולמרות שכל החיים אתה נתקל במחסומים אתה לא מחפש אשמים, לא "מתקרבן"
"אני יודע איך להתגבר עליהם, למדתי איך. אני מעלים עין, מה שזה נקרא".

למה?
 "כי אני לא יכול להכנס לתוך החרא עמוק, ואז קשה לצאת מזה. אני לא צודק אף פעם, לא משנה מה אני אגיד, בתור אזרח שחי פה".

מה זאת אומרת?
"שאני לא אמין. איך אסביר. אם אתה רוצה להגיד משהו אז לך יאמינו יותר ממני, כי אתה יהודי ואני ערבי, מהבחינה הזאת".

ואתה מסוגל לחיות בתוך זה?
"ולדעת את זה".

אם נחזור רגע לוויכוח הפוליטי בנוגע לעתיד הריבונות במזרח ירושלים, אי אפשר להפריד בין זה לבין הרווחה במזרח העיר. מצד אחד הערבים בירושלים בהחלט חיים בתנאים פחות טובים משאר העיר. הכבישים שבורים, אין מדרכות והתשתיות רעועות. רבים חשים התנכלות מהמשטרה והזנחה מהעירייה. מצד שני, הערבים יודעים שאם הם היו נתונים לשלטון פלסטיני, מצבם לא היה משתפר פלאים.

אתה משתדל לחיות רגיל, לא חי במחסומים. אני מניח שהרבה אנשים לא חיים בתודעה שלך. אנשים שכן חושבים על ההבדלים. שלא דואגים להם. למה שיהיו בסדר עם העירייה? מה מבדיל אותך מאחרים?
"כי אני חושב שאנשים אחרים לא מסוגלים לבנות עירייה משלהם וליצור מדינה אחרת שהיא לא ישראל. זה לא הרבה אנשים, אבל זה מה שהם רוצים, בהחלט. היום אתה תשמע הרבה אנשים שיגידו יותר טוב לנו לחיות במדינת ישראל, כרגע אנחנו ערבים בירושלים. המצב שלהם טוב משל הפלסטינים".

יחסית לערבים, כן. אחרים אבל יחסית ליהודים?
"זה תמיד יהיה יחסית. תמיד".

ואתה אומר אנשים מוכנים לחיות עם היחסי הזה כי, האופציה האחרת היא פחות טובה?
"בדיוק, כן".

 זה נראה כאילו..
"זה פתטי, זה לא הגיוני, זה אפל. זה ממש אפל. למה שאני אגיד, טוב, אני חי טוב, כי הם לא חיים טוב. אני לא חי טוב והם לא חיים טוב, מה זה משנה איפה אני חי ואיפה הם חיים. אתה מבין?"

 זה שאתה חי יותר טוב מאחרים לא אומר שאתה בעצמך חי טוב.
"בדיוק. בכללי, אני אולי חי טוב אבל יש קשיים בדרך שצריך להתגבר עליהם, כמו שאמרתי. אני התגברתי על הקשיים".

מראה שגרתי. ניידת משטרה בכניסה למזרח ירושלים

לא משנה כמה ערבי יצליח, יתערב בחברה, ויהיה ישראלי מכל בחינה, בסוף המשטרה תמיד תראה אותו בעין חשדנית. קרקי כבר חי עם העובדה שלא משנה לאן ילך, ישר הוא מסומן כמחבל פוטנציאלי, או מישהו שבא לעשות צרות. אבל דווקא מה שבאמת מפריע לחיי היומיום זה הדברים ה"קטנים" יותר לכאורה. איך שהמשטרה בוחרת להתנהל מראש בתוך השכונות הערביות. בכל רחבי ירושלים אין פקחים ושוטרים שמחלקים דו"חות שבת. חוץ מבשכונות הערביות. שם, יכולים להתעורר תושבים בבוקר עם רחוב שלם של דו"חות חניה. למעשה יש איפה ואיפה שמבצעת מערכת האכיפה של ירושלים.

למה? כי זה ערבים ואנחנו יכולים? זה יותר קל לנו ליפול עליהם?
"אני חושב שהם חושבים שערבים עושים מלא בלאגן וככה לומדים לא לעשות בלאגן. להעניש".

מה האפקט שזה באמת עושה?
"כלום. יש דברים שמשתנים, תלוי איפה שהם באמת צודקים ויש דברים שהם סתם. דוגמא עליי, עצרתי באחד החגים בסוכות, עצרתי בכספומט במזרח העיר על המדרכה, שנייה אחת, בום. השוטר עבר, רק צילם את האוטו שלי מהאוטו שלו, לא ראיתי דו"ח, זה הגיע אלי בדואר".

לא הייתה שום הצדקה לזה?
"כלום, שום הצדקה. היו עוד אנשים שעמדו שם".

ערערת על זה?
"לא. אני לא טוב בדברים האלה".

סיכמנו שהוא יעביר אליי את פרטי הדו"ח ואני אעזור לו עם הערעור. כולנו הרי קיבלנו דו"חות שלא בצדק ולבטל אותם זה לא כזה סיפור. אבל מכיוון שערבים שהשפה העברית לא טבעית עבורם, כל שכן קריאה וכתיבה, הקושי שלהם להתנהל בטופסולוגיה וכתיבת מכתבים לרשויות קשה במיוחד.

מה השוטר חושב, "בגלל שהוא ערבי עכשיו אני אתן לו דו"ח ואעמיד אותו במקום מראש"?
"כן, בדיוק. זה יכול לקרות. אני מעלים עין, מתעלם. אני בא בדיוק בגישה הזאת שגם ככה הכל מעפן וכולם אחד על השני. אז אני אבוא נגדם. מה נגדם? בקטע הכי טוב. אני לא אשחק את המשחק שלהם, אני לא אשחק שום משחק, אני אבוא אמיתי עם עצמי. וזה לא תמיד עובד".

אני לא יודע למה באמת מחליטים שלא להחליט בנושא מזרח ירושלים. ייתכן שיש אינטרס פוליטי שקשור ליחסים עם הרשות הפלסטינית, ייתכן שזה בשל חילוקי דעות בתוך המערכת הפוליטית הישראלית. מה שבטוח, זה שמהלימבו הזה סובלים הערבים תושבי מזרח ירושלים שכל חטאם היה להיוולד באחד המקומות הנפיצים בעולם.

אין מנוס מלהתייחס לטרור שיצא ממזרח העיר בשנים האחרונות, בעיקר מהשכונות המבודדות והקשוחות יותר, כגון ג'בל מוכבר ושועפט. אבל העניין הוא לחפש אשמים או מה הביצה ומה התרנגולת. בסופו של יום, ג'מאל קרקי מייצג ציבור עצום שרק רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות במדינה שתסכים לקבל אותם ככאלה. ירושלים היא לא הסיפור של הסכסוך והיא לא דומה ליחסים בין יהודים לערבים בשאר שטחי ישראל. היא נקראת עיר שחוברה לה יחדיו, וכזאת היא צריכה להיות.

דעה או הסתה?

בימינו אנו מתמודדים עם מגוון דעות בחברה הישראלית וחופש ביטוי המאפשר להם זכות קיום. הרשתות החברתיות שינו את הדרך לצרוך חדשות ואפשרו לכל אחד את האפשרות להביע בחופשיות את דעותיו. בשנים האחרונות אנו עדים לשיח שהפך לקיצוני וקשה מאוד לעצור את התדרדרות המצב. אך מה קורה כשזה מגיע מהאנשים שאמורים להיות שומרי הסף שלנו? כאשר המפרסמים משולחי הרסן ודבריהם ללא ביסוס ובדיקת אמיתות הדברים מתפרסמים ומטעים את הציבור.
בעיתון הארץ, בוחר העיתונאי גדעון לוי להעלות טורי דעה, לגיטימי. בכל פעם שקוראים נחשפים לטוריו הם מתמלאים תחושות קשות. לעיתים ישנם תגובות תקשורתיות נגד דעותיו הקיצוניות והשמעתם במסכה של חופש ביטוי שנשמע בדיוק כמו "מוות לערבים" בצידו הקיצוני האחר של המפה הפוליטית. ישנם אנשי ציבור ובעלי תפקידים בכירים בממשלה שאינם מוכנים לשתוק ומגיבים לו באמצעי התקשורת.
גדעון משקיע את מאמציו לעמדה חורצת נגד ישראל ופחות בעד הפלסטינים. במידה והיה אחרת, היינו שומעים יותר על מה באמת קורה לפלסטינים בשטחים, מה הרשות הפלסטינית מעבירה את העם שלה ומה נוח לה להסתיר מהם, לאיפה נעלמים כל הכספים והתרומות שמגיעות לעם הפלסטיני, מי באמת אשם במצב שלהם? – זו העזרה שהם צריכים.
גדעון לוי אינו מסקר את האמת כולה בשטח, הוא בוחר לספר מה שנוח לו שקוראיו יקראו כדי שיחשבו בדיוק כמוהו. במידה והיה אחרת, הוא היה מסקר מציאות בה ישנם חיילים שסוטים מדרך הישר ופוגעים בפלסטינים אך ישנה מציאות בה פלסטינים רצים אל חיילי צה"ל לעזרה, הם רצים אל אותם מחסומים שיום לפני גדעון ושותפיו שטפו בשנאה. הם רצים אליהם בפחד, בזעקה לפעמים אפילו מבוססי דם כדי לקבל עזרה, ולא הם לא רצו למשטרה או כוחות ההצלה הפלסטינים. הפלסטינים יודעים מי אנחנו אבל אפשר להגיד שלחיות תחת הסתה יומיומית זה דבר מתעתע. לגדעון נוח להציג את הצד הישראלי כאכזרי וכובש תחת שימוש בהשמטת פרטים, הצגת מציאות כוזבת שמתאימה לאידיאולוגיה שהוא נעול עליה.
באחד מטוריו "אחריי לרצח" שהתפרסם בעיתון "הארץ" בתאריך 14 באפריל גדעון טען ש"חיילי צה"ל נקראים להרוג ילדים פלסטינים", קריאה ואף פקודה כזאת לא נשמעה מעולם בצה"ל ולא מחוץ לו בגופים ביטחוניים אחרים ואף לא ניתנה לכך אף פעם עדות כלשהי שהוכחה כנכונה. גדעון לא דואג להסביר לקוראיו כי זה נוח לו שלטרור אין פנים, הוא יכול להגיע בדמות אישה, ילד ותתפלאו אפילו חיה. ואם טרור שהפך להיות מאתגר ולא צפוי מתקופה לתקופה מתמודד צה"ל. מחבלים עושים שימוש בזוי וציני בילדים ונשים כדי לחכות לחייל אחד מתוך מיליון שיעשה טעות אחת שכולנו נצטער עליה, כך יוכלו לנצח את צה"ל מבחינה תדמיתית. לכן, כשמתבטאים בחופשיות חשובה מאוד כנות וביסוס אמת, אחרת אמירה שכזאת מתגלה כפרי דמיות הכותב.
חשוב להבהיר, מחאה היא מוסכמת כל זמן שהיא אינה מגיעה לאלימות, לאכזריות ולרצח של אזרחים חפים מפשע. ניתן להבין שגדעון לוי תומך בחופש הביטוי, ללא גבולות ומצדיק פיגועים במילות מחאה. בטור "אחרי לרצח" התבטא גדעון נגד המח"ט על אירוע בו הוא ירה 3 כדורים לעבר מחבל שזרק סלע על הג'יפ בו נכח וגרם למותו. גדעון התבטא קשות כנגד המח"ט והדביק לו את הכינוי "רוצח ילדים", בניגוד לגדעון אני מאשימה את הוריו, פטמה וסבי קוסמה. איפה הם היו כשהילד רץ לחיילים? והאם זה שווה לאבד ילד בשביל שתומכי הטרור ימחאו לך כפיים?
לאורך הטור גדעון לא ציין את המילה "מחבל" אלא רק את שמו ולא גינה את ההתנהגות של הילד, הוריו, החברה הפלסטינית או הרשות שמעודדת "למות שאהיד" כדי שהמשפחה תקבל המון כסף ותחיה טוב. גדעון מתעלם מהעובדה שמה שצריך לתקן זה קודם כל את החברה והחינוך הפלסטיניים המושתתים על שנאה לישראל ולימוד דרכי טרור כבר מגיל קטן. דם חיילנו הפך להיות הפקר בגלל אנשים כמו גדעון לוי שלא מייחסים משמעות לסלע ככלי הרג לעת מצוא, כאילו הוא אינו יכול להרוג ואינו נחשב נשק קר. אם הפיגוע לא צלח, אז עוד יותר טוב, אפשר גם להשמיט את הכינוי מחבל, כי הרי הוא לא הצליח להרוג אף אחד. גדעון מתבטא בקיצוניות כנגד צד אחד, ברוב טוריו לא מצליח לשמור על איפוק ומיתון. הוא מאדיר בטוריו מחבלים ומצדיק את מעשיהם בכל דרך ומשתמש בציניות כשמדובר בחיי אדם וחיילים.
האם הגבול לא היטשטש אי שם בין דעות מקוממות לדעות מתסיסות? האם לא מתוח קו אפור בין תמיכה בפלסטינים לבין שנאה תהומית לצה"ל? האם לא מסתתרת כאן סיבה אחרת לבחירה של גדעון לוי לאופן ההתבטאות שלו……?
סיפרו שהיה פה שמאל ציוני, אני פוגשת בו לעיתים בחיי היום יום דרך מדיה או שיחות בחברה, אפשר שלא להסכים עם רוב דעותיהם אך להבין שהן באות מאהבת המדינה, מציונות. עיתונאים קיצוניים כמו גדעון מקלקלים את החברה ואת התקשורת, קיצוניות מכל צד היא איום על החברה הישראלית, בנוסף גם איום על החברה הפלסטינית. גדעון נותן לפלסטינים לחשוב שבמעשים כאלה הם מנצחים את ישראל אך לא מבין שהוא עושה את ההפך, הוא משלה אותם ומוביל אותם למלחמה אינסופית במקום לשלום. אסיים במשפט, כשהתחילה הקיצוניות הסתיימה הציונות .

מי רוצה להיות ג'ון אוליבר?

מאת דויד ויצמן

ביום שבת האחרון בזמן שהוביל את המחאה ברוטשילד, התארח אלדד יניב אצל ליאור שליין ב"גב האומה". עד לרגע שבו בדרך כלל יש את המונולוג הנהדר של ליאור שלו אני מחכה כל שבוע, היו פינות קבועות עם הקאסט הנהדר שכלל את אביעד קיסוס, אורנה בנאי, עינב גלילי וגלית חוגי. החבורה עזרה לישראל להתחיל עם העולם, לפתור את הבעיה הפלסטינית בעזרת פתגמים וכמובן להציף את ההדתה הגואה. ביום רביעי שודרה תכנית הבכורה של "פעם בשבוע עם תם אהרון". אהרון היה לתקופה מסוימת חבר קאסט קבוע אצל שליין עד שקיבל את ההצעה המפתה שכל גבר תימני מרעננה היה חולם עליה. בשקט בשקט נכנסת לה עוד תוכנית בסגנון "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" או "סאטרדיי נייט לייב" למרקע הישראלי וקשה שלא לברך על כך.   

המבט שלך כשאתה מבין שרודפים אחריך?! ג'ון אוליבר

בחזרה לליאור שליין, שוויתר על המונולוג כדי לארח את אחד האנשים היותר משפיעים בחברה הישראלית כיום. קשה להישאר אדיש לאלדד יניב אם אתה אדם חברתי שאכפת לו מהמדינה אתה יכול לאהוב אותו או לשנוא אותו אבל סביר להניח שלא יהיה אמצע. אבל לא באלדד יניב עסקינן, אלא במופע האימים יוצא הדופן של שליין אשר ערך קרב בסגנון המערב הפרוע נגד יניב באחד על אחד מי שולף מהר יותר. שליין שלא כדרכו, היה מאוד ציני (נא לא להתבלבל עם סרקזם) וכשל בטיעוניו אשר היו רווים באד-הומינם. תצוגת נפל כזו של שליין אני לא זוכר (ואני צופה עוד מימי הלייט נייט שהיה לו). בשביל שיהיה פרומו עסיסי שליין תקף את הערכים אותם הוא מקדם כל תכנית ונשאר תקוע בעבר של יניב אשר הינו דוגמא מצוינת לשימוש במשפט מספר משלי : "מודה ועוזב ירוחם".

החטיא את המטרה הפעם, קורה לטובים ביותר.

אבל אין רחמים בתעשייה, ואין ימי חסד. אם יש צורך לבקר בטלוויזיה אז הצורך מגיע לשיא כאשר מדובר בפרק בכורה. תם אהרון פתח את תכניתו עם כמה משפטים אקטואליים קולעים ואז התיישב על יד השולחן ולבש על עצמו את משקפי הג'ון אוליבר. מה יותר סקסי מחקלאות? אורי אריאל, ומה יותר סקסי מאורי אריאל? אורי אריאל כאשר הוא לא מארגן טרנספר לחתולים אלא תפילה המונית לאל הגשם (לא סגור על המילים האחרונות). גיא אדלר הנהדר ניהל דו שיח על גבול הגרוטסקי עם תם אהרון ושניהם הגיעו למסקנה שעל תם להפוך לליברמן. בהמשך, הייתה פינה קצרצרה שצחקה על דברים שיאיר לפיד אמר עם הגשה של סטריאוטיפ מזרחי בדמות יגאל עדיקא.

קרדיט: לעמוד הפייסבוק של פעם בשבוע עם תם אהרון ב"כאן" תאגיד השידור (בהרצה).

מיד לאחר מכן הצטרפה שיר ראובן והיא יצאה לראות מה קורה ב"חוג" טרום צה"לי, מה עושים, איך עושים, מי עושים. משום מה בתוכניות סאטירה יש נטייה לפחות לפינה אחת לא קבועה שהתגובה היחידה לפינה צריכה להיות "לא". כמו שאצל ליאור שליין בגב האומה יש את פינת "10 משפטים ש…" או "להמציא מילים ללחן X שינגן Y" כך גם הפינה של שיר ראובן בעיקר גרמה לי לתחושה של קרינג' (חלחלה או כמו שאני מכנה את זה – חררה). להיות בוטה זה לא תמיד מצחיק, במיוחד כאשר עושים זאת באופן מאולץ. אקווה שבהמשך הפינות ישתפרו ושמכאן אפשר רק לעלות.

התמונה: לא מהקטע המחלחל של שיר ראובן.מירי רגב

השיא של התוכנית הגיע לאחר מכן, כאשר אהרון התחיל לדבר על מפעל הפיס והעלה את כמות הפעמים שאני רואה את מירי רגב על המרקע להרבה יותר מדי אחרי שהיא מככבת מדי מוצ"ש אצל ליאור שליין. בדומה לג'ון אוליבר, אהרון הציג נושא כבד בקלילות רבה. את הנתונים על מפעל הפיס ב-2016 הוא הבין שהוא לא יוכל להראות בלי שאנשים יעבירו ערוץ או יעברו לצפות בסרטון של כלב אם הם צופים בשידור החי בפייסבוק, לכן הגיע מנשה הכלב בעל ידי האדם "ואיש הנתונים של התוכנית" על מנת למשוך את תשומת הלב של אוהבי הכלבים אל נתוני מפעל הפיס.

אני משער שרבים הופתעו כאשר ראו באיזו קלות אהרון מצא קטעים אשר חיזקו את הנקודות שלו ואיששו את התאוריות על פבלו אסקובר של עולם ההימורים הישראלי. בשונה מהקלות בה הדבר מובן כאשר שליין מוצא אמירות מגוחכות של פוליטיקאים (והשמש זורחת במזרח ד"א) כאן (וגם "כאן", אבל בהרצה) הנושא אינו מוכר לציבור, לפחות לא בתקופה האחרונה מאז שכחלון הוציא את מכונות ההימורים מחוץ לחוק. אהרון לקח נושא רציני וחשוב והנגיש אותו באופן נהדר: קליל, משעשע ובעיקר בעיקר מרענן. נראה שיש סיבה נוספת ללמה לא להדליק טלוויזיה שגם ככה אין לי בחדר ולראות שידור לייב בפייסבוק של כאן. ואם אתם רוצים לדעת אם תזכו בלוטו אז כנסו לכאן.

 

"גב האומה" שלישי ושבת בשעה 21:00 בערוץ עשר (14)

"פעם בשבוע עם תם אהרון" רביעי בשעה 22:00 בתאגיד השידור "כאן" (11) ובפייסבוק