ארכיון הקטגוריה: תיירות

קום והתהלך בשומרון: האתרים שלא כדאי לפספס

הישראלים רוצים לטוס לראות מקומות מרהיבים בחו"ל, אבל לישראל, ובמיוחד לשומרון, יש הרבה מה להציע. אז לפני שאתם קופצים על המטוס שייקח אתכם לדובאי או למדינה אחרת, קראו והכירו כמה מקומות ששווה לשקול ביקור בהם

כתבה: שלם אריאלי / ערכה: כנרת גואטה

אחרי תקופה ארוכה בה טיסות לחו"ל היו חלום רחוק, מתחילים לפתוח לנו את השמיים. אלא שגם עכשיו, האופציות מאוד מצומצמות וכמעט שאין יעדים ירוקים לבקר בהם. רבות כבר דובר על ההזדמנות שיצרה הקורונה לטייל בארץ שלנו ולהכיר אותה, בהיעדר טיולים אחרים באופק. האם כבר יצא לכם ליהנות מכל מה שיש לישראל להציע? אם אתם רוצים לטייל בשומרון ועוד לא עשיתם זאת, הנה כמה המלצות בשבילכם.

רמת גלעד

רמת גלעד היא שכונה בתוך היישוב קרני שומרון שבמרכז השומרון. השכונה בנויה על גבעה, כאשר בפסגתה הוקם "מצפה שמוליק". שמוליק הוא שמוליק שהם ז"ל, אחד ממייסדי היישוב. המצפה צופה על כל מישור החוף, מהכרמל ועד אשדוד. בשלט המסביר לבאים מה הם רואים בנוף שלפניהם מצוינים מקומות כמו רחובות, תל אביב ואפילו זיכרון יעקב ואור עקיבא. במקום יש פרגולה לטובת המבקרים ואפשר ליהנות מהנוף ומהאוויר הנעים.

מצפה שמוליק. צילום: רות זרצקי
רמת גלעד. צילום: רות זרצקי

נחל קנה

מתחת לקרני שומרון עובר נחל קנה, אחד מיובליו הגדולים של הירקון ושמורת הטבע הגדולה במערב השומרון. מדובר במסלול אליו אפשר לרדת מחניית בית הקברות של קרני שומרון והוא מסתיים ביישוב יקיר. המסלול בדרגת קושי בינונית והוא אורך כ-5 ק"מ שעוברים בנוף ירוק עוצר נשימה, כאשר לאורך הדרך אפשר להתרחץ במעיינות ולנוח בצל בוסתנים. לפני הירידה לנחל, מומלץ להודיע על כך למוקד קרני שומרון במספר 09-7929222.

נחל קנה. צילום: גיל אהרוני

פארק הצנירים

לא רחוק משם, נמצא היישוב קדומים, היישוב היהודי הראשון בשומרון. בקצה היישוב נמצא פארק הצנירים שנקרא כך על שם הצנירים שנמצאים למרגלות הפארק, שהם תופעה גיאולוגית בה סלע הגיר הוא בצורת מצוק קעור. בפארק יש מדשאות רחבות ידיים, פינות פיקניק שונות ושרידים של מחצבות עתיקות. נבנתה בו מערכת של בריכות שכשוך בגדלים שונים ותעלות מים מלאכותיות והוא מושלם לבילוי משפחתי ביום חם. מהפארק נשקף נוף השומרון היפיפה, ואפשר לרדת ממנו אל מסלול קצר בנחל הנקרא נחל תאנים. גם כאן, במידה ויורדים מהפארק אל השטח יש להודיע למוקד קדומים במספר 09-7928665.

פארק הצנירים. צילום: רות זרצקי
נחל תאנים. צילום: רות זרצקי
הצניר. צילום: רות זרצקי

המרפסת של המדינה

נמשיך אל מערב השומרון, שם שוכן היישוב פדואל ובו "המרפסת של המדינה". המרפסת, כפי שהיא נקראת בקיצור, היא אתר ייחודי ומרהיב ממנו נשקף מרבית שטחה של מדינת ישראל. מאשקלון ואשדוד, דרך מודיעין, נתב"ג, תל אביב וגוש דן, נתניה, השרון וחדרה ואפילו עד הכרמל וחיפה. באופק אפשר לראות את הקו הכחול של הים התיכון. במקום הוקם מצפור חדש, שבו הוצבו משקפות נוף לשימוש המבקרים, ואם תשקיעו כמה דקות של הליכה תוכלו להגיע לעתיקות של מבצר המצודה ("דיר קלעה") המרשים. למקום יש שעות פתיחה מוגדרות, עליהן כדאי להתעדכן באינטרנט.

פינת ישיבה במרפסת של המדינה. צילום: רות זרצקי
צילום: רות זרצקי

חוות גבעות עולם

היישוב איתמר שבגב ההר משתרע על רכס הרים שנקרא רכס גדעונים. איתמר הוא היישוב המרכזי ברכס, ובגבעות האחרות נבנו חוות ונקודות התיישבות מרוחקות יותר ופחות. אחת מהן היא חוות גבעות עולם, שהיא מהמובילות בתחום החקלאות האורגנית. בחווה מדשאות מרווחות ופינות ישיבה מוצלות והיא פתוחה תמיד למבקרים. אפשר להתרשם שם מתנאי המחייה של בעלי החיים, להסתובב בין הדירים, לצפות בחליבה ובגדיים ובטלאים המקפצים להנאתם בחצרות. המרחבים בחווה יחד עם הנוף הפרוש ותחושת החיבור לטבע יוצרים מקום מושלם לבילוי של כמה שעות נטולות רעשים. במקום ישנה גם חנות המפעל של החווה בה אפשר לרכוש מוצרים איכותיים רבים מחלב עיזים המיוצרים במקום.

גבעות עולם. צילום: רות זרצקי
צילום: רות זרצקי

אם אתם כבר בדרך אל החווה, תוכלו לעצור במעיין "אירוס השומרון" שנמצא ממש בצד הדרך שמובילה מאיתמר אל גבעות עולם. לא תמיד המים במעיין נקיים ומזמינים, אבל גם אם לא, מדובר במקום נהדר לשבת רגע ולהתבונן בגבעות הירוקות שמסביב.

מעיין "אירוס השומרון". צילום: רות זרצקי

גן עדן באמצע המדבר? דברים שכדאי לדעת על איחוד האמירויות

בס"ד
כתבת : רבקה שורק | עורך : אביב פורת

בעקבות הסכם השלום עם מדינת המפרץ, התייר הישראלי רק מחכה לכבוש את דובאי ואבו דאבי האקזוטיות, אך לפניי שיוכל לעשות זאת יצטרך להכיר וללמוד את ההליכות, המנהגים וההיסטוריה של מדינת הנפט העשירה

לפני כחודשיים בלבד, ישבנו אל מול הטלוויזיה ונכחנו לאירוע היסטורי נדיר מסוגו. עם ישראל החסיר פעימה למראה המדינה הערבית, העשירה והמתקדמת שעושה צעד גדול אל עבר ישראל. עצרנו נשימה כאשר עיננו פגשו בנופים המרהיבים ובגורדי השחקים הרבים. מי היה מאמין שמדינה שנקטה בעבר עמדה עוינת כלפי ישראל ונמנעה מיחסים גלויים עמה תנהל מעתה קשר דיפלומטי וכלכלי רשמי וגלוי? מה כדאי  לדעת על אופי השלטון, היחס לישראל, החוקים הנוקשים והאוכלוסייה באמירויות?


האמירויות הערביות היא פדרציה של שבע אמירויות שלכל אחת חוקים משלה. בראש כל אמירות עומד שייח' ששלטונו עובר בירושה מדור לדור. מדינות החוץ וההגנה היא משותפת בין כלל האימרויות אך בעניינים פנימיים של מדיניות בתחומי החברה, הדת והכלכלה המנהיג המקומי הוא המכריע הבלעדי. בראש הפדרציה מכהנת "המועצה העליונה", המורכבת מהמנהיגים של כל אחת משבע האמירויות, ראש המועצה הוא הנשיא הנבחר מבין אמירי המדינות (אם כי בפועל אמיר אבו דאבי תמיד מכהן כנשיא) והקדנציה שלו נמשכת כ-5 שנים. המדינה לא נחשבת לדמוקרטית אלא למונרכיה חוקתית, שבה לא מתקיימות בחירות וחל איסור על הקמת מפלגות.


בניגוד לשכנותיה עומאן וקטאר, האמירויות נמנעו מיחסים פומביים עם ישראל. עד הסכם אוסלו אף נקטה עמדה שלילית כלפיה. אולם לאחר ההסכם, התקיימו יחסים ביטחוניים הדדיים מתחת לרדאר. בעקבות כינון היחסים והנורמליזציה שהתרחש ב-15.8.2020, מתבצעים יחסים דיפלומטיים מלאים של קשרים דו צדדים, נוסף על כך, ישראל והאימרויות הקימו שגרירויות זו במדינה השנייה בהתאם לכללים החוקיים הבין לאומיים. כמו כן, המדינות משתפות פעולה בתחומי המדע, הטכנולוגיה, החינוך, הבריאות, תעופה אזרחית, בנושאי החדשנות, סחר וכלכלה ועוד.


על אף הדמיון בין ישראל בענף הסייבר, החדשנות והקדמה. קיימות נקודות שוני ופערים בנושאים ליברליים, נאורים ודתיים. באימרויות, לדוגמה, קיים קוד לבוש מסוים שהאזרחים והתיירים מוכרחים לכבד. עליהם ללבוש בגדים שמכסים את הכתפיים והזרועות והנשים מחויבות שם לחבוש כיסוי ראש כלשהו בכניסה לאתרים הקדושים. לעיתים אף מוצבים שלטים המבקשים להתלבש באופן צנוע ולכסות את הכתפיים והברכיים. בגדי ים מקובלים במרחב הפרטי אך לא במרחב הציבורי. צריכת אלכוהול תעשה אך ורק במקומות המיועדים לכך כמו בתי מלון ומסעדות, אבל אין לעשות זאת במרחב הכללי. גם לעישון יש כללים המגבילים זאת, אסור לעשן ברכב פרטי שבו אחד מהנוסעים הוא בן פחות מ-12, לא ניתן לעשן במבנים קדושים ובמוסדות החינוך. נוסף על כך קיים חוק האוסר על קיום יחסים חד מיניים, הנשים צריכות לקבל אישור מגבר כלשהו על מנת להינשא, הפלות אינן חוקיות והזכויות של העובדים הזרים מופרות לא פעם.

האוכלוסייה באיחוד האימרויות מגוונת מאוד. ב-2020 הוערך כי רק -20% מתושבי המדינה הם ילידים. כל יתר התושבים הם מהגרים מאסיה וממדינות המערב בין השאר מהודו, פקיסטן פיליפינים, אוסטרליה ועוד. על כן, רק ל-1.4- מיליון יש אזרחות מתוך 9 מיליון תושבים. רובם הם בני דת האסלאם דוברי ערבית שהיא השפה הרשמית של המקום.  אולם כל השילוט בדרכים כתוב בשפה הערבית והן בשפה האנגלית.

בסיכומו של דבר, איחוד האימרויות היא מדינה מגוונת ויפה להפליא. אך עם זאת שלטונה הוא איננו דמוקרטי והחוקים בה נוקשים ביותר ביחס לישראל. יש להכיר ולדעת את אופייה לפני שאנו בוחרים לטייל ולנפוש בה. ומעבר לכך, לא יזיק לנו להכיר את ידידתנו החדשה מהמפרץ.






24/7: קיוסק יהודי בלב הרובע המוסלמי

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

את קיוסק "הפינה" הקימה עמותת עטרת כהנים לאחר הירצחם של הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה לפני ארבע שנים. הקיוסק שוכן ברחוב הגיא שברובע המוסלמי ומשמש את העוברים והשבים במשך כל שעות היממה. אליזה שלמה, פעילה ועובדת "הפינה", מספרת על הפרויקט וחשיבותו

מעל 4 שנים עברו מאז נרצחו הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה הי"ד בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים. הרב לביא, אשר התגורר ברובע המוסלמי שמע באותו ערב מר צעקות ויצא להושיט עזרה, אך נרצח בעת שניסה להגן. רחוב הגיא ברובע המוסלמי ידע לא מעט פיגועים וניסיונות לפגיעה בנפש. המקום בו הוא נמצא יוצר מתיחות בין היהודים העוברים בו כדי להגיע אל הכותל ובין התושבים הערבים שמתגוררים וסוחרים בו. חיילי צה"ל מוצבים בו במקומות אסטרטגיים אך דבר זה רק זה מעיד על הסכנה הרבה השוררת ברחוב זה.

הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה הי"ד (מימין לשמאל)
צילום: באדיבות המשפחות

עמותת "עטרת כוהנים" הפועלת לישוב הרובע המוסלמי ביהודים, על ידי קניית בתים על פי חוק מתושבים מקומיים, החליטה על הקמת פרויקט מיוחד. בעקבות הפיגוע הוחלט לעודד את הנוכחות היהודית ברחוב 'הגיא' סמוך מאוד למקום הפיגוע. העמותה הקימה קיוסק הפועל 24/7 ובכך מנסה להפחית מתחושת הסכנה שאותו חווה אדם המתהלך ברחוב. הקיוסק, המכונה "הפינה", אינו מכסה את הוצאותיו אבל עומד איתן כדי להעביר מסר חד וברור. יהודים אינם צריכים ללכת בפחד ברחובותיה של ירושלים בירת ישראל.

קיוסק "הפינה"
צילום: אליזה שלמה

אליזה שלמה (23), הייתה מעורבת בפרוייקט "הפינה" כמעט מרגע הקמתו. ימים ולילות עשתה שם כדי לדאוג שהמקום ימשיך לתפקד. בין בעזרה בקניית המוצרים ובין אם בשעות הרבות אותם היא מעבירה מאחורי הדלפק, מוכרת קפה ליהודים וערבים ושומרת על נוכחות יהודים גם כשהשכנים לא רואים את המקום בעין יפה.

משפחה מ'הרובע המתחדש' בפתיחת הפינה. צילום: עמותת עטרת כהנים

איך הגעת לפינה?

"אחי עובד תחת העמותה 'עטרת כהנים' והיה צריך עוד אדם שיעשה במקביל אליו משמרות לילה". שלמה מספרת כי היא עובדת שם במשמרות קבועות, אך המקום דורש לעיתים גמישות והתמסרות. לא פעם היא בילתה שם לילות, שבתות ואף חגים. הזמן היחיד בו המקום סגור הוא יום כיפור. בשבתות המקום פועל במתכונת מיוחדת: "בשבת לא מוכרים, המקום שומר שבת. יש פה קפה, תה ומאפים בחינם".

תגובת הערבים, לדבריה, משתנה בהתאם לרקע: "הערבים שפה, הרוב הגדול עוין מאוד. ערבים שבאים מחו"ל מאוד פתוחים וסבבה איתנו, אבל זה נדיר. הערבים מהצפון ומהדרום לא מתים עליי, אבל לפעמים כשהערבים מסביב לא צועקים להם 'יהוד' הם קונים ואומרים שלום ותודה".

גם היהודים אינם מגיבים באופן זהה. לדבריה, "יש כאלה שעושים פרצופים ולא מבינים או לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות באמצע הרובע המוסלמי. יש כאלה שמברכים, והם נותנים יותר ביטחון לעבור ביום ובלילה בפחות פחד".

ואם חשבתם שהתושבים הערבים הם היחידים המפרים את השלווה של אנשי הצוות, טעות בידכם. ירושלים והעיר העתיקה ידועה בתור אבן שואבת לאנשים מעורערים בנפשם אשר חושבים את עצמם למשיח. סינדרום ירושלים בעגה המקצועית. פעמים רבות אליזה חשה עצמה מאוימת על ידי אנשים אשר אינם מבינים את מקומם. ישנם דמויות המוכרות לצוות המקום, אשר חוזרים פעמים רבות בשבוע אל הפינה וכל פעם אם בקשות אחרות.

סינדרום ירושלים: ירושלים של זהב ושל קבצנים.
צילום: ערוץ אורות

המתחם שבו נמצאת "הפינה" שוכנת בתפר שבין עמדות החיילים ומהווה חזית לבניין עתיק "בית ויטנברג". בבנין מתגגרות כ-8 משפחות יהודיות המוותרות על חיי נוחות, ובוחרות לתת ביטוי לאידאלים שלהם ולגור במקום שלא ניתן להסתובב בו ללא לווי של נשק. משפחות אלו מקפידות לקרוא לשכונה 'הרובע היהודי המתחדש' ולא בשמו המוכר לכולנו, 'הרובע המוסלמי'.

בנין זה נקנה בתחילת המאה ה-19 על ידי משה ויטנברג, סוחר יהודי עשיר אשר החליט להשקיע את הונו בהתיישבות בירושלים. ביום השני למאורעות תרפ"ט, רצחו הערבים בסמוך לבניין שני יהודים, התושבים היהודים ברחו מהמקום והשאירו אותו המבנה שומם. בשנת 1967 המתחם ניתן לעמותת "עטרת כוהנים" אשר חזרו לישב את המקום והכניסו אליו משפחות יהודיות. בשנת 1978, אריאל שרון, שר הבנוי והשיכון דאז, קנה דירה בבניין כדי להביע תמיכה ביהודי המקום, זאת בעקבות התנכלויות של ערביי האזור ליהודים תושבי הרובע המוסלמי. הוא התגורר שם כמה לילות בשבוע, וכאשר כיהן כראש ממשלה הבניין אף כונה "בית ראש הממשלה".

הדלקתת נרות חנוכה בבית אריאל שרון ברובע המוסלמי בבניין ויטנברג

מה הקשיים במקום?

"הם רבים מאוד", אומרת שלמה, "קודם כל התשתיות של המקום על הפנים". הבניין שנבנה לפני שנים רבות סובל מהתפוררות וקשיים טכניים גדולים. נוסף על כך, מיקומו גורם לו להיות מקום לא נגיש לצורך הבאת ציוד ואספקה. תנאי המזג אוויר של המקום גם הם קשים: "הקור והחום קיצוניים".

"כספית המקום לא עומד בפני עצמו וזקוק לתמיכה", מספרת שלמה ומציינת כי כמות הקונים אינה גדולה וכוללת פעמים רבות רק את השומרים של המתחם או עוברי אורח בודדים. בזמנים של מתיחות ביטחונית, המצב אפילו קשה יותר. "אם יש פיגוע, בשבועות שאחרי כמעט ואין קונים, זאת בעיה".

ברור שמה שמנחה את המקום היא אידאולוגיה טהורה המאמינה בצורך להגביר את הנוכחות היהודית באזור הרובע והכותל. עצוב שמקום שנמצא במרחק מטרים ספורים מהכותל ילכו יהודים בתחושת פחד. אליזה יודעת שלא מדובר בעבודה רגילה, אבל עבורה להיות שם "זה חשוב".

6 מקומות שחובה לבקר בברצלונה

אצטדיון כדורגל בלתי נשכח, מסעדת סושי והרחוב הכי מתוייר באירופה: המקומות שאסור לוותר עליהם בבירה הקטלונית

כתבה: סתיו מלמד / ערך: רועי גרינוולד

ברצלונה, ספרד, אחד היעדים החמים בעשור האחרון. כולנו שמענו וקראנו עליה, אך לא כולנו הספקנו לבקר בה, וגם אם כן, האם עשינו את הדברים הנכונים? אנחנו כאן כדי לספר לכם על המקומות השווים בעיר ועל המסעדות הכי טובות. בואו נתחיל מהסיבה האמיתית, למה ברצלונה הפכה לעיר כל כך מתויירת.

  • הקאמפ נואו, איצטדיון הכדורגל של ברצלונה

העיר הפכה להומה ומעניינת, הרבה בגלל צמיחתה של הקבוצה בעשור האחרון. בין אם אתה לא מתחבר לכדורגל או מכבה את הטלוויזיה ברגע שאתה רואה מישהו בועט בכדור בסתמיות. אין ספק שזה אחד המקומות המעניינים לתייר בהם, ואם אפשר להוסיף דובדבן, אז לא לפספס משחק אם אתה כבר בעיר. האיצטדיון מתפאר בעשרות גביעים, שחקנים גדולים בעבר ובהווה, ועוד שלל הפתעות. אפשר להעביר בסיור לפחות שלוש שעות. האיצטדיון מונה כ-99,354 מקומות, וזהו האיצטדיון הגדול ביותר באירופה. מחיר כניסה לסיור כ-26 יורו, לעומת זאת מחיר כניסה למשחק משתנה.

הידעתם? המנון הקבוצה נמצא באיצטדיון גם בתרגום לשפה העברית.

  • הראמבלס

ברחוב הראשי של העיר תוכלו למצוא דוכנים מכל הסוגים, מסעדות רבות מכל העולם, וביניהם אפילו כמה ישראלים. זהו הרחוב המתוייר ביותר באירופה לשנים 2018-2019, מיליוני איש עוברים בו מדי יום. כיף לספוג שם את האווירה. בנוסף, יש גם אמני רחוב ומקומות מגניבים להצטלם איתם ולהעלות לאינסטגרם.

  • פארק גואל וגאודי

לחובבי הטבע והאומנות, אין ספק שזה המקום המתאים ביותר בשבילכם. גן צבעוני במיוחד, יש בו בתים, ספסלי אבן הבנויים בצורת חיות וירוק מכל עבר. בתוך הפארק ישנו מבנה שתכנן לגאודי. אומן שבנה באזור מרכז העיר כנסייה הידועה כגבוהה ביותר בעולם, ועדיין נמצאת בבנייה שככל הנראה תסתיים בעוד עשור. אם אתם ממש סקרנים, עומדת בפניכם האפשרות לקנות כרטיסים בשילוב כל האטרקציות במקום. הכי מומלץ ומשתלם לקנות מראש דרך האינטרנט.

  • מסעדת איקיבנה
    אוהבי סושי? בהצלחה. מי שנכנס לשם וטועם את הסושי הזה, לא יכול לחזור לארץ ולאכול פה. מסעדה יוקרתית, לא זולה, אך שווה כל ביס. ישנם כמה סניפים בעיר, עדיף להזמין מראש מקום. הבחירה שלי: ניגירי כבד אווז, אורז מטוגן עם סלמון ושמנת, אורז מטוגן עם טונה וסוכריות קופצות, סלמון, אבוקדו, שמנת בציפוי קיווי, טונה, פקאן בציפוי כבד אווז. בתיאבון.
  • מסעדת בואנוס איירס
    מסעדה ארגנטינאית ממש כמו בארגנטינה: יש סניף אחד בעיר, עדיף להזמין מקום מראש. מקום מגניב, המלצר מגיע עם מספר נתחים ומתחיל להסביר על כל אחד, לבסוף הוא צולה לכם את זה במידה על-פי בקשתכם. בתיאבון.
  • פורטאוונטורה
    אם אתם אוהבים אקסטרים זה המקום המושלם בשבילכם. לונה פארק הנמצא במרחק של כ-40 דקות ממרכז העיר. הוא כולל עשרות מתקנים שווים, ארוכים ומפחידים. ישנה אפשרות לשלם על כרטיס VIP, וכך נמנעים מתורים ארוכים ובזבוז זמן של שעות.

ועוד טיפ קטן מאיתנו אליכם: תיזהרו. זוהי עיר מלאת כייסים, היו ערניים לסביבה.

הספרייה הלאומית: מקום עם סיפור

ביקור בספריה הלאומית? נשמע כמו אטרקציה של חנונים, מקום שכל הזקנים מגיעים אליו בשביל עבודת הדוקטורט שלהם ומי שיעז לעשות קצת רעש יחטוף נזיפה. ובכל זאת, יש שם איזה קסם שאתם חייבים לחוש

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

הספרייה הלאומית של ישראל היא גוף לאומי מטעם מדינת ישראל המהווה מרכז תרבותי לאומי מעורר השראה של אוצרות התרבות, המורשת וההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו ושל החברה הישראלית על רבדיה השונים. הספרייה מהווה אבן שואבת לחוקרים, לתלמידים ולקהל הרחב, ומספקת לציבור מגוון שירותים אשר הופכים את חוויית העיון והמחקר למשמעותית, מעמיקה, יצירתית ומיוחדת.

כיום ממוקמת הספרייה באוניברסיטה העברית בקמפוס גבעת רם. בסוף שדרה של בניינים וספריות המשמשים את הסטודנטים של המקום. בכניסה הצנועה מחכה לה מאחורי דלפק שומרת התיקים. השומרת מבקשת לקבל את התיק והציוד של מבקרים. בתמורתם, היא מציעה שקית שקופה בה ניתן לאכסן את הדברים אותם רוצים להכניס לספרייה. מיותר לציין שאוכל ושתייה לא כל כך באים בחשבון. לאחר שהתיק נמסר וקיבלתם כרטיס המורה על המדף בו הוא מאוחסן, אתם רשאים להיכנס לתחומי הספרייה.

הפלזמה בכניסה מספרת לנו על האירועים והכנסים המיוחדים המתרחשים באופן תדיר בין כותלי המקום. למשל, בשבועות אלו נערכת תערוכה ארכיונית ומספר הרצאות המציגות את דמותו וחייו של המושרר והפוליטיקאי, אורי צבי גרינברג. בקומת הכניסה, ישנו מיצג חדש של דג גדול בו ניתן לשבת ולקרוא ספרים. מייצג זה מדמה למבקרים את התחושה המיוחדת העוטפת בכניסה לעולם הקריאה והלימוד. מעיין חווית צלילה מעמיקה לעולם מלא בתוכן.

מייצג הדג, לצלילה לחוויית קריאה מעמיקה. צילום: זהבה ברנשטיין

העלייה במדרגות, חושפת את קומת האולמות כשבכניסתה ישנו חלון ענק ומואר (17X6.5), יצירת אמנות. היצירה נחשבת לאחת היצירות המפורסמות של האמן מרדכי ארדון, אמן יהודי אשר ניסה לבטא ביצירתו את חזונו של הנביא ישעיהו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ישעיהו ניבא על השלום העתידי ועל המעמד הגובה שיהיה לירושלים באותו הזמן. פסוק זה בהחלט מתאים לתאר את המתרחש במקום זה.

דלתות עץ כבדות משמשות גבול בין הרעש לשקט. ברגע שחוצים אותן, נדמה שהעולם כולו הס ויש צורך להקפיד על דממה או לפחות על דיבור בלחישות. מאחורי הדלפק, מסתובבים אנשי צוות נעימים המוכנים בכל עת להדריך ולעזור במציאת ספרים במאגר העצום שקיים בספרייה. שלא כמו בספריות רבות שאנו נוטים לבקר בהן, כאן מלאי הספרים לא מונח על המדפים ויש צורך להזמינו מראש באתר הספרייה. הספרים מגיעים מהר מאוד לדלפק, בעזרת מערכת מעליות קטנה המעבירה את הספרים מהמחסנים אל האולם אליו הזמנתם את הספר. כן כן, גם בספרייה עם ספרים ישנים תוכלו למצוא טכולוגיות מתקדמות.

אז נכון שבין המבקרים ישנם מבוגרים רבים השוקדים על כתיבה מכל מיני סוגים. אך, בנוסף אליהם ניתן לחזות בעוד כמה קבוצות של אנשים בגילאים שונים המעוררים עניין לא פחות. ילד כבן 12, אשר הזמין מגדל ספרי קומיקס ודנידין – הרואה ואינו נראה, שככל הנראה רוצה גם הוא לשקוע בעולם הקריאה ולא לשים לב לכל מה שקורה סביבו. אדם מבוגר וציורי, היושב באופן קבוע אל מול מחשב עם זכוכית מגדלת וקורא מלל מתוך מאגרים מיוחדים. צעירים חרדים רבים, שניתן להניח שאינם חשופים לאינטרנט, והגיעו כדי להתעדכן בחדשות, מוזיקה או איזה סדרה שהם אוהבים.

עושר תרבותי חוצה מגזרים. צילום: זהבה ברנשטיין

בקצה האחורי של חלק מהאולמות, ישנן כיתות קטנות לצורך לימוד בזוגות ובקבוצות, דבר המאפשר יצירת רעש בחלל השקט. החדרים, מצוידים בשולחן, כיסאות ומסך שפלזמה אליו ניתן לחבר את המחשב האישי ולהציג את התוכן עליו דנים. בכל חדר מצוי גם לוח מחיק, טושים ומחק למי שעוד לא מועדכן טכנולוגית ומעדיף ולהציג את ממצאיו בדרך הישנה והנוחה.

יכול להיות שקסמו של המקום טמון דווקא בשקט, ביכולת שלו לשלב בין אמצעי טכנולוגיה מתקדמים עם אותנטיות של ספרים מכל הסוגים. אולי המגוון הרחב של האנשים השונים המתעניינים בעולם התוכן הוא זה שיוצר שם איזו תחושה של אחווה ונוסטלגיה נעימה. התרבות הנודפת מכל הפריטים התלויים על הקירות מוסיף נופח של ישראליות במיטבה המחברת את הקוראים למדינה ולמסורת הלאום היהודי, עם הספר.

אולם, בימים אלה מסתיימת בניה של בניין חדש לספריייה ובשנת 2021, עתידה הספרייה הלאומית להעתיק את מקומה לבניין החדש והמתקדם. הבניין יוקם בקריית הלאום במרחק צעדים אחדים ממשכן הכנסת, כחלק מפיתוח הדיגיטלי הקיים במקום. אם כן, יתכן וזה הזמן הנכון ביותר לבקר בה טרם השינוי ומעבר שיחל בקרוב.

אז עד כמה באמת הספרייה הלאומית היא מקום כבד וחנוני? אם לא תלכו לבדוק בעצמכם לא תוכלו לדעת.

קבוצת הפייסבוק שתגרום לכם לצאת מהפוך

מאת אלישבע וייס

חורף עושה לכם חשק להתחבא מתחת לפוך או לצאת ולטייל? אם אתם שייכים לקבוצה השנייה תשמחו לגלות שקיימת קבוצת פייסבוק בדיוק לאנשים כמוכם. עם המלצות למסלולים שמשולבות עם תמונות מדהימות ויוזמות לשמירה על הטבע, אין סיכוי שלא תמצאו את החוויה הבאה והמושלמת בשבילכם

בחנוכה האחרון רצינו אני והחבר לטייל קצת בארץ ישראל היפה. הרמתי את הטלפון ושאלתי כמה חברים אם יש להם המלצות לאן אנחנו יכולים לטייל. בין כמה המלצות שקיבלנו ובין כמה תגובות מופתעות בסגנון "למה לטייל בחורף?" גיליתי להפתעתי שכשמגיע הקור, האנשים שסביבי מתחלקים לשתי קבוצות לא שוות. הקבוצה המרכזית מצטיידת במטרייה, מגפיים ומעיל ובדרך כלל תחפש להיות במיטה עם שוקו חם. לעומתם הקבוצה השנייה תצטייד בג'יפ, נעלי הרים, מעיל ותחכה לחזות בנופי בוץ ושיטפונות בלתי רגילים.

אני משתדלת להשתייך יותר לזרם ההרפתקני. לכן התלהבתי מהתגלית (לא שהיא משנה עולמות, אבל אני התרגשתי). חלקתי עם חברתי הטובה את הממצאים. אפשר להגיד שלה זה לא היה חדש.

בריכת צפירה צילום: Eyal Hirshbein‏

היא ובעלה כבר תקופה "חוטפים" כל הזדמנות שיש בידיהם לטייל, בעיקר בחורף. היא עוד הוסיפה והכירה לי קבוצת פייסבוק מיוחדת: "רודפי שלום, שלווה ושיטפונות", שמיועדת למי שחושבים בדיוק כמונו שכל זמן הוא הזדמנות מדהימה לטייל. בקבוצה המיוחדת הזו נמצאים כ-37,768 חברים ומטרתה היא להיות "שוק קח-תן של חוויות מטיולים בארץ סיוע במידע חשוב שלא ניתן למצוא בחיפוש בין פוסטים קודמים". קבוצה זו בעיניי מייצגת ישראליות אמיתית- של טיול, אהבה ואחווה. בין הפוסטים הרבים תמצאו מסלולים מומלצים, מזג אוויר, המלצות למעיינות וכמובן שיטפונות. וגם תמונות מרהיבות שנראות כאילו נלקחו מכוכב אחר ועוד הרבה יותר.

בין הפרסומים, צצו להם פרסומים של אהבת הארץ ודאגה לניקיונה. ביניהם הפרסום של תמר. היא כתבה על יוזמה של שני חברי קבוצה: נינה וקונסטנטין. "הם אירגנו קבוצה קטנה וחרוצה של הורים וילדים למבצע ניקיון בחוף ים המלח באזור מעינות קדם. מזג האוויר היה סוער. למרות זאת קבוצה קטנה זו ניקתה שני קילומטר של חוף מכל מה שלא שייך לטבעו של המקום". אך מטרתו של הפרסום הוא לא פרגון אלא "פנייה לעזרה מעשית מבן אדם עם רכב שטח שאכפת לו מהנוף והטבע בארץ ישראל". כמובן שחברי הקבוצה מיד התגייסו. תוך פרק זמן קצר הפוסט קיבל כמעט 100 לייקים, 22 תגובות לעזרה ותמיכה ו-35 שיתופים במטרה "שנוכל להמשיך כולנו יחד להחזיר את הטבע למצבו הטבעי".

מנקים את ים המלח, צילום: Tamar Shulov

לטיול יצאנו

בעקבות הפרסומים הרבים, המלצות ותמונות מרהיבות החלטנו לטייל במדבר יהודה, בנחל צאלים. כמו רוב המסלולים באזור זה הוא נחשב לטיול מטיבי לכת, ויש כארבע אפשרויות לעשותו (נלקח מאתר למטייל):

  1. מסלול מעגלי ברמת קושי בינונית: המסלול יוצא מחניון הלילה של נחל צאלים והולך בתוך הנחל עד עין נמר, משם הוא חוזר בחזרה, עם אפשרות לחזור בתוך המעוק של נחל צאלים (גיא בהק וגיא סלעים). אורך המסלול כ-11 ק"מ.
  2. מסלול קווי ברמת קושי בינונית: המתחיל בבריכת צפירה ומסתיים בחניון הלילה של נחל צאלים . הטיול מתאים למיטבי לכת ואורכו 12 ק"מ.
  3. מסלול מעגלי ברמת קושי קשה: המסלול מתחיל ומסתיים בחניון הלילה של נחל צאלים. הוא עולה במעלה צאלים לרמת המדבר, עובר בעין הרדוף, יורד לעין נמר וממשיך בנחל צאלים. סך הכל 16.5 ק"מ.
  4. טיול מעגלי בן יומיים ברמה קשה: מתחילים במצדה (שם ניתן בתיאום מראש להחנות את הרכב ללילה), בטיפוס בשביל הנחש, יורדים בשביל הסוללה והולכים באחד מסימוני השבילים לחניון הלילה של בריכת צפירה (מים ועצים יש להטמין בחניון הלילה מראש). יומו השני של הטיול הוא זה שמתואר באפשרות 2.

מפת נחל צאלים: טיולי

כדאי לדעת: "שמו העברי של נחל צאלים ניתן לו בשנות החמישים, והוא נגזר משם העץ צאל. 'תחת צאלים ישכב בסתר קנה וביצה. יסכהו צאלים צללו…' (איוב מ, כא-כב). עץ הצאל במקרא הוא עץ מצל, וסבורים שהוא עץ השיטה. בערבית נקרא הנחל "ואדי א-סיאל" שבעברית הפירוש הוא נחל השיטפונות הגדולים".

כשאנחנו מצוידים בשקית אשפה והרבה מצב רוח, החלטנו לבחור באפשרות מספר 2 עם מעט שינויים לטעמנו. התחלנו את הטיול בחניון הלילה של נחל צאלים (זהירות! מוכר כחניון שפורצים בו לרכבים). הטיול היה מרהיב ומעניין. עברנו בתצפיות על העמק למטה וירדנו אל הנחל. השתכשכנו בגבים בצורות מעניינות (אחד מהגבים היה בצורת א"י) וטיפסנו למעלה אל בירכת צפירה ביתדות מאתגרות. בקיצור, ממליצה לכל מי שרגליו מעקצצות מעט ולא רוצה להישאר במיטה, לשרוך שרוכים ולצאת לטייל.

מצורפות תמונות להשראה 😊

גב בצורת ארץ ישראל, צילום עצמי

 

חיי הלילה של בני ברק

מאת אלעד כרמיאל

בכל יום חמישי בלילה העיר החרדית מתעוררת לחיים ואט אט הופכת למרכז בילוי אלטרנטיבי. בתוכנית: סיורים מודרכים, סכסוכים בין חסידים ובסטות של צ'ולנט הפתוחות עד אור הבוקר. הצצה לחיי הלילה של העיר שלא הולכת לישון

ביום חמישי בלילה, או כמו שהוא נקרא בפי המקומיים "ליל שישי" (במלעיל), ניתן למצוא בבני ברק עולם אחר. העיר מתעוררת לחיים (שוקקים) ובחורי הישיבות החרדים נוהגים להישאר ערים כל הלילה וללמוד תורה, במה שמכונה "משמר" – אבל כל אחד צריך הפסקה קטנה מהלימוד. ההפסקה המועדפת על בחורי הישיבות היא דווקא צ'ולנט, והם יוצאים לרגע מהיכל הישיבה, קופצים אל החנות שממול ויושבים לאכול קערה קטנה.

'ליל שישי' בבני ברק.

בני ברק של חמישי בלילה שונה מכל מה שחשבתם, שכן סצנת חיי הלילה של בני ברק הפכה כבר מזמן לתופעה רחבה. לא רק תלמידי ישיבה מקומיים מגיעים בלילה לבלות בעיר, גם המון מבקרים מבחוץ, דתיים ושאינם, מגיעים כדי לחוות חוויה ייחודית. הרחובות סואנים ומלאים בבליינים שמצטיידים בקניות לשבת, אוכלים ושותים, ונהנים מאווירה ייחודית.

אחת התופעות הבולטות לאחרונה בעיר היא תופעת הסיורים המודרכים שעושים קבוצות בעיר. מספר רב של מדריכים החלו בשנה האחרונה להדריך קבוצות בעיר ולהראות להם מקומות ייחודים. גם אני ומספר חברים עשינו סיבוב בעיר, אמנם בלי מדריך, אך הגענו לכל המקומות הנצרכים.

במהלך הסיבוב שלנו בבני ברק אנחנו נתקלים בקבוצה שעושה סיור עם מדריך. "זה טרנד חזק מאוד בשנה האחרונה", מספר לנו המדריך של הקבוצה. "אני התחלתי לפני כשנתיים לעשות סיורים בימי חמישי בעיר, אני לוקח את הקבוצה לראות בעצם תרבות אחרת, לחוות את החיים של החרדים בצורה שהם לא נחשפים אליה בעיתון או בטלוויזיה".

מבירור קטן עם המדריך הוא מספר לנו שכמעט בכל חמישי בערב יש לו קבוצה, לרוב מדובר בחילוניים שזאת הפעם הראשונה שלהם בבני ברק, אך לא חסרות גם קבוצות של דתיים לאומים שמגיעים לסיור ונחשפים למקומות שלא הכירו, זוכים לראות את הפינות המיוחדות ולשמוע על ההיסטוריה המיוחדת של העיר.

אנחנו החלטנו לשאול אותו על מקום ייחודי שאנחנו חייבים לבקר בו, והוא המליץ על ישיבת פוניבז'.

ישיבת פוניבז' היא ישיבת הדגל של העולם הליטאי החרדי. הישיבה הוקמה בתום מלחמת העולם הראשונה בעיר פוניבז' שבליטא בידי הרב יוסף שלמה כהנמן, שבשנת 1940 עלה לישראל והקים מחדש את הישיבה בבני ברק. אחד הסיפורים המעניינים ביותר על הישיבה הוא שכל שנה ביום העצמאות, מקפידה הישיבה לתלות את דגל ישראל בגג הבניין, למרות היותה חרדית, וזאת כהמשך להוראה של ראש הישיבה הראשון. הדגל מתנוסס מעל הבניין מהשעה 8:00 בבוקר ועד השעה 16:00 אחר הצהריים. )

סיפור נוסף אודות הישיבה הוא סיפור מאבקי השליטה הקשים שקיימים בתוכה. מאז שנת 2000 כאשר הפסיק נשיא הישיבה לכהן מתנהל וויכוח מי יהיה מנהיגה הרוחני של הישיבה. הרב אליעזר כהנמן, בנו של הנשיא, והרב מרקוביץ', חתנו, רבים ביניהם מי יהיה ממשיך הדרך ורבים על הכתר. למעשה פועלות בתוך הישיבה עצמה שתי קבוצות שונות "המחבלים", נאמני הרב מרקוביץ', "והשונאים", נאמני הרב כהנמן. המאבק מגיע בכל שנה לשיאים חדשים של אלימות וכולל מכות, זריקת ספרי קודש ואף כיסאות וסטדנרים. במקרים רבים מתערבת המשטרה והיא מבצעת מעצרים בקרב החסידים הפורעים.

בשלב זה החלטנו לקחת הפסקה קטנה מלימוד התורה בישיבת פוניבז' ומשם המשכנו למצוא חנות קטנה וצפופה כדי לאכול צ'ולנט.

הצ'ולנט הוא המאכל העיקרי בבני ברק  בליל שישי וקשה למצוא חנות פתוחה ברחבי העיר שלא מעמידה בפתח סיר ומוכרת את התבשיל לעוברים ולשבים. במבט ראשון אנו מבחינים שאין הרבה מקומות ישיבה בחנויות, ויעידו על כך התורים הארוכים ומספר כסאות ושולחנות שקטן מאוד. כאשר שאלנו את אחד המוכרים לפשר הסיבה הוא סיפר לנו שזה כך בכוונה: "אנחנו לא רוצים שיישבו פה התלמידים יותר מדי זמן, המטרה היא שהם יאכלו משהו קטן ויחזרו לישיבה ללמוד".

שירה קמחי, בת 23 שהצטרפה אלינו בסיור סיפרה: "ירדנו במדרגות שנראות מעט ישנות, לא היו נראות כאילו הן מובילות ליעד מסויים, אך בסופן הגענו לחדר וראינו שישנו עולם ומלואו מלא בניחוחות טובים. החדר היה מעט אפלולי אבל ים החולצות הלבנות האירו אותו באווירה חגיגית שתרמה לתחושת הריח של שבת. אני כבחורה עם מכנסיים נכנסתי לחדר ומיד הרגשתי תחושת הזדהות עם הבחורה היחידה שבחדר, המוכרת. הסתובבנו בחדר ליד הדוכנים וכל סיר של חמין חווה בתוכו עולם מלא של קטניות".

שיאו של הסיור מגיע בשעת לילה מאוחרת כאשר אנחנו נכנסים אל מאפיית ויזניץ'. המאפייה הקטנה והצפופה כבר קיבלה את התואר כמאפייה שמכינה את החלה הכי טעימה בעולם. מכל קצוות הארץ מגיעים אליה אנשים כדי לקנות את החלה המפורסמת. המאפייה נמצאת ברחוב צדדי וקטן, המקום צפוף נורא ומומלץ להגיע עם כפפות כדי שיהיה אפשר לקחת את החלות הרותחות שהרגע יצאו מהתנור בקלות.

מאפיית ויזניץ'.

"זאת חוויה ייחודית ושונה מאוד", מספרת הדר פופוביץ', בת 23, סטודנטית במכללת שנקר שהגיע לביקור ראשון בבני ברק. "זה מרגיש כמו להיות בחו"ל. אני רואה ממש תרבות שונה, זה מתחיל מהלבוש של האנשים, באוכל, ואפילו ברחובות אפשר להרגיש אווירה שונה".

אוכל מוכן לשבת

ברחבי העיר ניתן למצוא חנויות רבות המוכרות אוכל מוכן לשבת, קיגלים, מאפים, סלטים ומגוון רחב של דגים מלוחים ומעושנים. אל סצנת חיי הלילה בחמישי בערב בבני ברק הצטרפו גם מספר אנשים המוכרים לציבור. הזמר אביב גפן, למשל, כתב בחשבון הטוויטר שלו: "מעדנייה בבני ברק. מתקרב לדת דרך האוכל". גם חבר הכנסת איתן כבל נוהג להגיע בכל יום חמישי אל העיר ולהנות מבילוי נחמד של סוף שבוע.

אביב גפן.

לסיכום, זוהי חוויה מומלצת ביותר הן כבילוי, והן כהיחשפות לתרבות שלא נתקלים בה ביום יום. אני ממליץ לכולם להגיע בליל שישי הקרוב לבני ברק, לבקר במאפיות ובמעדניות הייחודיות, ולקבל טעם של חוויה יהודית לפני שבת. אפשר בסיור מאורגן עם מדריך, ואפשר גם להסתדר לבד.

איתן כבל, עקיבא נוביק, עמיחי אתאלי וחיים לוינסון בישיבת פוניבז'

 

נופים יפהפיים ועיר תוססת: יומן מסע בגאורגיה

מאת ליטל מקוריאה

גאורגיה הפכה בשנים האחרונות ליעד נחשק בקרב צעירים, בעיקר כאלה המחפשים יעד זול וקרוב לטוס אליו. בחודש ספטמבר נסענו, אני וחברה קרובה, לעשרים ימים בארץ מלאה בעושר תרבותי ואנושי

גאורגיה (הנקראת גם "גרוזיה") שוכנת חציה באסיה וחציה אירופה. רוב אזרחיה הם נוצרים, אך ישנה תחושה חזקה של כבוד לתרבויות ודתות אחרות. תושביה, במיוחד הכפריים, הינם לבביים ומכניסי אורחים. המדינה מציעה אירוח זול (המטבע המקומי לארי שוה ל-1.3 שקלים) וקניית מוצרי צריכה בסיסיים במחירים נמוכים. יש בה כפרים קטנים, אזורים הרריים וערים מודרניות וכל זה רק במרחק שעתיים טיסה מפה. אז עלינו על מטוס ויצאנו ליהנות מכל השפע שיש לה להציע.

האזור הכפרי
בלילה הראשון נחתנו בטביליסי, עיר הבירה של גאורגיה, וכבר בנסיעה הראשונה לאחר הנחיתה, חווינו את תרבות הנהיגה הפרועה של המקומיים. תרבות נהיגה זאת מקובלת בהחלט, ונראה כי המקומיים מתורגלים בכך ולכן לא פוגעים באחרים או בעצמם, אך לנו היא הייתה חדשה ומפחידה.

לאחר הנחיתה בטביליסי נסענו נסיעה ארוכה למסטיה, עיירה עמוסת תיירים בצפון גאורגיה. בתחילה נסענו ברכבת עד לעיירה זוגדידי ולאחר מכן נסענו אל מסטיה ב"מרשוטקה",סוג של מונית שירות שבה משתמשים רוב התיירים במעברים בתוך המדינה.

תושבי הכפרים לבביים. צילום עצמי

מסטיה קיבלה את פנינו בברכה, מכל מקום המקומיים מציעים את שירותי ההסעה והלינה שלהם. נראה כי הם מתורגלים בתיירות המפותחת. לאחר מפגש עם ישראלים אחרים, התוודענו לכך שממסטיה אפשר לצאת לכמה טיולים קצרים. אחד הוא טיול ל"צלב האגמים",טיול רגלי בו ישנו מעבר בין אגמים גדולים ובריכות. את רובה של הדרך התלולה עברנו במרשוטקה ואת סופה ברגל. בסוף, הגענו לתצפית מרשימה, נוף הררי ופסגות מושלגות. בישלנו במקום מעט אוכל לעצמנו ואכלנו שמולנו מראות עוצרי נשימה.

בנוסף, ממסטיה מתחילים רוב הישראלים את הטרק המוכר למטיילים במדינה,"מסטיה-אושגולי". טרק בן שלושה ימים, שמתחיל במסטיה עובר לכפר אדישי ולבסוף מסתיים בכפר אושגולי.

יצאנו רגלית אל זבישי, הכפר הקרוב, הליכה מישורית וקלילה, ולאחר ההגעה אל זבישי התחלנו את השלב המורכב יותר בטרק. תחילת הטרק היא בעליה מתונה ואז מעט תלולה על ההר. יש לציין כי למתקשים בהליכה לפרק זמן ארוך, כמוני, הטרק עלול להיות קשה ויש להיות מוכנים לכך, במיוחד שהצעידה כוללת נשיאת הציוד לשלושת הימים על הגב. כדי להקל על המאמץ  ישנה אפשרות להצטייד במקלות הליכה. כמו כן, הסימונים בדרך (צבעי אדום- לבן או כתום-לבן) אינם רציפים ועלולים לטעות את המטיילים, לכן יש עדיפות להתנייד בקבוצות. לאחר עלייה מפרכת, עצרנו מעט בקצה ההר ולפנינו נחזה מראה מעורר התפעלות. האוויר בפסגות ההרים נקי והאזור הכפרי המבודד מוסיף לתחושת השלווה.

נוף עוצר נשימה בקצה ההר. צילום עצמי

לקראת סופו של היום הראשון, הגענו לאדישי, כפר קטנטן שבו גרות כעשרים משפחות. רוב המשפחות בכפר מציעות חדרים לאירוח תיירים ונראה כי זהו מקור הפרנסה הכמעט בלעדי של התושבים. באדישי חווינו שינוי דרסטי במזג האוויר. ובסוגריים יש לציין כי חודש ספטמבר אכן מאופיין באקלים מעט הפהפך. השמיים שהיו בהירים ושמשיים הפכו קודרים. והסופה, שהתחילה אחרי הצהריים והמשיכה אל תוך הלילה, הביאה איתה רוחות חזקות, גשם ורעמים, אשר גרמו לנפילת החשמל בכפר. בהיעדר חשמל לא היו לנו מים חמים ולא תקשורת סלולרית. בנוסף, לא הצלחנו ליצור קשר עם המשפחה בארץ במשך כיומיים. בעקבות מזג האוויר הבעייתי, המקומיים המליצו לנו להפסיק את הטרק ולהמשיך לאזור אחר, זאת כמובן רק לאחר היחלשות מזג האויר הסוער.

בטומי
לאחר החוויה הקרה שאותה חווינו באזור הכפרי, החלטנו לנסוע אל בטומי, עיר הנופש מלאת השמש של המדינה. יש שקוראים לה "האילת של גאורגיה". שם נהנו מימים ארוכים של רביצה על החוף, רכיבה על אופנועי ים וטיולי ערב בטיילת. הטיילת מציעה מגוון של פעילויות ומופעים. צפינו בנערים ונערות רוקדים ריקודים גאורגיים מסורתיים. וכמו כן, במרכז הטיילת נתקלנו בפסל נע מיוחד, בשם "פסל האוהבים". הפסל מורכב משתי דמויות – גבר ואישה שמתקרבות לנשיקה ואחר כך מתמזגות לגמרי אחת בתוך השנייה, זאת בגלל חריצים שיש לרוחבן. זהו פסל מרשים שמזמין עיניים רבות להתבונן בו.

"פסל האוהבים" בבטומי. צילום עצמי

טביליסי
לאחר בטומי המרגיעה, החלטנו לסיים את הטיול בטביליסי ,העיר הגדולה והמודרנית של גאורגיה. העיר תוססת, מלאת התרחשויות, וגרים בה כמיליון וחצי תושבים. בשונה מהאזור הכפרי, יש בה קניונים גדולים, מרכזי קניות ותחבורה מפותחת. בשיטוט בעיר מצאנו בה עניין רב. טיילנו בשדרות מלאות אנשים, שבתוכן פאבים שמציעים נרגילות ואלכוהול זול. התפנקנו בפדיקור ומניקור במחיר נוח ואפילו קיבלנו מסאז' תאילנדי, כמעט כמו בתאילנד.

כמו כן, ביקרנו בבית חב"ד, שם אכלנו אוכל כשר והכרנו מטיילים ישראלים אחרים. הביקור במסעדה החלבית של בית חב"ד היווה בשבילנו שינוי מרענן, במיוחד בתור שומרות כשרות שאכלו בעיקר אוכל משומר. בנוסף התוודענו למסעדות כשרות נוספות בעיר, מסעדת "ירושלים" ו"דויד". כשניגשנו למסעדות אלה מצאנו מנות מגוונות בתפריט, מצד אחד הוגשו מנות גאורגיות עתירות בשר ומצד שני, הוגשו מנות ישראליות כמו שניצל ופרגית.

גאורגיה היא מדינה מסקרנת יש בה שפע של אפשרויות לטיולים, במיוחד לצעירים, אך גם למשפחות. ובעיקר היא יעד נחשק לכל מי שמחפש חופשה נעימה במחיר נוח.

ממליצה בחום!

מקומיים בכפר. צילום עצמי

 

 

המדריך למטייל בהרי הרוקיז הקנדיים

מאת זאבי פילזר

מ"קרחון המלאך" דרך "אי הנשמות" ועד "אגודל השטן" – הרי הרוקיז בדרום מערב קנדה מסוגלים לספק עבור המטייל לא פחות מחוויה שמימית. זאבי פילזר יצא למסע ברחבי הפארקים והשמורות וחזר עם מספר המלצות לאתרים ומקומות קסומים, וכן עם טיפים חשובים שיעזרו לכם לתכנן את הטיול הבא שלכם

Image may contain: mountain, sky, cloud, nature and outdoor

אגמים בצבע תכול בהיר, הרים מושלגים, יערות בראשיתיים, מגוון עשיר של חי וצומח וכמובן קרחונים אדירים – כל אלו מהווים רק חלק מעולם הטבע העצום ומהמרחבים האינסופיים של הרוקיז הקנדיים. אפשר לבלות חיים שלמים בניסיון לחוות את מלוא ההדר שיש ל-180,000 הקילומטרים של הרי הרוקיז הקנדיים (להבדיל מהרי הרוקיז של ארה"ב) להציע ועדיין להיכשל במשימה, אך בעזרת תכנון מקדים והתארגנות נכונה, ניתן בהחלט לטעום טעימה קטנה אך איכותית ומקיפה מכל הטוב הזה במספר ימים בלבד. בין אם אתם מטיילים כמשפחה, כקבוצה, כזוג או אפילו לבד – אם אתם אוהבים טבע, דרום-מערב קנדה הוא המקום בשבילכם.

אתרים, מסלולים ומקומות מומלצים

נתחיל עם החלק המעניין והמרתק ביותר: המלצות לאתרים, מסלולים, אטרקציות ומקומות שפשוט אסור לכם לפספס במהלך הטיול. אם המלצותיו של עבדכם הנאמן לא מספיקות לבדן בכדי לשכנע אתכם, תנו לתמונות שצילם באלו המקומות לדבר במקומו ולעשות את העבודה. חשוב להדגיש שרשימת המקומות המומלצים ברוקיז יכולה וצריכה הייתה להיות אינסופית, אך מכיוון שצר המקום על הנייר – הרי לפניכם השביעייה הפותחת, כולל מסלול ההליכה המומלץ ביותר:

1) עלייה ברכבלים לפסגות ההרים ליד באנף וג'אספר:

Image may contain: mountain, sky, cloud, outdoor and nature

באנף וג'אספר הן העיירות המרכזיות ברוקיז הקנדיים, והפארקים הלאומיים בהם הן שוכנות נושאות את שמן. הן מוקפות בהרים כמעט מכל עבריהן, וליד כל אחת מהן נמצא אתר אשר מפעיל רכבל העולה אל פסגת אחד ההרים אשר משקיפים על העיירה ועל כל המרחב סביבה. בבאנף זוהי ה"באנף גונדולה"(Banff Gondola) אשר עולה אל פסגת הר סולפור (Mountain Sulphur), ובג'אספר זהו ה"ג'אספר סקייטראם" (Jasper Skytram) אשר עולה אל אחד הפסגות ברכס הרי הוויסלרס (The Whistlers). העלייה והירידה ברכבל (בשני האתרים) אינה זולה כלל, ועל כן אכן קיימים בהם מסלולי הליכה רגליים אשר מקשרים בין האתר לבין פסגת ההר, אך המלצתנו היא בכל זאת לעלות ולרדת ברכבל, הן מפני שהדבר חוסך למטייל זמן ומאמץ ומאפשר לו להספיק יותר, והן מפני שהנסיעה בקרונות הרכבל מאפשרת זווית חדשה ומרתקת של הנוף שלא ניתן לראות מהמסלול.

2) אגם לואיז:

Image may contain: mountain, sky, outdoor and nature

Image may contain: mountain, sky, outdoor and nature

אגם לואיז (Lake Louise) זוכה לתואר הכבוד "המקום המתוייר ביותר בהרי הרוקיז", ועבור רבים הנו גם האטרקציה המרכזית בהם. השם מייצג לא רק את האגם, אלא גם את העיירה הקטנה שלצידו וכן את המלון המפורסם ששוכן ממש על שפתו. צבעם הכחול הבהיר של מימיו, וכמוהם כל אגמי הרוקיז בצבע זה, לא נובע מהשתקפות השמיים אלא מהעובדה שמדובר במי קרחונים שנמסו, הנושאים בתוכם מעין "אבקת סלע" המעניקה למים את צבעם המיוחד.
אך בנוסף להיות האגם עצמו אטרקציה מרכזית, משפתו יוצאים מסלולי הליכה רבים ברמות קושי שונות, המטפסים על ההרים שבצידיו ושמהם ניתן להשקיף עליו מלמעלה, כמו לדוגמה המסלול המיוחד שנציג בהמשך.

3) אגם מוריין:

Image may contain: mountain, sky, cloud, outdoor and nature

אגם מוריין (Moraine Lake) נחשב בעיני רבים לא רק לאגם היפה ביותר ברוקיז, אלא גם לאחד האגמים היפים ביותר בעולם כולו, ומבט חטוף בתמונה מספיק בכדי להבין למה. מה שמייחד אגם זה מאגמים אחרים בהרי הרוקיז, הוא שממש על שפתו ניצבת ערימת סלעים ענקית בגובה 24 מטרים, שניתן לטפס עליה בקלות דרך שביל קצרצר ולצפות ממנה על האגם. מקום נדיר זה מקנה לנו נקודת מבט ייחודית, שכן מצד אחד אנו צופים על האגם מעט מלמעלה, זווית המאפשרת לנו לראות את הצבע התכול של המים (מגובה המים קשה יותר לראות את הצבע), ומצד שני אנו נמצאים ממש על שפת האגם, כך שכולו פרוש לפנינו במלוא הדרו. לא לחינם תמונות של אגם מוריין אשר צולמו מנקודה זו, מעטרות את עטיפתם של רבים מספרי התיירות של הרי הרוקיז ושל קנדה בכלל.
גם משפת אגם זה ניתן לצאת אל מסלולי הליכה רבים, כולל טיפוס מאתגר ביותר על "הר הבית של הרוקיז" – הר טמפל (Mount Temple), ההר השלישי בגובהו ברוקיז, אשר מתנשא לגובה של 3,544 מטרים מעל פני הים.

4) נסיעה לאורך כביש 93:

Image may contain: sky, cloud, mountain, outdoor and nature

לא ציפיתם שנסיעה בכביש תהיה ברשימת ההמלצות, נכון? ובכן, חישבו שוב. כביש 93, הידוע גם בשם "אייספילדס פארקוויי" (Icefields Parkway), נמתח לאורך כ-230 קילומטרים ומחבר בין העיירות לייק לואיז וג'אספר. הכביש, אשר חוצה את הפארקים הלאומיים באנף וג'אספר, דורג בין הכבישים היפים ביותר בעולם, ומסיבה טובה. הוא נבנה לאורך גיא שיושב בין שתי קבוצות של רכסי הרים, והנוף מרהיב בהתאם; יערות, נהרות, אגמים, אינספור פסגות משוננות המכוסות שלג וקרח, עולם חי וצומח עשיר ביותר ואפילו קרחונים אדירים לאין שיעור.

עם כל מבט החוצה מהרכב במהלך הנסיעה, תרגישו צורך עז לעצור בצד ולצלם, ולכן חברת הבנייה של הכביש עשתה בשכל רב כאשר בנתה בצידי הכביש אינספור נקודות עצירה שיאפשרו לכם למלא את הדחף הזה. אחת הפנינים הגדולות ביותר במהלך הדרך, היא מקום הנקרא "פסגת בו" (Bow Summit). זוהי הנקודה הגבוהה ביותר בכביש 93, וממנה ניתן להשקיף אל עבר אגם פייטו (Peyto Lake, בתמונה) עוצר הנשימה.
אולי גם זה יישמע מובן מאליו, אך במהלך הנסיעה חשוב מאוד לשים לב שהנהג (בין אם מדובר בכם ובין אם במישהו אחר) מתרכז בנהיגה ולא נשאב גם הוא אחר הנוף המהפנט הממתין תדיר מחוץ לחלון.

5) הר "אידית קאבל" ו"קרחון המלאך":

Image may contain: mountain, sky, outdoor and nature

הר "אידית קאבל" (Edith Cavell), הנמצא ליד ג'אספר, קרוי על שמה של אחות אנגליה אשר הוצאה להורג בידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. כביש הגישה המטפס אל ההר קסום ביותר בפני עצמו, אבל לאחר ההגעה למעלה – ההרגשה היא של פלנטה אחרת.
מהחניה בסוף הכביש יוצאים שני מסלולים; האחד קצר ומביא את המטיילים אל תצפית אל עבר הפסגה המשוננת, "קרחון המלאך" (Angel Glacier, אשר נקרא כך עקב צורתו המזכירה מלאך עם כנפיים) והאגם שנוצר תחתיו כתוצאה מהמסתו האיטית. השני, מעט ארוך יותר, מביא את המטיילים אל נקודת תצפית גבוהה ומעט רחוקה יותר דרך שביל אשר נחשב לאחד היפים ביותר ברוקיז לאוהבי צמחייה ועשבייה.
חשוב לציין כי עקב ריבוי המטיילים בהר, נעשים עבודות הרחבה של החנייה, ועל כן הגישה אליו מוגבלת. בכדי לעלות אליו עם הרכב, יש לעבור קודם במרכז המבקרים בג'אספר ולקבל אישור עלייה (Pass) שמתחלק לשעות שונות ביום, בכדי לווסת את העומס.

6) אגם מאלין ו"אי הנשמות":

Image may contain: mountain, sky, outdoor and nature

אגם מאלין (Maligne Lake) הוא האגם הטבעי הגדול ביותר בהרי הרוקיז, והצורה שלו מזכירה קצת את ים המלח – ארוך וצר. חלקו הצפוני, הנגיש לרכבים, אולי לא נראה יותר מדי מיוחד (ביחס לשאר האגמים ברוקיז, כמובן…), אך חלקו הדרומי הוא שהופך אותו לייחודי. ולכן, למרות שניתן להשכיר סירת משוטים או פדלים קטנה, אל תוותרו על הסיור הממונע שחברת הפארק מציעה. שייט זה דורג כשייט המודרך הטוב ביותר בקנדה, ולא לחינם. הסיור יביא אתכם אל חלקו הדרומי של האגם, ולנקודה היפה ביותר בו – אי הנשמות (Spirit Island) – אי קטנטן אשר נחשב למקודש בעיני שבטים קדומים שחיו באזור. ממש על יד האי, סירת השייט תעגון על שפת האגם למשך כ-15 דקות, בהן תוכלו לרדת אל היבשה ולהגיע אל נקודת תצפית חלומית. כפי שאפשר לראות בתמונה, עם אי הנשמות על רקע האגם התכול ורכסי ההרים המשוננים שעליהם קרחונים- נקודת תצפית זו נחשבת גם היא לאחת האייקוניות שבהרי הרוקיז.

7) מסלול מיוחד למיטיבי לכת – "אגודל השטן":

Image may contain: mountain, sky, cloud, outdoor, nature and water

ההמלצה השביעית והאחרונה היא הדובדבן שבקצפת. לעניות דעתו של עבדכם הנאמן, מדובר באחת מנקודות הנוף היפות ביותר בעולם, לא פחות. עם לייק לואיז בתכול-עד מצד ימין, אגם אגנס (Lake Agnes) בכחול-כהה מצד שמאל ורכס הרי ווייטהורן (Whitehorn Mountains) המושלגים באופק, מדובר במקום ייחודי כל-כך, שספק אם יש נוספים כמותו על פני כדור הארץ. כשהוא יושב על הכתף של הר ווייט (Mount Whyte), 'אגודל השטן' (Devil’s Thumb), נקרא כך, ובכן, משום שיש לו צורה של אגודל. המסלול אליו, שמתחיל בבית המלון של לייק לואיז, מוגדר כמסלול למיטיבי לכת לא בגלל אורכו (כ-11 קילומטרים בלבד, חמש וחצי בכל כיוון), אלא בגלל הקושי לצלוח אותו. כפי שניתן לראות בתמונה, המלון נמצא שם הרחק למטה בתחתית ההר, והדרך ממנו אל היעד כוללת כמעט ורק עלייה, בחלקה תלולה מאוד. מומלץ מאוד להיעזר באנשי מרכז המבקרים באשר לתוואי המסלול וללמוד אותו היטב, שכן בחלקו האחרון הוא אינו משולט ועלול להיות מסוכן אם לוקחים בו פנייה לא נכונה (ואולי מכאן מגיע ה'שטן' שבשם…). אבל כמו שהתמונה מראה לנו (ויש כידוע גבול למה שתמונה מסוגלת להראות ולחוויה שהיא מסוגלת להעביר), הנוף מהיעד שווה כל גרם של אתגר, כל שריר תפוס וכל טיפת מאמץ בהגעה אליו.

טיפים

אז אחרי שחשפנו בפניכם את קצה הקרחון (תרתי משמע) שיש לאתרי ומסלולי הרוקיז להציע, הנה מספר הנחיות כלליות אך חשובות ביותר לתכנון הטיול:

כללי:

עונה – אלא אם כן אתם מעוניינים בחופשת סקי או בספורט אקסטרים חורפי, העונה הטובה ביותר לטיול ברוקיז הקנדיים היא הקיץ. בזמן הזה בשנה רוב השלגים של החורף הפשירו, הטמפרטורות בדרך כלל נוחות והטבע חושף בפנינו את צבעיו במלוא עוזם. אך אליה וקוץ בה – אין הדבר סוד שהקיץ הוא העונה הטובה ביותר לטיול ברוקיז, ועל כן תיירים מכל רחבי העולם מציפים את השמורות ואת הפארקים ולא פעם נוצר עומס באתרים המרכזיים. אך אל דאגה והסר חשש, יש די והותר טבע לכולם.
מסלול –
חובה לתכנן את מסלול הטיול מראש. קחו בחשבון כמה זמן יש ברשותכם, באילו אתרים ומקומות אתם רוצים לבקר, עיינו היטב במפה, לימדו את הדרך, בנו לעצמכם מסלול והשתדלו ללכת לפיו במהלך הטיול. אבל באותה הנשימה חשוב גם לומר – תזרמו. לפעמים יקרו דברים בלתי צפויים ולא תמיד הכל ילך לפי התכנון, ולכן על אף החשיבות שבתכנון מקדים – אל תהיו יותר מדי מקובעים ונסו לאפשר לעצמכם כמה שיותר גמישות.
זמנים –
חשוב מאוד לשים לב שישנם אתרים מסוימים עם שעות פעילות מסוימות, ולכן חשוב תמיד לבדוק מראש את הזמנים ולסדר את הלו"ז בהתאם. חבל להגיע למרכז מבקרים ב-17:15 אחר הצהריים ולגלות שהסיור האחרון יצא לפני רבע שעה. גורם נוסף שכדאי להתחשב בו הוא שעות האור. גם בימי הקיץ הארוכים, אל מקומות מסוימים הכי טוב להגיע מוקדם בבוקר, לאחרים לקראת השקיעה וישנם נוספים שהשעה המיטבית לטייל בהם היא חצות היום.
זהירות –
מפורסם הדבר שהרי הרוקיז הם אחד משטחי המחיה העיקריים של דובי הגריזלי והדובים השחורים, אך לא רק מהם יש להיזהר. עולם החי בחבל ארץ זה עצום, וכאשר אנו מגיעים למקום מסוים כאורחים, עלינו לכבד את כל בני הבית. לכן חובה להישמע להוראות השלטים ועובדי הפארקים והשמורות, לטייל רק במקומות ובמסלולים מוגדרים וכן לנקוט במשנה זהירות, כפי שניתן ללמוד במרכזי המבקרים השונים. בנוסף לכך, כאשר אתם מתכננים מסלול הליכה, שימו לב שאתם נותנים לעצמכם מספיק זמן לסיים את המסלול באור יום, בהנחה שאתם מעדיפים לבלות את הלילה בחדר המלון או באוהל שלכם ולא בישיבה משותפת עם דובים וזאבים סביב מדורה מאולתרת באמצע היער.

 Image may contain: sky, mountain, tree, cloud, outdoor and nature

התניידות:

דבר ראשון וחשוב ביותר- חובה לשכור רכב. מתוקף היות רוב שטחם של הרוקיז הקנדיים בתוך פארקים לאומיים ושמורות טבע (וכן מסיבות טופוגרפיות כמובן) – הם מיושבים בדלילות רבה באופן יחסי, וכתוצאה מכך, ניתן להבין מדוע לתחבורה הציבורית – דוגמת אוטובוסים ורכבות – יש תחנות בודדות בלבד בכל הרוקיז. אי לכך, רק רכב יאפשר לכם לטייל באמת ברחבי הרוקיז, משום שבלעדיו פשוט לא תוכלו להגיע אל רובם המוחלט של המקומות שיש להרים להציע.

מטיילים רבים המגיעים בקבוצות או כמשפחה נוטים לשכור "קרוואן על גלגלים" (הידוע בשמו המקוצר באנגלית- RV). כלי זה כשמו כן הוא, כלומר גם רכב וגם בית קטן. נפוץ מאוד להיתקל ב-RV על הכבישים ברחבי הרוקיז, שכן מדובר בפתרון גם עבור ההתניידות וגם עבור הלינה, כפי שיפורט מיד.
דבר נוסף בהקשר הרכב שחשוב לתכנן מראש ולשים לב אליו לכל אורך הטיול הוא הדלק. תחנות הדלק ברוקיז קיימות בתדירות נמוכה מאוד באופן יחסי ונמצאות בעיקר באזורי העיירות. ישנם מספר כבישים הנושאים שלט האומר שתחנת הבאה נמצאת במרחק של יותר מ-100 קילומטרים בהמשך הדרך, ועל כן חובה להיערך לכך בהתאם, שלא תתקעו חלילה עם הרכב באמצע שום מקום ותזדקקו לחילוץ.

לינה:

בחלק זה ישנן מספר אפשרויות, והדבר תלוי בעיקר בכם.
האופציה הראשונה היא שכירת חדר באחד המלונות. ישנם מספר מלונות גדולים בהרי הרוקיז, כמו למשל אלו המפורסמים שבעיירות באנף ולייק לואיז. מומלץ להזמין חדר כמה שיותר זמן מראש, שכן התפוסה בהם כמעט תמיד מלאה, ובמיוחד בחודשי הקיץ, אז עונת התיירות בשיאה. כמו כן חשוב לזכור שמדובר באפשרות לא זולה בכלל, שעלולה להגיע לכ-300 דולרים קנדיים ללילה לאדם.
אפשרות נוספת היא שכירת חדר במוטל קטן או בקתת נופש. גם אופציות אלו אינן זולות, שכן הביקוש לעתים קרובות גדול מההיצע, ובדרך כלל מתחילות באזור ה-200 דולרים לחדר ללילה. היתרון הגדול באפשרות זו הוא שאת המוטלים ואת הבקתות ניתן למצוא הן בעיירות הקטנות והן לאורך הדרך, לעתים באמצע שום מקום, אך גם במקרה זה כדאי להזמין מקום כמה שיותר זמן מראש.
האופציה השלישית והזולה ביותר היא – איך לא – הקמפינג. בעוד משפחות או מטיילים מבוגרים יבחרו בדרך כלל באחת האפשרויות הראשונות, מטיילים אשר מעוניינים לחסוך כסף ו/או אוהבים ללון במלון אלף הכוכבים תחת כיפת השמיים יינטו לבחור במחנאות. הפארקים והשמורות לאורך הרוקיז מנוקדים לכל אורכם בעשרות אתרי מחנאות (Campsites), מקטנים ביותר המתאימים רק עבור לינה באוהלים, ועד גדולים המיועדים במיוחד עבור רכבי RV. המחיר ללילה עבור רכב באתר ממוצע הוא כעשירית בלבד ממחיר המלונות והמוטלים (בהתאם לעונה), אך מצד שני אסור לשכוח שבסופו של דבר מדובר בקמפינג ולא בפנסיון מלא. דבר נוסף שחובה לזכור הוא, שהאופציה של המחנאות רלוונטית אך ורק מסוף האביב ועד תחילת הסתיו, ובשום פנים לא בחורף, שכן הטמפרטורות עשויות לרדת בשיאן אל כ-40 מתחת לאפס!
ובכן, האפשרויות בפניכם, בחרו בתבונה.

Image may contain: tree, sky, outdoor, nature and water

אוכל:

ובכן, אתם יכולים להירגע. במהלך הטיול ברוקיז, האוכל לא מהווה בעיה. אלא אם אתם מתכננים לצאת לטרק של כמה ימים, מעטים הם המקומות אשר אין בקרבתם חנות או מסעדה בהישג יד. כל מוטל או בקתת נופש מציעים שירותי הסעדה ברמה זו או אחרת, בכל תחנת דלק יש גם חנות נוחות ובעיירות דוגמת באנף, ג'ספר וקנמור ניתן למצוא מגוון מפתיע של מסעדות ואפילו מרכולים גדולים. אף שומרי הכשרות שבינינו יוכלו להסתדר בקלות יחסית עם האוכל, שכן בכל צרכנייה ואף בחנויות הנוחות ניתן למצוא מוצרים באריזות סגורות הנושאות כשרויות צפון-אמריקאיות מקובלות.

זה עשוי להישמע מובן מאליו ואפילו קצת מצחיק, אבל חשוב שתזכירו לעצמכם לאכול. לא פעם במהלך טיולים, ובמיוחד במקומות קסומים ושובי-לב שכאלו, אנו נוטים לעתים להתרכז בנוף ובמסלול ולשכוח מארוחת הצהריים. אז נא לקבוע מראש זמן לארוחות ולא לשכוח!

ביגוד:

גם בימי הקיץ החמימים (וכל שכן בעונות השנה האחרות), מזג האוויר נוטה להיות מאוד הפכפך ומטעה. יום שמשי עם שמיים בהירים עלול תוך דקות אחדות להפוך לסגריר וגשום (וכן להפך), וכמו כן הטמפרטורות עשויות להשתנות בצורה דרמטית ובמהירות. ובכן, בכדי לא למות מחום במהלך הטיפוס על ההר או להפוך לנציב קרח לאחר ההגעה לפסגה, סוד הביגוד ברוקיז הוא שכבות. לכל מסלול ולכל אתר ללא קורת גג מומלץ להביא הן מכנס קצר והן ארוך, גם חולצת דרייפיט וגם מעיל. עדיף לסחוב עוד כמה קילוגרמים על הגב מאשר לתת למזג האוויר להפתיע אותנו ולהצטער אחר כך שלא התכוננו אליו כראוי.

Image may contain: mountain, cloud, sky, outdoor and nature

 

אז זהו זה חברים, אתם מוכנים לטיול הגדול הבא שלכם – הרי הרוקיז הקנדיים. ואם יש טיפ אחד קטן לסיום שאפשר לתת לכם, ואולי הוא בעצם החשוב ביותר – תעצרו. תנשמו עמוק. תשאבו פנימה כל טיפה של נוף וכל גרם של חוויה, ותפנימו שמה שאתם רואים הוא אמיתי. אתם לא מביטים על גלויית דואר ולא מסתכלים על שומר מסך במחשב. אתם שם, בעצמכם. סוף סוף, זה אמיתי.

יומן מסע של תרמילאית בדרום אמריקה

מאת נוי גדו

מסטייק כשר ומושחת בארגנטינה, דרך דאייה בשמי ברזיל ועד למאצ'ו פיצ'ו בפרו- נוי גדו, בת 23 מבית שמש, כותבת על הטיול הגדול שאחרי הצבא
התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

כשהייתי שמיניסטית צעירה, תלמידה בכיתה יב', שמעתי על התרמילאים הגדולים האלה שהולכים ומטיילים בעולם. כבר אז הבטחתי לעצמי שיהיה מה שיהיה, אני אהיה אחת מהם. שלוש שנים לאחר מכן, מצאתי את עצמי כמו אותם תרמילאים גדולים והגשמתי את היעד בלב דרום אמריקה.

שנתיים של חסכון מהשירות הצבאי, עד כמה שאפשר לחסוך, ועוד חסכונות מעבודה מזדמנת הקנו לי הנאה צרופה למשך שלושה חודשים ביבשת הכי יפה בעולם. החלטתי לא להקשיב לאמא שאמרה 'לכי ללימודים, בשביל מה לך הריגושים האלה?' אז אמא, הריגושים האלה הם הדבר הכי טוב שקרה לי בעולם.

לא יודעת למה אבל ישנה תחרות סמויה כזאת בין התרמילאים שבוחרים בהודו לבין המוצ'ילרים של דרום אמריקה. רגע לפני שאתה מחליט לאיפה הכרטיס טיסה יהיה, יושבים עליך נציג מכל קבוצה ומציגים לך את היתרונות והמעלות של כל אחד מהמקומות. אני כמובן לא הייתי צריכה לשמוע דבר, ידעתי מראש שהכרטיס טיסה שלי יהיה לארגנטינה.

מרגע קניית הכרטיס ועד הטיסה עצמה אין רגע מנוחה. מיד פותחים בפלאפון טיימר לאחור תחת הכותרת "היום הגדול" וסופרים את השניות. מה גם שיש הכנות מקדימות לטיול וההוצאות מרובות. אבל בעיקר עסוקים בפתיחת מפה ולנסות להבין איך מכילים יבשת כה עצומה בזמן כה קצוב. מיד מפעילים אנשי קשר קיימים שכבר חוו ומתחילים לדלות מידע אודות היבשת. טיפ ראשון- אל תקשיבו לאף אחד, סמכו רק על עצמכם. פתחתי מפה והתחלתי לכתוב בדיוק מה אעשה, לאיפה אגיע, כמה כסף אבזבז באותו מקום, איפה נאכל ואיפה נתפנה. מה יצא מכל זה בפועל- מעט מאוד. אין דרך טובה יותר לטייל את הטיול מאשר לזרום. כמובן שרצוי שיהיה 'מסלול על' מסוים אבל לא להיות מקובעים אלא לתת ללב ולגוף להוביל.

מכירים את זה שאתם בטיסה 14 שעות אל עבר הצד השני של העולם וכולם מסביבכם במטוס ישנים אבל פתאום מכה בכם הידיעה שאתם לקראת הטיול הגדול? כן, ככה לי קרה. המחשבות האלה של למה לטייל ולמה עכשיו, החלו לצוץ. את התשובות לשאלות האלה קיבלתי שלושה חודשים לאחר מכן.

את הטיול שלי אפשר לחלק לשני סוגים- לפי עונות או אופי הטיול. תוך שלושה חודשים עברתי חורף וקיץ פעמיים. הסוג השני, אופי הטיול, חולק בצורה שבה פתחנו את הטיול בטרקים, עברנו לחופים, חזרנו לטרקים וקינחנו בבטן גב בחופי מקסיקו. הייתי בהרבה מקומות במהלך המסע הזה וביניהם משחקי כדורגל, שווקים, הרים, לגונות, חופים ועוד אבל אני בוחרת להציג כאן את עשרת המקומות היפים שהשפיעו עליי מתוך רבים במסע שלי.

הטופ 10 שלי:

  • בארילוצ'ה, ארגנטינה- אחחח, ארץ הבשר והאנטריקוטים. לבחורה דתיה כמוני, שומרת כשרות מסכנה שכמותי, היה מאוד קשה. ריירתי על כל מסעדת בשר שחלפה לנגד עיני. עם זאת, השבעתי את הרעב שלי על ידי גמיעות של הנוף היפהפייה שהיה מולי. אני חושבת שלא מבינים את גודלה של ארגנטינה עד שלא נוסעים לאורכה ולרוחבה. כמובן שבתור תרמילאית הכסף משחק תפקיד ואי אפשר להרשות לעצמנו טיסות יקרות, ובכן, בורא פרי האוטובוסים. נחתנו בבואנו איירס, הבירה המהוללת, ומשם לקחנו אוטובוס לכיוון עיירה מקסימה בשם בארילוצ'ה. אני חושבת שתתעייפו לשמוע כמה זמן הייתה הנסיעה, 21 שעות. כן, כמעט יממה שלמה. עוד לא הספקתי להתאושש מהטיסה שארכה שעות וכבר יום וחצי לאחר מכן מצאתי את עצמי בנסיעה כה ארוכה. אני לא אשקר, קשה להעביר נסיעה כה ארוכה. אז כותבים קצת ביומן, קוראים ספר, שומעים שירים ומתפנקים על לחם עם דולסה דה לצ'ה (ריבת חלב). ייאמר לזכותם של הארגנטינאים, האוטובוסים הם קומותיים ואפשר להתרווח במושב הסמי קמה (חצי מיטה) וגם הנסיעה הארוכה לא עלתה יקר. כרטיס הלוך חזור עלה כ-200 שקלים. מעיר הבירה השוקקת חיים, הגענו לעיירה דרומית קסומה ששוכנת למרגלות הרי האנדים ומוקפת באגמים מדהימים. העיירה מוכרת כמומחית למסעדות בשריות (נו באמת, כל ארגנטינה ככה) ובחנויות שוקולד מפוארות. לצד השקט והשלווה ששוררים בעיירה, טיילתי בהרים הסובבים אותה- ביניהם הקילומטר החמישי והקילומטר ה-17. ככה קוראים לטיולים שם, לפי ק"מ מרחק מהעיירה. בואו נחזור רגע לאוכל. לתרמילאים דתיים קצת יותר קשה ליהנות מהאוכל שהמדינות מציעות ובטח שלהשיג אוכל כשר. להיות בארגנטינה ולא להתענג על נתח בשר זה כמו להגיע לבאר באמצע מדבר ולא לשתות ממנה. מזל שבבואנוס איירס יש קהילה יהודית ששם אפשר להגיע למסעדת 'אל גאלופה' אבל יש לזה מחיר. מחיר כבד האמת. בזמן שחבריי אכלו סטייק במחיר של עשרים שקלים, אני נאלצתי לשלם לא פחות ממאה שקלים.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

 

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • קראטרה אאוסטרל, צ'ילה- אל צ'ילה הגעתי בטעות. כפי שאמרתי, אי אפשר להתקבע, צריך לזרום עם מה שהחיים מזמנים. לי הם זימנו ארבעה ישראלים ושתי חברות טובות שיחד שכרנו רכב ויצאנו למסע של שישה ימים בצ'ילה. כביש הקראטרה מתפרש על פני 1,240 ק"מ שבתוכם הספקתי לחוות חורף וקיץ. לצידי הכביש יש אטרקציות מרהיבות כמו שיט במערות שיש, הליכה ביער מכושף וטיפוס על הר געש. בעזרת גוגל מאפס וקצין מובחר מצנחנים, הגענו לכל יעד בבטחה. טיפ קטן, מכל המקומות בהם הייתי, בצ'ילה כנראה לא שמעו על השפה הבינלאומית- אנגלית. לאור מצב זה ולאור הספרדית הלא רהוטה שלי, השתמשתי בשפה הבינלאומית השנייה- פנטומימה. לאחר ביקור ביער המכושף, נרטבנו עד לשד עצמותינו וכאשר הגענו לעיירת קויאיקה היינו צריכים שירותים להחליף בגדים. שאלנו מבחר אנשים אחר 'טואלט' או 'בניוס' (שירותים בספרדית) אבל אף אחד לא הבין. מאחר שהיינו חסרי אונים, האופציה הבאה הייתה להדגים. נאלצתי להתכופף ולהיות בתנוחה של כיסא/מושב שירותים ולהוציא מפי את הקול 'פששש' שמדמה זרימת מים. לאחר צחקוק קל מצדם, הגענו אל היעד בשלום ובמבוכה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏שמיים‏, ‏הר‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏ ו‏מים‏‏‏התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏שמיים‏, ‏הר‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏, ‏טבע‏‏‏ ו‏מים‏‏‏

  • מפלי האיגווסו, ארגנטינה וברזיל– ארשה לעצמי לצטט את דוד המלך שכתב בספר תהילים פרק ק"ד "מה רבו מעשיך ה'". יזדהו איתי גם הלא דתיים בטענה כי אי אפשר לראות את עוצמת מפלי האיגווסו ולא להתפעל מהכוח הגדול שנישא מול עינינו. להראות בתמונה או לספר בתיאורים זה לעשות עוול למקום כי את המפלים הללו צריכים לראות בעיניים. אל המפלים הגעתי כאשר אני נמצאת ביום ה-15 לטיול שלי. בשנת 2011 הם נבחרו להיות אחד משבעת פלאי עולם. המפלים נמצאים בגבול בין ארגנטינה וברזיל וכמו תרמילאית טובה, ביקרתי בשני הצדדים. כאשר עמדתי בצד הארגנטינאי של המפלים, לקחתי לעצמי רגע מכל האנשים שטיילו איתי, התקרבתי אל הגדר ונשענתי על המעקה. מיותר לציין כי באותה נקודה ניצבו עימי אלפי תיירים, אך קולם לא נשמע לנוכח רחש המים. סובבתי את ראשי ימינה והמפלים לא נגמרו. סובבתי את ראשי שמאלה וגם שם הם נכחו. יום קודם לכן הייתי בצד הברזילאי, יפה לא פחות. בצד זה מסתובבים בפארק גדול וירוק ורואים את המפלים מקרוב ומרחוק. אני זוכרת את עצמי ממלמלת באותה נשימה כמה אני מתפעלת מהיופי שלהם ויחד עם זאת מקווה כי הגשר מתחתיי לא יישבר כי מי אני לעומת העוצמה הזו?.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • מורו דה סאו פאולו, ברזיל- אין ספק שמקום זה זוכה בכמה תארים. ראשית, דרכי ההגעה המסובכות ביותר. שנית, החוף הכי יפה במסע הזה. להגיע למורו לא היה פשוט אבל לא יכולתי לוותר על התענוג. תחילה צריך לקחת טיסה לסלבדור, משדה התעופה לוקחים ואן לחוף שאפילו לא טורחים לומר את שמו, לאחר מכן מעבורת ואז שוב ואן ואז שוב מעבורת. הסתחררתם? גם אני. יש לציין שקיבלתי תדרוך מראש על הגניבות והשודים שמתקיימים במדינה. מטיילים מהעבר לא פוסחים לספר על מקרי שוד שונים. כשנוסעים למקום מרוחק בכמה אמצעי תחבורה, העיניים לא זזות מהתיקים והציוד. כשמטיילים בשלישייה, תמיד יהיה את זה שיושב לבד במושבי האוטובוס. במקרה הזה זו הייתי אני ולצידי ישב בחור מבוגר בעל חזות מפחידה. בזמן שכולם ישנו בנסיעות, אני לא הצלחתי רק מהחשש שאקום חסרת פלאפון או מצלמה. כשירדנו מהמעבורת התחלנו לעלות מדרגות ולהסתובב בסמטאות עד שמגיעים לחוף גדול, מואר ויפה. החול לבן, עצי דקל גבוהים ובעיקר גן עדן עלי האדמות. בעיקר נחים, משתזפים, נהנים מאסאי (פרי מקומי) וממסיבות חוף בלילות. אפשר לומר שזוהי תחנת התרעננות אחרי טרקים ולפניהם.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • דאון בריו דה ז'נרו- לפני הטיול שאלתי את עצמי- "מה הדבר הכי מאתגר שאעשה?", אני מעידה על עצמי כבחורה שפחות חובבת אקסטרים ולכן לא קפצתי ממטוס אבל בהחלט קפצתי מצוק. חלקכם יזהו שזו הייתה משימה ב'מירוץ למיליון'- דאון בשמי ריו דה ז'נרו. להגיע לריו דה ז'נרו היה מייגע ומתסכל. בדיעבד, הייתי מוותרת על הנסיעה באוטובוס שארכה כ-28 שעות ומשלמת על כרטיס הטיסה היקר להחריד. כן, כשאתה מטייל יש שיקולים של ותרנות וקמצנות. כל שקל הופך לחשוב ואי אפשר לקבל גם נסיעות נוחות וגם במחיר מוזל. בכל זאת, מדובר כאן על נסיעה של מעבר בין מדינות מאוד גדולות אז אורך הנסיעה בהתאם. חיכינו לאוטובוס בתחנה המרכזית של האיגווסו, רציף רעוע שההגעה אליו לוותה בפנטומימה מצד התושבים כי אנגלית הם לא יודעים. ישבנו וחיכינו לאוטובוס כשעה וכשהגיע הזמן, האוטובוס לא הגיע. למולנו חלפו מספר אוטובוסים מוזנחים וקטנים אבל לא זיהינו את האוטובוס שאמור להיות שלנו, הרי ציפינו לאוטובוס קומתיים ומרווח. כשהחלטנו לפנות למודיעין בתחנה, נאמר לנו כי האוטובוס הרגע יצא והיא הצביעה על אוטובוס מרוחק. הריצה אליו יכלה לזכות אותי במקום ראשון באולימפיאדה כיוון שאוטובוס הבא הוא רק ביום למחרת. הנהג החביב זיהה ועצר לנו ונזכרנו שראינו אותו אבל האוטובוס לא היה נראה במצב של לשרוד 28 שעות נסיעה. הריח של השתן באוטובוס היה מצחין, הכיסאות ברובם שבורים ומצב ריפודם היה מחפיר. קחו את כל הנתונים האלה וצרפו לזה 28 שעות ישיבה (רק עצירה אחת) ותנסו להבין באיזה מצב הייתי. התסכול היה כה רב שאם יכולתי לקפוץ מהחלון הייתי עושה את זה, פשוט הוא לא נפתח לאור התיישנותו. כשירדתי מהאוטובוס לאחר תחושה של נצח, נישקתי את אדמת ריו והבטחתי לעצמי שלנסיעה כזו לעולם לא אחזור. חודש לאחר מכן, מצאתי את עצמי בנסיעה של 10 שעות אבל התחושה הפעם הייתה כמו נסיעה של חצי שעה. כשהגעתי לחוף שממנו עושים את הדאון, העובד אמר שאין מספיק רוח היום ומכיוון שהדאון עובד ללא חשמל אלא רק לפי עוצמות רוח, ולא רציתי למצוא את מותי ברחיפה, אי אפשר היה לעשות. יום למחרת הגעתי שוב והפעם התמזל מזלי. נכנסתי אל הרכב יחד עם חברותיי והתחלנו לנסוע במעלי ההר. הנסיעה לא נגמרה, הנהג עלה ועלה ועלה ולרגע חשבתי לחזור בעצמי ולהתחרט. הגענו למעלה ההר, עשו לנו תדריך, קשרו אותי למדריך שלי-פבלו והיתרון הוא שלא רואים מיד את הצוק, אלא צריך לרוץ כמה מטרים על רמפה ואז אנחנו באוויר. קשה לעשות את הספירה לאחור ולרוץ לעבר תהום אבל מזל שפבלו היה לצידי כי הוא משך את שנינו. התחושה הזו שפתאום הרגליים מתנתקות מהקרקע אבל עדיין ממשיכות לעשות סימני ריצה (בסרטון זה דיי קורע) זוהי תחושה עילאית. תמיד רציתי להרגיש כמו ציפור או לפחות להיות ככה למשך 10 דקות. העיניים לא מעכלות את כל הנוף, הרצון לראות כמה שיותר ממה שריו מציעה מתעלה על עצמו. התחושה היא שאתה בחסדי רוח האל ופבלו אבל אתה מאמין בשניהם ואתה יודע שאתה תנחת על החול בשלום, וכך היה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • סקי חולות, אוקצ'ינה, פרו- רגע לפני החזרה לטרקים, פינקנו את עצמנו בגלישה על דיונות חול מרהיבות. להגיע לשם לא היה קל, לוקחים אוטובוס מלימה (העיר בירה) לאיקה ומשם מונית לאוקצ'ינה. הגענו לשם בלילה ולכן לא ראינו או הבנו את גודל העוצמה של הדיונות. בבוקר הבנו שאנחנו בלב מדבר דיונות גדולות ועצומות. שכרנו את אלחנדרו והבאגי שלו והתחלנו לטפס אט אט למעלה הדיונה. שם לוקחים מזחלת, וחסרי ניסיון כמוני פשוט ישכבו על הבטן ויתגלשו אבל מנוסים יותר יחליקו על הרגליים וכנראה יתהפכו בחול. הפינאלה בסוף הגלישות היא כאשר השקיעה מופיעה מעבר לדיונות ופשוט מטפסים לראש הדיונה הגבוהה כדי לראות את המחזה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • טרק אזנגטה, קוסקו, פרו- הטרק הזה יכול להיות שלושה ימים או טרק יומי. מכיוון שלנו נקבע טיסה מבעוד מועד, היינו צריכים להסתפק ביום. אולי זה היה לטובתנו כי זה כלל רכיבה על סוסים ודי ב-5 שעות רכיבה כדי לקבל התכווצות שרירים. היינו כשבעה מטיילים, כל אחד על סוס והתחלנו את הרכיבה במזג אוויר קר ונטול משקעים. כאשר התקדמנו בין שבילי ההרים והלגונות היפייפות, החל גשם לטפטף שמהר מאוד המיר את עצמו לשלג. מנוף הררי, מצאנו את עצמנו בנוף לבן צחור. על הקור פיצו מעיינות חמים בתום המסלול וספלי מרק. אם כבר הזכרתי מזון, יש מוטיב שחוזר על עצמו בטיול. הרעב. לפעמים יוצאים לטיולים ארוכים במקומות שלא תמיד המזון זמין ואז אנחנו נעשים ציידים. מנסים לרחרח אחרי מזון אפשרי אצל הסובבים, לפעמים שוקלים לקטוף איזה פרי מהעץ אבל לפרנואידית כמוני יש מחשבות של רעלים. עניין הרעב חוזר על עצמו במסע, במיוחד כששומרים כשרות וזה קצת מקשה. צריך להתארגן בהתאם ולהצטייד לאספקת אוכל. כמו כן, היו מקרים שמצאנו מכולת על אם הדרך וקנינו ביצים ולחם, פותחים אמגזית ומכינים חביתה. ארוחות שטח הן חלק בלתי נפרד מהטיול. זה גם מאוד מהנה, באמצע כפר או לב היער, מכינים אוכל בתנאים לא תנאים, התחושה היא שאתה השורד הכי מוצלח בעולם שמאלתר אוכל באמצע שום מקום. כדאי לכם לנסות.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • מאצ'ו פיצ'ו, קוסקו, פרו- לעיר קוסקו הגעתי עם הרבה אנרגיות וחמצן מחופי ברזיל, אך מהרגע שנחתי שם ועד הפרידה ממנה, הייתי צריכה בלוני חמצן או משאף. הגובה שם קשה לעיכול גם בלי מאמץ, 3,400 מטרים. כששאלו אותי אם הייתי מוותרת על המקום מפאת חוסר זמן, עניתי שהייתי מוכנה לחוות את כאבי הראש בלופים ולא להפסיד את העיר הזו. הרגשתי שנחתי בימי הביניים, מקום אותנטי וקדום. העיר קוסקו וכמוה המאצ'ו פיצ'ו נוסדו על ידי שבט האינקה. המבנים במאצ'ו פיצ'ו בנויים על פי סגנון אדריכלי של קיר אבנים יבש ונראה כאילו סרטטו מראש את אזורי הבנייה הסימטריים. להגיע אל המקום גם מלווה בתלאות, כפי שהבנתם מאופי הטיול לא קל להגיע למקומות יפים. הנסיעה יכולה להתבצע ברכבת או ואן. העלייה למאצ'ו פיצ'ו היא דרך הררית ואפשר לעלות רגלית דרך ההר בעזרת מדרגות אשר סלולות במקצת או להתרווח במושבי האוטובוס. כשמטיילים במבנים השונים אפשר להושיט יד לשמיים וכמעט לגעת בעננים. המקום שוקק תיירים וכמוהם גם אני התפעלתי מהמבנים של שבט האינקה. נוסף לתמונות היפות, רכשנו תרבות והיסטוריה.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • לגונה בקלר, מקסיקו- יש את הרגע הזה שאתה חושב שראית כבר נופים משוגעים ויפים ואז אתה מגיע ללגונה רגועה בצבע טורקיז ואז אתה חושב לעצמך- מה לא ראיתי כבר את כל היופי, יש עוד מזה? אל הלגונה הגעתי בדרך לא דרך. 5 שעות נסיעה מהעיר פלאיה אבל מה זה 5 שעות לעומת 21 שעות שעברנו כבר. המקום כה שקט ושלו שאין נקודה טובה יותר לסיים את הטיול מאשר פה. אפשר לשבת שעות על גבי שעות ולהביט בלגונה הכחולה, בשמיים הכחולים, בערסלים ובנדנדות. אני חושבת שאת התשובות לשאלות ששאלתי את עצמי במטוס בדרך להרפתקה הזו, נענו בבקלר. ישבתי והסתכלתי על המים, הקשבתי לשקט ובעיקר לעצמי וכתבתי. כתבתי על המסע הזה, כתבתי על האנשים, המקומות, הנופים והמשפחה. כתבתי לעצמי שלצאת לטייל זה דרך חיים. לצאת לטייל זה לצאת למסע פנימי, להכיר את עצמך. לעזוב הכל באמצע החיים ופשוט לתת ללב ולרגליים להוביל אותך. כן, גם לכסף כי לכל טוב יש גבולות מסוימים. לעשות סטופ ולטוס אל הלא נודע, בידיעה שאתה לא יודע מה תעשה מחר או את מי תפגוש, מתי אעשה זאת שוב בחיי השגרה העמוסים. ההבנה כי הטיול שלי נגמר, שמחה מהולה בעצב, הרבה עצב, אבל דברים טובים חייבים להסתיים בסוף. המסע שלי נגמר אבל מה שהוא עשה עבורי רק התחיל. בין אם זה ללמוד שפות, נסיעות באוטובוס במדינות זרות ולבשל באמצע פארק לבין ללמד אותך דברים על עצמך והתמודדות עם דברים שקיימים בך. אני אותה נוי אבל נוי משופרת, הטיול מהווה עבורי נקודת מפנה. נפרדתי מהיבשת כנראה הכי יפה בעולם, מלילות בהוסטלים שעולים כמו כיכר לחם בארץ, משפת הפנטומימה והספרדית המאולצת, מנסיעות ארוכות, מהרבה סוגי כספים ובעיקר מאנשים חמים.

התמונה של ‏‎Noy Gado‎‏.

  • נתב"ג, ישראל– כן, המקום הקטנטן הזה נמצא ברשימת הטופ 10. אני בוחרת לסיים בו כי הוא מזכיר לי תמיד את שערי הכניסה והיציאה של הארץ הבלתי מעורערת שלנו. אמרו גדולים לפני- "מה טוב לנדוד, אך טוב יותר לחזור".