ארכיון הקטגוריה: כללי

המסעדנים חוששים מהגל החמישי: "ההדבקה העיקרית לא אצלנו"

הגל החמישי מאיים על ענף המסעדנות, שכבר נפגע קשה מהמגפה בשנתיים האחרונות. "אם יהיו הגבלות חדשות ואני אצטרך לפעול בטייק אוויי אני עלול לאבד את המסעדה שלי", אומר בעלים של מסעדת דגים מהמרכז. בעקבות שורה של שיחות עם מסעדנים, החלטתי לבדוק בעצמי מה עדיף – טייק אוויי או לשבת במסעדה

כתבה: שני בובלי

אחד הענפים שנפגעו הכי קשה מהקורונה הוא ענף המסעדנות. בהתחלה הענף נסגר לחלוטין, לאחר מכן התחיל לפעול על טהרת המשלוחים ולבסוף הצליח לחזור לשגרה כמו כולם. רק שמוסדות רבים לא חזרו כלל לשגרה – כ- 3,000 מסעדות ובתי קפה נסגרו לצמיתות במהלך השנה שחלפה. כן תו סגול, לא תו סגול. פתיחה חלקית או מלאה. אפשרות להצגת בדיקה שלילית או פתיחה רק למחוסנים, אבל מחוסנים בפעם השלישית או השנייה. כל יום החלטה חדשה ובלתי אפשרי לעקוב אחרי השינויים.

אחרי שחשבנו שכבר חזרנו לשגרה, זן האומיקרון הביא איתו גל חדש של תחלואה בקורונה. הממשלה רוצה להגביל שוב את ההתקהלויות, להגביל מסעדות ואף טענה כי אולי תבקש לחזור למתכונת טייק אוויי. שום דבר לא ברור, לא ההגבלות, לא ההנחיות ולא עד כמה האומיקרון ישפיע על חיינו. אחרי שיחה עם שלוש מסעדות שונות ברחבי הארץ הבנתי שהמסעדות מפחדות מההגבלות החדשות וגם לא מוכנות לפעול על פיהן.

בעלים של מסעדה איטלקית בצפון הארץ אמר לנו: "אם יחליטו שסוגרים את הענף שוב, אני מאמין שיותר מחצי מהמסעדות ייסגרו אחת אחרי השנייה. אנשים אוהבים שנותנים להם שירות, מגישים להם אוכל ושתייה ויוצרים להם חוויה. יציאה למסעדה היא חוויה ובילוי שאנשים לא יכולים להשיג במשלוח". הוא הוסיף כי "חשוב לציין שההכנסות הן לא אותן הכנסות כי אנחנו לא מדברים על אותו כמות אנשים".

בעלים של מסעדת דגים במרכז סיפר: "אני לא מוציא דגים במשלוח, זה לא יוצא אותו הדבר, אני עובד רק עם דגים טריים ואין לי את היכולת לדעת יום לפני כמה מנות דג להזמין. הביקוש לדג במשלוחים הוא ממש נמוך ואני יודע את זה כי ניסיתי בגל הראשון לפתוח למשלוחים וקרסנו, אז להתחיל להתפלל שמישהו יבקש דג במשלוח זה בלתי אפשרי". המסעדן הוסיף: "אני חושב שהבעיה היא לא במסעדות וזאת לא הדרך לפתור את הקורונה אז למה לגרום לאנשים לאבד את הפרנסה שלהם. אם יהיו הגבלות חדשות ואני אצטרך לפעול בטייק אוויי אני עלול לאבד את המסעדה שלי".

בעלים של מסעדת בשרים במרכז סיפר: "יש מנות שמשרד הבריאות לא מאפשר לי להוציא אותן במשלוחים שזה כבר הפסד. ההגבלות יהיו מיותרות ולא נוכל לאכוף אותן כמו שלא אוכפים אותן בשום מקום – לא בבתי קולנוע, לא בבתי ספר ובטח שלא במסעדה. מה ההבדל אם הילד נדבק בבית הספר או אם הילד נדבק במסעדה, התוצאה היא אותה תוצאה. מה גם שהוכח שההדבקה העיקרית היא לא במסעדות. אני טוען שפשוט צריך להמשיך את חיינו רגיל בלי אומיקרון או קורונה. אנשים צריכים להמשיך להתפרנס ואם אנשים לא יתפרנסו נתחיל לראות משפחות שלמות ברחוב".

החלטתי לבדוק עד כמה החוויה של אוכל במשלוח שונה מהחוויה של אוכל בישיבה במסעדה ובעקבות זאת הזמנתי משלוח ממסעדת BP כביש החוף. המסעדה היא מסעדת המבורגרים ואני נוהגת ללכת אליה לעיתים קרובות לישיבה בסניף, הפעם הייתה הפעם הראשונה שהזמנתי מהם.

נתחיל בפלוס הראשון שאני שמתי לב אליו – קודם כל נשארים בפיג'מה. לא יודעת אם זה היה לי יותר כיף העובדה שלא צריך להתלבש, להתאפר ולצאת או שזה דווקא פחות נחמד ויש משהו כיף בלהחליף את הספה באנשים ומוזיקה טובה. פתחתי את האתר שלהם והזמנתי משלוח.

מהמנות הראשונות הזמנתי מנת סיגרים ומנת צ'יקן טמפורה. הצ'יקן טמפורה היא מנה של רצועות עוף מצופות בטמפורה. במסעדה הן מגיעות כשהן טבולות בצ'ילי וטחינה ובמשלוח הן מגיעות עם הרטבים בצד. אהבתי את המנה והיא הגיעה חמה וטעימה. לסיגרים פחות התחברתי. בגלל שלא אכלתי את המנה ברגע שהיא יצאה מהשמן, היא הפכה להיות פחות קריספית ומעט יבשה. לגמרי הבנתי את האמירה שלא כל מנה טעימה בטייק אוויי.

לעיקרית לקחתי מנת המבורגר עם צ'יפס. ההמבורגר הגיע חם וטעים ונהניתי מכל ביס, היה לי אפילו יותר כיף לאכול את המנה על הספה בסלון מאשר במסעדה. הצ'יפס, לעומת זאת, הגיע קר, היה לא קריספי, יבש ובעיניי בלתי ניתן לאכילה. לכן, אני ממש לא ממליצה על צ'יפס במשלוח.

בסופו של משלוח אני מבינה את טענת המסעדות ואת הכוונה שלהם, ומאמינה וחושבת שהטיפול בקורונה לא מתחיל ולא נגמר בהגבלות במסעדות, ושההגבלות יכולות לגרום לנזק בלתי הפיך לענף המסעדנות.

המקומות שלא תוכלו לבקר בהם גם אחרי הקורונה

מקדשים, נחשים ואפילו שבט מקומי שמבטיח להרוג את כל מי שינסה ליצור עמו קשר- אלו הם היעדים המבודדים בעולם, שיישארו סגורים גם לאחר תקופת ימי הבידוד והסגר

כתב: מור שפייר

אי הנחשים, האוקיינוס האטלנטי

האי קווימדה גרנדה ששוכן 40 קילומטרים בלבד מחופי סאו פאולו שבברזיל, הוגדר על ידי משטרת ברזיל כאזור שהכניסה אליו אסורה על פי חוק. מלבד כמה מדענים בודדים ואמיצים שזכו לאישור הכניסה הנכסף, מדובר במקום פראי ובתולי שכף רגלו של אדם כמעט ולא דרכה בו. אז מה הופך את האי הזה לכה מסוכן אתם שואלים? התשובה נמצאת כמובן בשמו של האי. האגדה מספרת שניתן למצוא חמישה נחשים על כל מטר מרובע באי. אך לא סתם נחשים, מדובר בזנים הארסיים ביותר בעולם שרובם יכולים להרוג אדם תוך דקות ספורות. בקיצור, לא יעד מומלץ כל עוד אין לכם איזו משאלת מוות הזויה שכוללת הכשה על ידי אלפי נחשים ארסיים.

מקדש ארון הברית, אתיופיה

מקום מנוחתו של ארון הברית הוא בגדר תעלומה עתיקה ומסתורית שמעסיקה כל חוקר תנ"ך בעולם. לפני כשלוש שנים, מספר חוקרי תנ"ך מבריטניה וארה"ב דיווחו כי על פי הראיות, כנסיית "סנט מרי מציון" שבעיר האתיופית אקסום, היא זו שמחזיקה בפריט התנכ"י המוזהב – ארון הברית אשר מכיל בתוכו את לוחות הברית ומטה אהרון הכהן. החוקרים טענו שהארון המיתולוגי הגיע לאתיופיה יחד עם היהודים שגורשו בתקופת מלכות מנשה. הוא נדד בין מספר ערים באתיופיה עד שהגיע לאקסום. העובדה שבכנסייה נמצאת כספת שמורה ומוקפת גדר שאיש אינו מורשה להיכנס אליה מלבד הכומר המקומי, מצליחה לאשש במידה מסוימת את טענת החוקרים. אין עשן בלי אש ואין כנסייה מבודדת לחלוטין בלי האוצר התנ"כי הנחשק ביותר בהיסטוריה.

האי סנטינל, מפרץ בנגל

האי סנטינל שוכן בקבוצת איי אנדמן השייכת להודו. בניגוד לתושבי האיים האחרים ברצועה, שמעודדים קשרי מסחר עם האדם המודרני, הסנטינלים חרטו על דגלם בידוד קיצוני לפני כ-60 אלף שנים. השבט מונה על פי ההערכות כ-400 בני אדם, צבע עורם כהה מאד והם נמוכים בצורה דרסטית מהאדם הממוצע. על פי ההערכות השתרשה בקרב הסנטינלים האמונה שהאדם המודרני יכול להדביק אותם במחלות ולכן בני השבט החליטו שכל אדם זר שיתקרב לאי – דינו מוות. ההחלטה של בני השבט עמדה במבחן בשני מקרים שונים ב-15 שנה האחרונות.


בשנת 2006, שני דייגים הודים נסחפו בטעות אל האי. הם הוצאו להורג וגופותיהם נתלו כדחלילים על החוף. משמר החופים ההודי ניסה להשיב את הגופות בעזרת מסוק, אך מטח חצים של הסנטינלים לעבר המסוק, הביע את התנגדותם להשיב את שני הדייגים המסכנים.

ב-2018, מיסיונר אמריקאי בשם ג'ון אלן צ'או הגיע לאי בעזרת סירת דיג שיצאה מאחד האיים השכנים על מנת "לייסד את ממלכת ישו בסנטינל". צ'או הביא עמו מספר מתנות לסנטינלים – מספריים, סיכות ביטחון וכדור, אך הסנטינלים פחות התחברו למתנות הזולות והעדיפו להוציא את צ'או להורג בעזרת מטח חצים. 

חדר השינה של המלכה אליזבת', לונדון

ארמון בקינגהאם הוא אחד המבנים המוכרים ביותר בעולם, מיליוני בני אדם מבקרים בו מדי קיץ על מנת לספוג מעט מתחושת הפאר והיוקרה של בני משפחת המלוכה. יחד עם זאת, ישנו חדר אחד מתוך 775 חדרי הארמון שלא ניתן להיכנס אליו בשום פנים ואופן – חדר השינה של המלכה אליזבת'. למרות האיסור המפורש והאבטחה הכבדה, בשנת 1982 הצליח אדם בשם מייקל פגן להסתנן לחדר השינה של המלכה בזמן שהיא ישנה. פגן, שכבר פרץ בעבר לארמון, הצליח לטפס על גדר התיל הגבוהה, הוא נכנס לארמון דרך חלון פתוח ושוטט לו ברחבי הארמון עד שמצא את חדר השינה של המלכה. הוד מעלתה התעוררה בבהלה ומצאה את פגן בן ה-31 כשהוא מלוכלך ומדמם (כתוצאה מכך שנחתך מהגדר). המלכה ניסתה להתקשר מספר פעמים לאבטחה, אך איש לא ענה ולכן היא החליטה, בדרכה המלכותית, לפתוח עם הפורץ בשיחה בת 12 דקות על אהבה ומשפחתיות. לאחר שנעצר, טען פגן שהוא תכנן להתאבד בחדרה של המלכה, אך התחרט כי הוא חשב "שזה לא דבר נחמד לעשות". אין כמו הנימוסים הבריטיים.  

איפה השוויון? בשומרון אין מענה לנשים בטיפולי פוריות

"אני נוסעת יותר משעה לבדיקה רפואית בגלל שאין מרכז לבריאות האישה בשומרון", מספרת מיכל (שם בדוי), מטופלת בטיפולי פוריות אשר מבוטחת בקופ"ח מכבי וגרה באריאל. מיכל לא לבד. אלפי מטופלים מכל קופות החולים חתמו על עצומה הקוראת לפתיחת מרכז בריאות האישה בשומרון

כתב: אחיה יוסף לייבו

נשים רבות מקופות חולים שונות המתגוררות בשומרון נאלצות לנסוע מרחקים ארוכים לבדיקות בהליכי פריון והריון עקב היעדר מרכז לבריאות האישה בשומרון. במה שונה מרכז לבריאות האישה מביקור רגיל אצל רופאת נשים? גורמים בקופות החולים מסבירים כי מעבר לרופאים נוספים, רק במרכז בריאות האישה ישנו מכשור רפואי מעבר לציוד הבסיסי הקיים אצל רופא נשים, ציוד שנדרש לבדיקות התקופתיות בהריון ובהליכי פריון.

אחת הבדיקות הרפואיות המצריכות מכשור רפואי ייעודי, ומבוצעת לרוב במרכז לבריאות האישה או על ידי טכנאית אולטרסאונד שהוסמכה לכך, היא בדיקת אולטרסאונד מעקב זקיקים. מדובר בבדיקה המבוצעת שלוש פעמים בתדירות של פעם ביומיים לפי הנחיית הרופא. הבדיקה הינה בדיקה חיונית המבוצעת בתדירות גבוהה כחלק מבדיקות וטיפולי פוריות. בהתאם לכך, בתוך הקו הירוק הבדיקה מתקיימת בכל יום בקופות חולים עם זמינות תורים גבוהה.

אך מעבר לקו הירוק, לפי עדויות מבוטחות חלק הקופות, המציאות שונה. ולרעה.

כבר ב-2016 , הזוג בפלר, בעצמם זוג מאותגר פוריות, ומייסדי עמותת אדו"ה (עמותה למען זוגות מאותגרי פוריות שבינתיים התאחדה עם קרן גפ"ן לפוריות) נחשפו למצוקתם הקשה של זוגות מאותגרי פוריות בשומרון שנאלצו לנסוע מרחק רב לבדיקת מעקב הזקיקים אשר התקיימה רק בתוך הקו הירוק בזמינות גבוהה ובכל ימות השבוע. לאחר שפנו לשר ליצמן בנושא, השר פנה לקופות החולים השונות כדי שהבדיקה תבוצע גם מעבר לקו הירוק ובעקבות כך חלק מקופות החולים קיימו את הבדיקה בשעות מצומצמות באריאל.

חמש שנים עברו, אך המצב לא השתפר כמעט. לפי עדויות מבוטחות הקופה הגרים באריאל, בקופת חולים מכבי בעיר הבדיקה מתקיימת רק יומיים בשבוע ובשעות מצומצמות. הדבר גורם לכך שאם הבדיקה צריכה להתקיים בימים שונים מהימים שבהם הבדיקה מתקיימת באריאל או שהפעם השלישית של הבדיקה לא נופלת על ימים אלו, המבוטחת צריכה לנסוע לתוך הקו הירוק לצורך ביצועה. נסיעה שבמקרים רבים אורכת זמן רב. ברכה (שם בדוי) מספרת כי לפי הנחיית הרופא היא הייתה צריכה לעשות את הבדיקה בימים אחרים מהיומיים שבהם היא באריאל ולכן היא נאלצה לנסוע פעמיים בתחבורה ציבורית אל מעבר לקו הירוק לצורך ביצועה.

מה הסיבה להבדל בין זמינות הבדיקה הרפואית בין הזמינות שבתוך הקו הירוק לבין זמינותה בשומרון? האם מדובר בכמות מבוטחים או ביקוש? לפי נתוני הביטוח הלאומי רק באריאל עצמה ישנם עשרות אלפי מבוטחים בקופת חולים מכבי לבד וזאת מבלי לבדוק את שאר היישובים שבשומרון.

האם אין ביקוש לשירות? אלפים חתמו על עצומה שפורסמה באתר "עצומה" לפני מספר חודשים וקראה לקופות החולים להקמת מרכז בריאות האישה ולערוך בדיקת מעקב זקיקים גם בשומרון. מעדויות רבות של מבוטחות שהגיעו אלינו ושיח בפורומים שונים באינטרנט לגבי הצורך בבדיקה זאת ובבדיקות נוספות המבוצעות במרכז לבריאות האישה לרוב, התשובה היא שלילית. לפני מספר חודשים פתחה עמותת "רפואה לעם" גיוס כספים למען הקמת מרכז בריאות האישה בשומרון לעילוי נשמת אסתר הורגן הי"ד שנרצחה בפיגוע ביו"ש.

אז במה שונה אישה שגרה בעיר בשומרון מאישה שגרה בתוך הקו הירוק? מדוע לכאורה בקופ"ח מכבי וגם בחלק מקופ"ח נוספות לא הוקם מרכז בריאות לאישה בשומרון ואין זמינות שווה של בדיקת אולטרסאונד מעקב זקיקים לזמינות הגבוהה שיש בתוך הקו הירוק וזאת חרף הביקוש הגבוה? ומה מתכוונים במשרד הבריאות וקופ"ח מכבי לעשות בעניין?

מדוברות קופת חולים מכבי נמסר בתגובה: מכבי מעמידה לרשות חברותיה באזור אריאל והשומרון שירות אולטרסאונד זקיקים לפחות פעמיים בשבוע באריאל וכן בראש העין בהתאם לביקוש ולהיקף הבדיקות המתבצעות מידי חודש. מכבי מרחיבה את שירותיה כל העת במגוון אזורים בארץ, בהתאם לביקוש ולצרכי חבריה באותו אזור מגורים, ותמשיך לעשות כן.


מדוברות משרד הבריאות נמסר בתגובה: הנושא ייבדק מול קופות החולים.

הכירו את הזוג הצעיר שגר בקבר רחל

אוטובוס מגיע פעם בארבע שעות, מול הבית עומדת משאבת ביוב ואת חשבון החשמל משלמים לרשות הפלסטינית. תחיה וצור פלס מספרים על החיים במתחם המבודד בבית לחם: "החומות נראות מפחידות, אבל בטוח כאן יותר מאשר במקומות אחרים ביהודה ושומרון". יש חיים בקבר רחל

"משהו על ההווי של המקום", תחיה כותבת לי בהודעה, "אנחנו בדרך הביתה ועברנו ליד הציון ואז שתי נשים הציעו לנו חבילת סוכריות 'בואו בואו' תעשו ברכה. זה רק פה קורה. או שיש פה 'סעודות אמנים' וקוראים לך בואי בואי תברכי כשאת בדרך הביתה". 

את תחיה וצור פלס אני מכירה כבר כמה שנים, למען האמת אני שידכתי ביניהם. איפה הם גרים תשאלו? בקבר רחל. רחל אמנו על פי המסורת נקברה בדרך בית לחם, אפרתה, כאשר ילדה את בנימין בדרכם לארץ. רחל אמנו נתפסה כדמות המחכה לעם ישראל שישוב מהגלות ושהיא שומעת את כאבם. באים לקבר המון אנשים להתפלל ולבקש על מחסורם.

צור ותחיה, ספרו על עצמכם

תחיה: "אני במקור מעופרה, אחרי מדרשה ושנתיים שירות לאומי התחתנתי עם צור ובאנו לגור פה. אני סטודנטית שנה ב' במכללה בירושלים".

צור: "אני במקור מנהריה, שנה לפני הגיוס למדתי במכינת עטרת כהנים ואחד הר"מים (רב מלמד . ו.ה)  הוא ראש הישיבה של קבר רחל ותוך כדי הצבא הייתי איתו בקשר. אחרי הצבא חיפשתי מקום ללמוד תורה וזה היה ברור שאני מגיע לקבר רחל וזה מה שעשיתי. למדתי שלוש שנים בישיבה ואז התחתנו ועברנו לגור פה ביחד. מאז אנחנו גרים פה שנה וחצי".

מה ההיסטוריה של המקום?

"המבנה  נרכש כבר ב-2003 אבל היו בעיות ביטחוניות ולכן לא הסכימו לאנשים להיכנס למבנה הזה. לפני 12 שנה הסכימו לבחורי הישיבה ללמוד שם כמו שצריך. בהתחלה אמרו להם לצאת בצהריים עד השקיעה. ולאט לאט הסכימו יותר ויותר. עדיין אבל לא נתנו להם לישון שם. לפני שמונה שנים קיבלנו אישור, או אפשר להגיד 'קבענו עובדות' ואז קיבלנו אישור שאפשר לישון שם. לאט לאט גדל וגדל והתווספו גם קראוונים מאחורה. המבנה של הישיבה שנרכש הוא בעל שלוש קומות והתווספו גם עוד בתים, משחקים לילדים, גן שעשועים יפה, מחסנים…כרגע אנחנו 11 משפחות, כ-25 ילדים ו30- בחורים ישנים בישיבה ועוד 15 אברכים בישיבה".  

איך נראית צורת החיים בקבר רחל?

צור: "הבתים פה מחולקים לשני אזורים בערך: הבתים הראשונים התחילו בתוך המבנה ערבי שקנו ומחולקים בקומה הקרקעית של המבנה ושתי דיקות בקומה השנייה של המבנה מעל בית המדרש. שאר הבתים הם משחקיות שהתפתחו – מבנים שבנו בבנייה קלה בהתחלה למשחקיה ואז זה התפתח למשחקיה ובית. עוד בית נבנה בתור חדר אירוח לר"מים של הישיבה, עוד בית היה כצריף שלא ברור איך נכנס לתוך החומה. עוד צריף ששימש כמחסן של הישיבה ומשמש גם כמחסן גם משרד וגם כחדר ואחרי הפך לבית. יש עוד בית בודד במערכה שהוא הבית שלנו שהוא נבנה מתוכנן מראש לבית. מבחינת תשתיות – יש לנו חשמל שמגיע לישיבה וכולם יושבים עליו. החשמל מגיע מבית לחם ומשלמים לחברת החשמל של הרשות הפלסטינאית שהם לוקחים מחברת החשמל הרגילה של ישראל. אותו החשמל שהצבא משתמש בו, אנחנו חיים עם זה סבבה. ביוב זה סיפור מאוד נחמד פה וחלק מהווי החיים שלנו, יש לנו משאבת ביוב מול הבית שהיא חלק מאוד נוכח מהחיים בישוב".

תחיה: "מבחינת תחבורה לדוגמה – יש קו עד קבר רחל רק פעם בארבע שעות בערך. אנחנו חצי שנה אחרי החתונה בערך קנינו רכב, גם מעוד סיבות וגם מהסיבה שמאוד קשה להיות פה בלי רכב- קניות ועוד… מבחינת ביטחון – אני תמיד אומרת שזה מקום יותר בטוח מהרבה מקומות ביהודה ושומרון למרות שהחומות מסביב גורמות למקום להראות כאילו מפחיד. קודם כל הן קיימות, והן גורמות לכך שגם אם רוצים לזרוק עלינו דברים רוב הפעמים להיתקע בחומה ולא להגיע אלינו. יש פה גם כוחות גדולים מאוד של מג"ב כל הזמן והם ישר קופצים, נכנסים לבית לחם, עושים מה שצריך כשמשהו קורה".

"אין אף רשות מקומית במקום הזה אנחנו לא חלק מירושלים ולא חלק מגוש עציון", מספרת תחיה, "אז יש לנו מיסי יישוב שכל משפחה משלמת 100 שקל ועם זה אנחנו עושים לעצמנו את הגינון, שיפוצים, ערבי נשים, דברים יישוביים. עכשיו יש גן שעשועים חדש שנבנה בעשרות אלפי שקלים וזה מהתרמה שעשינו. השירות היחיד שעיריית ירושלים נותנת לנו זה פינוי זבל".

מה הקשיים לגור בקבר רחל? ויש פחדים?

תחיה: "הקושי הוא קודם כל שזה מבודד אי אפשר לקפוץ למכולות או משהו כזה, זה דורש יציאה עם הרכב של רבע שעה לפחות. עוד משהו זה מול הגורמים פה, בעיקר מול גורמי הביטחון, לא מאפשרים לנו לפתח את הבתים ולבנות, עוד קושי מול הגורמים הביטחוניים, לא מאפשרים לנו ללכת ברגל מהשער למתחם פה. אבל בשבתות כן מאפשרים וכל פעם הם מביאים תירוץ שונה למה אסור. קושי נוסף הוא שאין פה גישה בשבת למקום, לפעמים לא מצליחים לארגן מניין.  פחדים מבחינה ביטחונית אני חושבת שאין בכלל. באמת יש פה דברים ביטחוניים פעם ב…, לעיתים רחוקות".           

 בזמן מבצע "שומר החומות" היה בקבר רחל מתיחות מורגשת?

תחיה: "הייתה יותר זריקת אבנים, יותר התפרעויות בבית לחם, החיילים נכנסו הרבה לבית לחם".

צור: "היינו הולכים לישון לצלילי קולות של ירי".

תחיה: "שומעים כל דבר שקורה בצד השני אז בשומר החומות זה היה חזק. לי קרה שיצאתי לתלות כביסה בחוץ דברתי עם אחת השכנות ופתאום אבן קטנה נוחתת לידנו, היינו בשוק".

משהו מעניין או מרגש שחוויתם בקבר רחל?

תחיה: "שבוע וחצי לפני החתונה באנו לכאן כדי לנקות את הבית, תפסנו טרמפים מהצומת פנימה ועצרו לנו שתי מבוגרות. אחת ישר שאלה אותנו 'אתם זוג?' אז אמרנו לה שכאן ועוד שבוע וחצי מתחתנים הן התלהבו בטירוף  ושאלו איפה נגור. אמרנו להן. אחת מהן אמרה 'מה? אנחנו לא מאמינות זה נפל לנו משמיים'. ואחת אמרה שהיא בדיוק באה מפוקס הום וקנתה שני כלים מהממים ושהיא תביא לנו מתנה לחתונה. כמובן שאמרנו שהיא לא צריכה. כשהגענו לחניה הזמנו אותן לראות את הבית והן באו והתלהבו והביאו את המתנה. זאת הייתה חוייה ממש מיוחדת".

מה מחזיק אתכם במקום כל כך מורכב ולא פשוט?

צור: "הקדושה של המקום. השליחות, שהיא מתחלקת לזה שיש עניין לגור בכל בארץ ישראל, ולהתיישב בכל מקום בארץ ישראל אבל יש נקודות ספציפיות שיותר צריכות חיזוק, וכל אחד איפה שהוא מוצא את עצמו. אנחנו פה כי בעצם זאת נקודה שרצו למסור אותה כמה וכמה פעמים, כשבאמת חלק מהפעמים היא יצאה מרשותנו. המטרה שלנו היא קודם כל שזה לא יקרה שוב. שאפילו לא תהיה מחשבה למסור את קבר רחל. הנקודה במבט היותר רחוק היא שיש לנו פה משימה להקים עיר יהודית גדולה. לחזור לעיר של דוד המלך, העיר שבה הוא גדל, שממנה יצאה מלכות והסנהדרין ישבה פה".

תחיה: "ולהגשים את הנבואה של 'ושבו בנים לגבולם' במובן הכי עמוק. פה זה נאמר".

תרצו לגדל ילדים בקבר רחל?

תחיה וצור ביחד: "בטח! הילדים פה צדיקים ומתוקים".

יש לכם איזה מסר שחשוב לכם להגיד לקוראים?

צור: "אנחנו רוצים להעלות את המודעות למקום ולמשמעותו. ולגעת בנקודה של ההתישבות פה, שקצת נשכחה במפת ההתישבות – כי זה תמיד היה על הדרך". תחיה: "כשמאמינים במשהו באמת שום דבר חיצוני לא משפיע ומכריע".

איש תקשורת, אושיית אופנה וחובש כיפה: "לא מחפש אישור מאף אחד"

כתבה וערכה: אביטל פריד

השקות, במות, אישיות כובשת, תסרוקות בשיער שמשאירות מקום לכיפה שעל ראשו וסטורי משגשג. הוא שובר כל תבנית שאי פעם הכרתם. מרימים עליו גבה מכל כיוון, אבל הוא מבחינתו הולך עם הזרם – רק בדרך שלו: "מי שלא טוב לו מוזמן להוריד עוקב". ראיון חושפני עם דניאל ציוני

"הייתי אמור לסיים שירות במודיעין בצבא ולהמשיך בביטחון או במשרד החוץ, ואז אמא שלי אמרה לי: 'אתה ממש לא עוזב לירושלים', אז נכנסתי לרדיו. זה היה מסלול שלא חשבתי ולא בניתי עליו אף פעם".

דניאל ציוני בן 28. כבר בגילו מילא שלל תפקידים בתקשורת הישראלית – כתב שטח ב'חדשות הבידור', הגיש פינה ב'מילון היופי' עם סנדרה רינגלר, בתוכנית 'מה הלו״ז' של קשת ועוד. הוא מגיש תוכנית בוקר יומית עם קארין קבסה ברדיו חיפה (99.5) מזה כשמונה שנים, וממש לאחרונה התחיל להגיש באותה תחנה תוכנית שבועית לצד פאני בוזגלו (הישרדות).

ציוני ב'מילון היופי'. מתוך אוסף פרטי

מי אתה בכלל, דניאל ציוני?

"גדלתי בחיפה. התחלתי בלימודים של שלוש שנים ב'יבנה' בחיפה. ישיבה תיכונית ממש, הארדקור, כמו שמכירים: מסדרי תפילה כל בוקר, לימודי תורה וקודש עד 12:00 בצהריים, ואז לימודי ליבה. אחרי שלוש שנים החלטתי שזה ממש לא בשבילי, לא אני בשום צורה ובשום אופן, אז עברתי לבית ספר פרטי 'בראשית' במרכז הכרמל. לימודי התורה שם היו בצורה יותר חווייתית, זה עדיין מסלול שהוא תורני לכל דבר ועניין, שמרתי על המקורות שלי, זו עדיין ישיבה תיכונית לבנים בלבד אבל במסלול מוקלל יותר (לשון קליל – א"פ). במקום לימודי גמרא עד הצהריים, לומדים גמרא עד השעה 10:00, עם יותר סיפורים, תושב"ע. התמקצעתי במגמת תקשורת ונחשפתי לזה גם ברמה העיונית וגם במעשית. משם, פשוט, המשכתי לצבא".

ציוני. מתוך אוסף פרטי

זה לא כל כך פשוט. היה לך תהליך גיוס לא רגיל.

"יש לי מום מולד בלב. בגיל 14, משום מקום, החליטו לנתח אותי. כשמתחילים תהליך כזה עם נער מתבגר זה מבהיל ומפחיד בצורה משמעותית. שנה שלמה הייתי בבית, למדתי מהבית, הכל. משם התחזקתי ויצאתי לעולם בטורבו – עברתי בית ספר, יצאתי לצבא. קיבלתי פטור רפואי אוטומטי, אבל נלחמתי בצבא כדי להתגייס. לא רצו לגייס אותי. הצבא לא אוהב לקחת סיכון עם אנשים חולים, ובצדק. התגייסתי למסלול במודיעין, שירות הכי חווייתי שיש, על אזרחי, באחת מהיחידות המטורפות בצה"ל. משם היתה החלטה – להמשיך לקבע או לצאת לאזרחות. אני לא אשכח שעבדתי ב-ALDO בגרנד קניון, עד שמקומה ראשונה הגעתי לקומה הרביעית. הרדיו".

ציוני. מתוך אוסף פרטי

כבר אז היית שונה בנוף שלך?

"כן, אבל לא בצורה חריגה כמו היום. בואי, את לא תראי היום אדם דתי שמסתובב עם מעילים של פרווה ותגידי לעצמך שהוא דתי, כי היום יש הגדרת 'דתי' שהיא מאוד מאוד ספציפית. כולם חושבים שאני הולך נגד הזרם, ואני מקבל המון הרמות גבה – אם זה מהמגזר הדתי ואם זה מהמגזר החילוני, של 'איך הוא מתנהג, מה הוא עושה, איך זה הגיוני'.

"אני לא הולך נגד הזרם, בואי – אני שומר תורה, מצוות, מקפיד על שבת, צם בצומות ועדיין הולך עם הזרם, אבל בסגנון שלי. אין הגדרה אחת לדתי היום. אף אחד הוא לא הנציג של אלוהים ואין דתומטר שימדוד כמה אתה דתי או כמה אתה יהודי. הדת זה לא בסממנים החיצוניים של הכיפה והציצית. פעם היה לי מאוד חשוב לשים את הכיפה והציצית בחוץ, שייראו, 'הנה, הוא דתי', שיהיה לי איזשהו מגזר להשתייך אליו. לקבל את האישור הזה. היום אני לא מחפש את האישור הזה מאף אחד. אני מי שאני. לא רואה ממטר אף אחד".

ציוני ב-TVBEE. מתוך אוסף פרטי

הוא הגיע לרדיו עם בלנדסטון וכיפה נוטה הצידה. כיום, ציוני הוא אחד הבחורים הצבעוניים ביותר בישראל. הוא לובש מעילי פרווה, משקפיים מיוחדים, תכשיטים נועזים. הוא מנחה במות, מוזמן להשקות, שומר שבת ולובש ציצית. הוא שונה מכל מה שהכרתם, בהתחייבות. לא כולם מצליחים לעכל אותו, קשה להכניס אותו למסגרות, והוא בעיקר מוכיח שאפשר לעשות דברים בצורה קצת אחרת.

איך אתה מגדיר את עצמך?

"אני לא אוהב הגדרות, אני בורח מהן, בכל תחום שהוא. לא אוהב כותרות ולא אוהב שמכניסים אותי לשום משבצת. אני דניאל ציוני, אני באמת דתי, אבל עם זאת – לא רוצה שיגדירו וישפטו אותי על פי זה שאני דתי. אני כן יכול היום לשבת במסעדה לא כשרה, לצורך העניין, אצל חבר שלי טום אביב ב'קוקו במבינו'. אני מעלה תמונה של אחת המנות ומקבל מטר של הודעות. על מה? בן אדם דתי לא יכול לשבת במקום חילוני ולהתאים לעצמו את התפריט שלו? אני לא צריך דין לתת וחשבון לאף אחד, אני בן 28, חי את החיים שלי ולא מחפש לרצות היום אף אחד. אני לא במקום הזה בכלל".

ציוני. מתוך אוסף פרטי

אתה כבר לא במקום הזה, זה אומר שהיו שלבים בחיים שכן היית. מה גרם לך לשנות את זה?

"קודם כל, היום אני יודע שאני חזק – בחוץ, ברשתות, שיש לי את הקהל שלי שהולך אחריי כבר שמונה שנים והוא רק גדל מיום ליום. פעם כן הייתי מחשב כל סטורי שאני אעלה או כל אמירה שלי, להיראות או לא להיראות במקומות. היום אני גם אחשב, אני לא אשתכר במקום שאני יודע שיכולים לצלם אותי בו, אני לא אתנהג בצורה זולה במקום שאני יודע שיש קהל שלי ואנשים שמכירים אותי. אבל כן, מי שלא טוב לו מוזמן להוריד עוקב או לדפדף, זה פשוט מאוד".

הוא בנה של חברת מועצת העיר ומחזיקת תיק החינוך בעיריית חיפה, סיגל ציוני. היא גאה בו ומקבלת אותו באהבה. שניהם דמויות מוכרות בעיר. בשל כך, לעיתים הוא נאלץ לעשות דברים בעיר בהתנדבות על מנת למנוע התנגחויות פוליטיות. הוא אוהב את העיר, והמחיר, מבחינתו, שווה את זה. כאן הוא גדל, כאן התפתח, ולכאן תמיד יחזור.

מה המקום האהוב עליך בעולם?

"אני מת על חיפה. כל הזמן אומרים לי 'איך אתה לא עובר לתל אביב?', אני חושב שאני ההוכחה שאפשר להיות כל הזמן בתל אביב או בתעשיה ועם זאת לגור מחוץ לבועה. כי בואי, יש חיים מחוץ לבועה התל אביבית. חיפה זה השקט שלי, הקרקע שלי. אני יודע שלא משנה מה, אני יכול להיות באירועים עם נטע אלחמיסטר וציפי רפאלי ואז לחזור לארבעה קירות שלי, למקום הבטוח, לנוחות, למשפחה שלי. זה הרגליים על הקרקע מבחינתי.

"כשאת נמצאת על במה, עם 50-60 אלף איש בקהל שמריעים לכל מילה שאת אומרת, זה מביא אותך לאדרנלין והיי מאוד מאוד גבוה לפעמים. ופתאום, אחרי כל האהבה הזאת שאתה מקבל, אתה יוצא ואתה לפעמים יכול להשתגע. אתה מגיע לבית ושומע את הרעש מהקירות, ברמה הזאת. שקט. אני אוהב לחזור לזה. כשאני צריך את הבריחות שלי מידי פעם, אני נוסע לניו יורק".

ציוני בהנחיית במות יום העצמאות. מתוך אוסף פרטי

מה מפחיד אותך בחיים?

"שכל זה ייגמר. אני חי את הרגע, מאוד אוהב את הערכת הקהל. אנחנו יושבים באולפן, בין ארבעה קירות, וכשאתה מדבר למיקרופון אתה לא יודע באמת מה קורה בחוץ ואיזה אימפקט יש למילים שאתה אומר. ויכול להיות שהפחד שלי, ביום מן הימים, זה שכל זה ייגמר".

יש איזה דיסוננס בין אדם שנראה שמתעסק באובססיביות בחיצוניות לבין היותך אדם עם המון רגישות ותוכן בפוסטים שלך.

"בפעמים הראשונות שראו אותי חשבו 'זה גימיק', כי מסתכלים ישר חיצונית. כן, אני מתעסק באובססיביות בחיצוניות שלי. באיך אני נראה, איך אני מצטלם, איך מדברים עליי. חשוב לי. עם זאת, אני יוצק לתוך העולם הזה את התוכן שלדניאל ציוני חשוב לקדם ולהעביר. כן יש דיסוננס מאוד גדול כי אומרים שאם בן אדם מתעסק בדברים מסויימים אז הוא שטחי ואין לו מה להעביר, אין בו תוכן. 'שקר החן והבל היופי'. אני אוהב למרות ועל אף להראות שכן, אני יכול להיראות ככה, אבל בל נשכח: תכנסו לרגע, תקראו פוסט או שניים, תאזינו רגע לרדיו. יש לי מה לומר, יש לי את האג'נדה שלי. אני לא בא וצורח אותה, אני מעביר אותה בנעימות בדרך שלי, ומקווה שבצד השני למדו דבר או שניים.

"אם ילד או ילדה מישיבה תיכונית, אולפנה, סתם ילד שמרגיש שהוא קצת אאוטסיידר וקצת שונה – אם הוא מוצא בי את נקודות החיבור, והוא אומר 'אוקיי, מתייחסים אליו ככה, מתנהגים ומגיבים אליו ככה, אבל הוא הצליח והוא עשה, אז גם אני יכול', אני מבחינתי עשיתי את שלי".

ציוני. מתוך אוסף פרטי

הנער שנשר הפך למחנך: "גם במקומות נמוכים תרים את הראש"

בעז קשי הוא אחד מנערים רבים שנפלטו ממערכת החינוך. כשהתבגר הקים מסגרת לנוער נושר שהפכה לסיפור הצלחה והצילה נערים רבים. היום הוא מבקש שכל מורה "יראה כל תלמיד ותלמידה כמו ילדיו"

את תחילת דרכו של בעז קשי כנער מתבגר קשה לחבר לאדם שעומד מולי היום. כמו בני נוער רבים גם קשי לא מצא את מקומו בבית הספר, ונשר משש מסגרות שונות. כשאני שואלת אותו איך זה קרה, הוא עונה בחיוך: "הגורם לזה היה בעיקר אני". קשי משתף כי היה אהוב על חבריו ולא סבל מבעיות חברתיות. אך בצד הלימודי הוא דווקא לא פרח, הפער הצטבר והוא מצידו לא היה מוכן להודות בזה, וכך מצא בקלות את דרכו להיות לא אחר מליצן הכיתה. הדבר קרה בכל מסגרת חדשה אליה נכנס, נקודת הפתיחה שלו הייתה קשה, הוא סבל מדימוי עצמי נמוך ולא האמין כי הוא מסוגל להשתנות. עבורו הפתרון היה לעשות הכל כדי ש"יעיפו" אותו גם משם.

בעז קשי סיים את לימודי התיכון עם בגרות אחת. הוא האמין כי הסיפור שלו עם לימודים נגמר שם. תחילת השינוי היה בעידוד בת זוגתו, לימים אשתו ואם ילדיו. הוא מספר כי היא העלתה את נושא השלמת הבגרויות בתקופה שהוא לימד כמורה לספורט בבית ספר. חלק מתלמידיו אובחנו עם קשי למידה והוחלט כי לא יוכלו לעמוד בדרישות הבגרות ולכן לא ייגשו. קשי החליט ללמוד איתם לבגרות וזו הייתה ההתחלה של הכל. כשקיבל את ההחלטה לגשת, לא באמת ידע כמה צעד זה ישנה את חייהם של נערים רבים. הוא מספר כי ההצלחה לגשת ולעבור את הבגרות ואיתו להעביר 10 תלמידים שהמערכת "ויתרה" עליהם, עוררה בו את הרצון להשפיע, ואת האמונה כי בכוחו לשנות. בגיל 28 הקים קשי את "צור ישראל" מסגרת חינוכית לנוער נושר. המקום בנוי על תפיסתו שנוצרה מסיפור חייו במסגרות חינוכיות. בשילוב עם ניסיונו המקצועי כמנהל ומאמן כדורסל. הוא ממשיל את זה לרבי עקיבא, שאשתו עודדה אותו ללמוד, ואומר: "שלי ושלכם שלה היא".

קשי מצליח לגעת בנערים רבים, לשנות את דרכם ולהעלות אותם למעלה. בתוך מסגרתו הם מוצאים מוסד חינוכי אך בעיקר מוצאים בית. סיפורי הצלחות רבים יוצאים תחת ידיו על נערים שקיבל ב"תחנה האחרונה" ועזר להם למצוא את הדרך. שאלתי אותו על אירוע מיוחד שהוא זוכר, והוא סיפר כי ליווה את אחד מנעריו לוועדת השמה. אותו הנער היה יתום מאב. בוועדה הנער נשאל על התחשבות בית הספר הקודם, וענה כי מתחשבים בו ומוותרים לו, אנשי הוועדה לא הבינו אם כך מה הבעיה. המשפט שענה תלמידו חקוק לו היטב "לא ויתרו לי – ויתרו עליי". הדבר חידד לקשי את דרכו, דרך הדורשת מתלמידיו תמיד, מתוך האמונה כי הם מסוגלים.

היום הוא מעביר סדנאות, והרצאות ברחבי הארץ. על סיפור חיו ועל גישתו החינוכית. הוא בקשר רצוף עם תלמידיו מבית הספר וממשיך ללוות אותם בדרכם. שאלתי את קשי על רגע שיא בחייו, והוא השיב: "ברכב כשאני נוהג ומסתכל במראה ורואה את אשתי והילדים ומבין כמה יש לי בחיים". התשובה הכנה והפשוטה שלו מפתיעה אותי ומרגשת כאחד. הרגע שהוא בחר לציין מעיד רבות על האדם המיוחד שהוא ועל הפשטות שהוא שומר בדרכו.

מה החלום שלך לעתיד?
"שכל איש חינוך ירגיש זכות ושליחות במה שהוא עושה. שיראה כל תלמיד ותלמידה כמו ילדיו והמסגרת זה חלק מהבית".

בעז קשי בחר לשנות את דרכו והפך מנער נושר לאיש חינוך מהשורה הראשונה. ניסיון חייו לימד אותו את הדרך לליבם של הנערים שנאבדו בדרך. רגישותו וסבלנותו ניכרים בדרכו. קשי הוא דוגמא לשינוי אמיתי. הוא מהווה מודל לאנשים שהדרך עבורם נראית אבודה. כששאלתי אותו מה היה אומר לנער שקרוב לאבד תקווה, הוא השיב: "גם כשאתה נמצא במקומות נמוכים, תרים את הראש ותסתכל קדימה אל העתיד, לפני שזורחת השמש תמיד הכי חשוך".

בעז קשי, עליך נאמר: "אשרי האדם הנותן בלי לזכור ומקבל בלי לשכוח"

Fight or Flight – על טאליבן, פליטים ומה שביניהם

למה להילחם ולסכן את החיים אם אפשר לברוח? מה בכלל קורה באמירות האיסלאמית של אפגניסטן, איך האמריקאים קשורים לזה, ומה החוק הצבאי היה חושב על מה שקורה שם? טור דעה על הנסיגה מאפגניסטן

כתב: ירון משה תנעמי // ערכה: אביטל פריד

מה גורם לצבא מחומש במיטב הנשק האמריקאי ומאומן על ידו לברוח ללא קרב? להשאיר את כל הציוד הצבאי לידי האויב ופשוט להפקיר את המדינה? זו אינה שאלה היפותטית – זה בדיוק מה שקרה באוגוסט האחרון כשהצבא האפגני ברח מפני הטאליבן.

נשיא ארה"ב ביידן מביע את בטחונו בהתמודדות הצבא האפגני מול הטאליבן

ארגון הטרור המוסלמי-סוני שלט באפגניסטן והנהיג בה משטר איסלמי נוקשה. המשטר נפל בעקבות פלישת ארצות הברית לאפגניסטן לאחר פיגועי מגדלי התאומים שהתרחשו ב-11 בספטמבר 2001. על פי נתונים שמביא ד"ר גיא בכור באתר Gplanet, ארצות הברית השקיעה 143.27 מיליארד דולר באפגניסטן, 88.32 מיליארד דולר בבניית הצבא האפגני ועוד 36 מיליארד דולר הושקעו בהקמת ממשל מתפקד ופיתוח המדינה. מאז 2001, מתו באפגניסטן כ-3,500 חיילים אמריקאים, כ-450 חיילים בריטים וכ-64,000 מקומיים.

באוגוסט 2021 האמריקאים נסוגו מאפגניסטן. הם שיערו שהצבא האפגני שהם בנו ואימנו ילחם וינצח את הטאליבן – אך השערות לחוד ומציאות לחוד. בפועל, הצבא האפגני ברח. כך כבר ב-15 באוגוסט 2021, עוד לפני התאריך הרשמי של נסיגת הכוחות האמריקאים ב-31 באוגוסט, כבש הטאליבן את עיר הבירה קאבול. הנשיא, אחמד ראני, ברח באותו היום מאפגניסטן. נכון לעכשיו, הטאליבן שולט באפגניסטן כולה.

הסיבה המהותית והפשוטה מדוע הצבא האפגני ברח ללא קרב היא כי הוא יכל. הוא יכל לברוח בלי לקבל שום עונש. הוא ברח כשידע שהוא עתיד לקבל מקלט במדינות השכנות ובמדינות אירופה כמו מיליוני פליטים ערבים שבאו לשם לפניו. למה להילחם ולסכן את החיים אם אפשר לברוח? אילו הצבא האפגני היה יודע שמדובר במלחמה של "להיות או לחדול" – הוא היה נלחם.

רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) בספרו "מסילת ישרים" מלמד כיצד צריך לבחון דברים: "ומה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו (=ואם) יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד".

כלומר, הרמח"ל אומר שיש לבחון את המעשה לא רק אם הוא טוב כשלעצמו, אלא גם את מכלול ההשלכות שלו, ורק כך אפשר להחליט האם הוא טוב באמת והאם לעשותו. הוא מדבר בהקשר של מידת החסידות, אך העיקרון רלוונטי גם לענייננו. כך במבט ראשון נראה שקבלת הפליטים היא מעשה טוב, מעשה של חסד. אך כשנתבונן בתולדות נראה שהן רעות מאוד, ולכן לא צריך לעשות אותו. תולדה רעה אחת, שבה לא נתעסק כאן בהרחבה, היא הפגיעה באיכות החיים של אזרחי המדינות שמקבלות את הפליטים. איכות החיים והביטחון האישי נפגעו מהגעתם של הפליטים.

התולדה הרעה השנייה הנוגעת לענייננו היא שאופציית הבריחה גורמת לאזרחים הטובים לברוח ממדינותיהם במקום להילחם, ובכך למסור את המדינה לשלטון מרושע ללא קרב. בעקבות כך אפשר לומר שבעקיפין גרמה קבלת הפליטים לנפילת המדינות לידי משטר רשע שמתעלל באזרחים שנשארו. משטר שעתיד לעשות בעיות כלל עולמיות עד שמישהו יצטרך לעשות שם סדר בכוח הזרוע, לשפוך דם רב של הטאליבן ושלו עצמו. ארצות הברית כבר עשתה זאת מספר פעמים במלחמותיה באפגניסטן ועיראק. המסקנה: קבלת ה"פליטים" אינה חסד כי אם חטא גדול ולכן צריך להמעיט ביותר בקבלת פליטים.

העיקרון שאופציית הבריחה גורמת להפסד במלחמה או להפסד ללא מלחמה הוא דבר הגיוני, אך עם זאת, עתיק. כבר בתורה נאמר "ופקדו שרי צבאות בראש העם" (דברים, כ׳, ט׳). מסבירה המשנה ופוסק הרמב"ם להלכה (הלכות מלכים ומלחמות פ"ז ה"ד) ששמים שוטרים בסוף המחנה, מוטות ברזל בידיהם ומותר להם לפגוע ברגליים של מי שבורח מהקרב. הרגליים הם כלי הבריחה, ופגיעה ברגליים משמעותה אי יכולת לברוח משדה הקרב. במשנה מובא ההסבר לדין זה שהוא "שתחילת נפילה ניסה". כלומר, הבריחה היא ההתחלה של הנפילה בקרב.

גם בחוק הצבאי בצה"ל אנו רואים התייחסות חמורה לדברים וכך לשון החוק (סעיף 45): "חייל שעשה אחת מאלה: (1) נטש באופן מחפיר מקום שהגנתו הופקדה בידו; (2) עשה מעשה שתכליתו לאלץ או להניע אדם שיטוש באופן מחפיר מקום שהגנתו הופקדה בידי אותו אדם או שימסור באופן מחפיר את המקום לאויב; (3) באופן מחפיר מסר את נשקו לאויב או זנחו נוכח האויב, או שנהג נוכח האויב באופן מחפיר אחר; … דינו – מאסר חמש עשרה שנה". כלומר על פי החוק הצבאי הצה"לי מה שעשה הצבא האפגני מחייב כל אחד מהם ל-15 שנות מאסר. כך על הצבא האמריקאי להעניש את הצבא האפגני, שלאחר כל ההשקעה שהשקיעו בו, ברח ללא קרב.

.


"ג'ינג'י זה אופי": כל מה שרציתם לדעת על ג'ינג'ים ולא העזתם לשאול

האם ג'ינג'ים באמת עצבניים יותר? מה קורה להם כשיורד גשם? והאם לכולם יש נמשים? יצאנו לשטח וראיינו שני ג'ינג'ים שנתנו לנו את כל התשובות

כתבה: הודיה וייס / ערך: אחיה יוסף לייבו

אד שירן, בלה ת'ורן, הנסיך הארי, אמה סטון, לינדזי לוהן וסתיו שפיר הם רק חלק מרשימה של ג'ינג'ים מצליחים מאוד. יום משלהם, פסטיבל שלם ושיר. מה יש בכתום-כתום הזה שכל כך מסקרן אותנו? ואיך הם מתנהלים בקיץ עם השמש הקופחת? כיצד הם חווים את כל הרעש סביבם? יצאתי לבדוק.

פחות משני אחוזים מהאוכלוסייה הם ג'ינג'ים ויש מקומות שבהם יש ריכוז גבוה יותר, למשל באירלנד ובקורנוול. כשהם מזדקנים שיערם לא מאפיר, אלא הופך לבלונד ובהמשך מלבין. בעבר, היו אמונות טפלות על ג'ינג'ים: ביוון האמינו שלג'ינג'ים יש יכולת אחרי המוות להפוך לערפדים ואנשים מאמינים שלאנשים ג'ינג'ים יש מזג חם.

בכל שנה מתקיים בהולנד פסטיבל לג'ינג'ים. כן, כן, שמעתם נכון. פסטיבל לג'ינג'ים. מגיעים אליו ג'ינג'ים מארצות רבות. זהו הפסטיבל הגדול והרציני לג'ינג'ים, אבל גם בארצות אחרות מתקיימים פסטיבלים לג'ינג'ים. גם בארץ עושים פסטיבל ג'ינג'ים וב-2019 התקיים פסטיבל כזה בחולון.

הכירו את בר שנייברג (24), סטודנט למזרח תיכון ומדעי המדינה באריאל, ואת רינת שוב (22), סטודנטית לסיעוד במכון טל. רציתי לשמוע מה להם יש להגיד על הצבע הכל כך מיוחד שלהם:

האם את אוהבת את צבע השיער שלך?
רינת: "כן, הוא מגניב".

רינת שוב

האם אי פעם קיבלת יחס שונה בגלל צבע השיער שלך?
רינת: "מניחה שכן, כי אנשים בדרך כלל לא עוצרים אנשים עם שיער שחור ברחוב ושואלים אותם אם זה הצבע האמיתי שלהם כמו לי עושים… אבל לא זכור לי שצחקו עליי יותר מידי כי אני ג'ינג'ית".
בר: "בוודאי, מלא פעמים".

האם יש לך נמשים?
רינת: "כן, נמשים חמודים". בר: "אין לי נמשים, לא הרבה. אבל לפעמים, תלוי בעונה".

מה הסטיגמות/אמירות הכי מטומטמות ששמעת על ג'ינג'ים?
רינת: "ג'ינג'ים מסריחים בגשם וכל מילות השיר. פעם השיר הזה היה ממש מעצבן אותי, אבל היום זה מצחיק. שג'ינג'ים נהפכים בגיל 40 לתפוזים. פעם גם הייתי מתעצבנת כשהיו אומרים שג'ינג'ים הם עצבניים, ועם פתיל קצר. אבל היום אני תכלס כזאת, אז לא אכפת לי לתלות את האשמה בשיער שלי, יותר נחמד".

בר שיינברג, קרדיט צילום: מתוך אוסף תמונות אישי, באדיבות המצולם ובאישורו.

בר: "שג'ינג'ים מסריחים בגשם. שג'ינג'ים עצבנים – תכל'ס עם זה אני מסכים, זה אמיתי לדעתי. אני רואה את זה על עצמי, היום פחות כי עבדתי על עצמי, אבל זה משפיע לדעתי".

האם אתם מאמינים שג'ינג'י זה אופי?
רינת: "מניחה שתלוי אצל מי. אצלי ג'ינג'י זה לגמרי אופי ואני יכולה להתעצבן ממש מהר ובקלות. מצד שני אני מכירה ג'ינג'ים שהם האנשים הכי שלווים ורגועים שיש".

בר: "בוודאי. אין פה שאלה. אופי מיוחד. לדעתי זה אנשים טובים, איכותיים. אני מאוד אוהב את זה שאני ג'ינג'י וגאה בזה. ג'ינג'י זה אופי. יש בזה גם חסרונות וגם יתרונות. החיסרון זה העצבים ויתרונות זה גם שאתה בולט תמיד ואז זה גורם לך להיות מיוחד ועם אופי אחר מכולם. אני אוהב להיות ייחודי, לדעתי זה טוב".

מי הג'ינג'י המפורסם האהוב עלייך?
רינת: "אן שרלי, עשתה כבוד לאומה הג'ינג'ית".
בר: "רון וויזלי, אני חולה הארי פוטר".

פנקו את הקוראים במסר לסיום
רינת: "לא כל ג'ינג'י ברחוב הוא אח שלי; אם לג'ינג'ים יש גבות חומות זה לא אומר שהשיער שלהם צבוע; זה לא תמיד נחמד כששואלים אותך אם זה השיער האמיתי שלך; לא צריך לציין בפניי כל ג'ינג'י שנמצא במקום ; אל תצחקו עלינו כשאנחנו נשרפים, זה לא אשמתנו שהשמש אוהבת אותנו יותר; לא לרדת על ג'ינג'ים כי הם ג'ינג'ים, זה מעצבן".

בר: "קוראים לי בר שנייברג, אני גאה בזה שאני ג'ינג'י, לא הייתי מחליף את צבע השיער שלי בשום צבע שיער אחר. אוהב אתכם".


ברוכים הבאים לכרמלית, אלא אם אתם נכים

הרכבת התחתית של חיפה היא אחד הסמלים של העיר, אבל לא כולם יכולים ליהנות ממנה. אם אתם נכים, תיתקלו בשלט שמבהיר: אין כניסה. בעירייה מפנים להנהלת הכרמלית, שטוענת: "קיימת תוכנית רעיונית, לא מתוקצבת ולא ישימה"

כתבה: אביטל פריד / ערך: ירון משה תנעמי

מעל 20 שנה עברו מאז שנחקק חוק ההנגשה והכרמלית בחיפה עדיין לא מונגשת לנכים. יתרה מזאת, בכניסה לכרמלית ישנו שלט של איסור כניסה לנכים, דבר שמעורר זעם בקרב הציבור. מנכ"ל הכרמלית: "קיימת תוכנית רעיונית לטפל בעניין, לא מתוקצבת ולא ישימה".

בתחילת החודש צוין היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. ברחבי הארץ כולה יצאו בפרויקטים יפים עם כותרות נפלאות ומחממות את הלב. אך בין מילים לבין החיים עצמם, עדיין קיימים פערים ענקיים והכרמלית ממחישה את הפערים יותר מכל. בכותרות ויח"צ יש להם מקום, אך בחיים עצמם, במקומות רבים, אין כניסה לנכים. אפס נגישות, אפס רגישות.

הכרמלית היא מעין 'מטרו' תת-קרקעי היחיד מסוגו בארץ. היא הוקמה בשנות ה-60, ונותנת שירות לכ-2,000 אנשים מידי יום במטרה לחבר בין שלושה אזורים מרכזיים בעיר חיפה: העיר התחתית, שכונת הדר ומרכז הכרמל, ללא פקקים וללא תאונות. כניסתה בנויה על ידי מדרגות צרות רבות המובילות אל מנהרה תת קרקעית צרה אף היא. בשנים אלו המודעות לנגישות לא הייתה גבוהה. היא שופצה מחדש בשנת 2018 – עידן אחר לגמרי, שבו המילה 'נגישות' היא חלק מהלקסיקון השגור בפי עם ישראל והעולם כולו. נגישות היא מידת התאמת מערכת מכל תחום שהוא לשימושם של אנשים בעלי יכולות גופניות, נפשיות ושכליות מגוונות ככל האפשר, לרבות אנשים שהיכולות שלהם באחד מתחומים אלה נמוכות עד כדי לקויות.

אוסף פרטי
אוסף פרטי

עניין הנגישות עוגן בחקיקה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (תשנ"ח, 1998) במטרה להגן על כבודם ולהבטיח את השתתפותם השווה בחברה. בשנת 2005 תוקן החוק ונוספה חובת הנגשת מבנים ותשתיות כדי שגם בעלי מוגבלויות יוכלו לקבל שירות חופשי ומיטבי. החוק מחייב הנגשה גם של מבני מסחר והנגשת מקומות ציבוריים המופעלים על ידי גופים פרטיים.

נדמה כי האחראים על הכרמלית בחיפה חושבים שהם מעל לחוק. הכרמלית כולה בנויה ממדרגות צרות המונעות כניסת כסאות גלגלים, עגלות, אנשים הנעזרים בקביים ועוד. לא רק זאת, הם הציבו שלט בכניסה לכרמלית עם סימן של תו נכה ועליו קו אלכסוני מתוח, כזה שאומר: "אין כניסה לנכים". איך במציאות של היום, למרות שעדיין לא הנגישו, לא מציבים שלט הסבר? גם לכם זה מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה? אוכלוסייה שלמה שהציבו בפניה שלט שאומר – אין לכם מקום כאן?

נגישות היא לא חסד עליון ולא טובה גדולה, אלא זכות בסיסית. ואגב, היא אינה נוגעת רק לנוסעים בכיסאות הגלגלים – כולנו מוגבלים במשהו, וכולנו זקוקים להתייחסות בכבוד הראוי לנו.

מי שנקלעה אל המחדל הזה ונתקלטה בקיר אטום תרתי משמע היא ליחי פרנקו, בת 21 מקריית חיים. סטודנטית לעיצוב גרפי במכללת תלתן ועובדת בתחום. לפרנקו יש ניוון שרירים SMA – מחלה גנטית הגורמת לריפיון שרירים עד כדי שיתוק, שפרצה אצלה בגיל שמונה חודשים. "המחלה מונעת ממני ללכת ולעמוד, אבל אני לא מוותרת. נלחמת על מה שחשוב לי, רוצה שייראו אותי בתור מי שאני ולא בתור נכה עם כיסא גלגלים, אלא בתור ליחי. כיסא הגלגלים בא בנוסף". אל השלט המחפיר היא נחשפה במסגרת לימודיה. באחת המטלות, חולקו כלל הסטודנטים לקבוצות על פי נושאים. במקרה או שלא, היא שובצה בתחום התחבורה. "היינו צריכים להביא פתרונות עיצוביים לבעיות שיש בחיפה בנושא שקיבלנו. החלטנו להתמקד בכרמלית בחיפה. איך שאני מגיעה לכרמלית, ראיתי את השלט. הוא ישר בלט. שום דבר שם לא היה מונגש: אין מעלית, יש מדרגות נעות ומדרגות רגילות, ברציפים עצמם יש מלא מלא מדרגות. ואז, בצד, חברות שלי צילמו לי שיש מעבר נגיש כביכול בתוך הרציף עצמו, שזה אבסורד, כי אין ירידה לרציף אבל יש מעבר לכיסא גלגלים".

ליחי פרנקו בכניסה לכרמלית. אוסף פרטי

איך ייתכן שבעיר שחורטת על דגלה דו קיום וקבלת השונה מודפס שלט חסר רגישות מעין זה? למה לא להציב שלט בו כתובה התנצלות, בסגנון "לציבור הנוסעים עמכם הסליחה, הכרמלית אינה מונגשת לעגלות וכסאות גלגלים"? בעיריית חיפה מתנערים מאחריות. נוח להתפאר בכלי התחבורה היחיד מסוגו בארץ שמושך אליו תיירים רבים, אך מה שקורה בתוכו – נשאר מחוץ לתחום.

פרנקו טוענת שהיא רגילה שמקומות לא מונגשים בכלל תחומי החיים – בתי עסק, חנויות ועוד. אך בשלט כזה היא לא נתקלה מעולם. "זה מעורר בי עצבים ולא ממש הבנתי למה צריך שלט כזה", היא אומרת, "מילא הכרמלית לא מונגשת, זה אני עוד איכשהו מבליגה. אבל שלט כזה? פחות מתאים. בן אדם עם מוגבלות לא ייכנס למקום מסוים אם אין בו נגישות, אז השלט בעיניי ממש מיותר.

"חשוב להגיד שזה הפסד של הכרמלית בסופו של דבר, שהיא לא מונגשת ושהם שמו שלט כזה, כי זה עוד אוכלוסייה שלימה שפשוט לא משתמשת בנתיב תחבורה שהוא משמעותי בחיפה. ובהקשר הזה – פשוט תהיו בני אדם. תנגישו מקומות, אל תפלו אנשים בגלל מגבלה, בגלל צבע עור, בגלל משקל, בגלל כל דבר בעצם. אולי אני חיה באיזשהי בועה, אבל בא לי שיהיה פה עולם שבו אנשים מקבלים את כולם ושהכל מותאם לכולם, בלי הרבה מחשבה".

היא לא סתם מבקשת שינוי מהחברה, היא עצמה פועלת לשינוי. היא מתנדבת בעמותת 'LINK20', שמטרתה להילחם על זכויותיהם של בעלי מוגבלויות בכלל תחומי החיים. הם לא רק מציפים בעיות, אלא דואגים לפתרונות בשיתוף חברי כנסת. "זו תנועה חברתית שיוצרת שינוי", היא אומרת, "לפרסם את כל הבעיות שיש ולהציף אותן, להראות לחברה שזה מה שאנחנו מתמודדים איתו. לא בקטע של התמסכנות, אלא בהמון הומור וגישה נכונה לחיים בעיניי".

אליאס אהרון, רכז הנגישות בעירייה, מסר בתגובה: "הנגשת הכרמלית היא באחריותם (אחריות הנהלת הכרמלית – א.פ). העירייה אינה מעורבת בשילוט המוצב במקום או בהנגשתה".

בשאלת הנגשת הכרמלית, ענה אבישי הדר מנכ"ל הכרמלית  כי קיימת תוכנית רעיונית ראשונית מאוד כבר זמן רב. לטענתו, התוכנית "לא מתוקצבת ולא ישימה. זה אומר לחפור במיליוני שקלים ולהשבית את הכרמלית לשנתיים לפחות בשביל לייצר שביל מונגש בתוך המנהרה התת-קרקעית".

בעניין השלט מסר הדר בתגובה: "זהו סימון שמקובל בשילוט בכל העולם. זה לא שלט פוגעני, זה השלט שמראה בסימנים שהכרמלית לא נגישה. לא מוסיפים מלל בשום פנים ואופן. זה לא מקובל. זכותם להיפגע, אני מבין, מקבל ויכול להזדהות. לא תולים שלטי הבהרה לשלטי מערכת כי יש אחד שנפגע. לא נוכל לתלות שלטים שמתנצלים על סמלים מקובלים".

בעקבות פרסום הכתבה ליחי פרנקו הגישה הערב תלונה למשרד מבקר המדינה. משרד המבקר אינו אחראי על הכרמלית שהיא גוף פרטי, אך מנסה להפעיל לחץ מכיוונו על הנהלת הכרמלית בטענה שהם עוברים על החוק.

כתבה פח. אבל כתום

יש שיגידו שמיחזור זה נושא משעמם ו"ממוחזר", אבל אם נרצה או לא, נושא המיחזור ואיכות הסביבה משפיעים עלינו לא רק סביבתית אלא גם כלכלית. ראיון עם מנכ"ל תאגיד המיחזור "תמיר", ומה עושים באוניברסיטת אריאל לכבוד יום המיחזור הישראלי 2021

בכל יום מיוצרות בישראל מיליוני אריזות מחומרים שונים שברובם ייקח להם זמן רב להתכלות (אם בכלל). כל הפסולת שאנחנו משליכים לפח הרגיל נאספת ומובלת לאתר להטמנת פסולת ונטמנת באדמה ואתם יכולים כבר להבין כנראה שהדבר משפיע על זיהום הקרקע אבל גם את האוויר והים.

אז מה עושים בישראל בשביל לצמצם את הפסולת ואיך זה משפיע עלינו?

לפני כחודש נכנס "חוק המס על כלים חד-פעמיים" שנועד בשביל לצמצם את הצריכה שלהם. לפי החוק, היבואן או היצרן ישלם 11 שקלים לק"ג. ובעברית: אנחנו, הצרכנים, נשלם 20 שקלים במקום 10 שקלים על שרוול כוסות חד"פ פשוטות. לא רק בסופרים, גם במסעדות ו-TakeAway נאלץ לשלם יותר בגלל החוק. לכן, מספר רשתות בארץ שינו את האריזות שלהן לנייר או לרב פעמי, כמו רשת הגלידות "ונילה" ששינתה את האריזה של הגלידה הניתנת לשטיפה ומילוי חוזר בחנויות הרשת.

בדצמבר האחרון אפילו נכנס החוק על פיקדון גם על בקבוקי השתייה הגדולים שעד היום לא נכללו בחוק הפיקדון. אז אפשר גם למחזר בגדול וגם לקבל תמורה כלכלית קטנה.

בשנת 2011 חוקק "חוק האריזות" – החל מ2011 הוטל על היצרן/ יבואן של מוצרים ארוזים למחזר את הפסולת של האריזות שלהם בהתאם ליעדי מחזור הקבועים בחוק האריזות (יעדים שונים לחומרי אריזות שונים). אם היצרנים/יבואנים לא יעמדו בתנאיי החוק, הם עלולים לגרור קנסות. מטרת החוק להביא לצמצום כמות הפסולת הנוצרת מאריזות, למנוע את הטמנתה ולעודד שימוש חוזר באריזות המועברת להטמנה.

לכבוד יום המיחזור (8.12.2021) שמטרתו להגביר את המודעות בקרב הציבור דיברנו עם מנכ"ל תמיר, מר רני איידלר. "תמחזרו , זה מה שעושים היום. כל אריזה שנזרקת לפח הכתום, משהו טוב קורה איתה, היא נאספת בנפרד, מתמיינת ומגיעה למחזור, במקום להטמנה, אם תיזרק לירוק". כך פתחח המנכ"ל את הראיון.

תמיר הוא תאגיד מחזור יצרן/יבואן בישראל, הינה חברה לתועלת הציבור אשר פועלת ללא מטרות רווח.  בעקבות החוק החל תהליך הצבת פחים כתומים וחינוך הציבור להפרדת פסולת במקור.

האם חוק האריזות הוביל להפחתה בשימוש באריזות של היצרניות הגדולות בישראל והאם הוא הוביל אותם לשימוש בחומרים מתכלים וקלים למחזור? 
"בשנים האחרונות יש מודעות בחברות הגדולות לתכנון מוצר , להפחתה במקור , גם בתמיר גייסתי מנהלת חדשנות וקיימות שתוביל לשם , דמי הטיפול שהם משלמים דיפרנציאליים ומובילים לשם גם והכיוון חיובי מאוד".

איך אתם בתור תאגיד המחזור היחיד בארץ, דואג להכנסת המודעות וההסברה לגופים חינוכיים כמו מכללות ואוניברסיטאות, בסיסי צה"ל ובמקומות עבודה פרטיים (משרדים וכדומה)
"הסטודנטים הם קודם כל תושבים וכך הם מזוהים ולפי פלח הגיל והמגדר שלהם משווקים ומסבירים להם, את כולם אנחנו מגייסים בפלטפורמות השונות, אין התייחסות ספציפית לחינוך והסברה באוניברסיטה עצמה. "תמיר משלבת בתכנים של תכניות במדיות השונות . הכל כדי להראות לציבור שהפרדת אריזות לפח הכתום היא דרך חיים ולא אירוע חד פעמ , הכל בשביל לייצר מודעות ואח"כ מעורבות.”

בשנים האחרונות היו מפוזרים פחים להפרדת פסולות למחזור ברחבי אוניברסיטת אריאל, אבל בגלל שסטודנטים לא היו מפרידים בין הפסולת והיו מערבבים בין הסוגים ולכן כיום פרוסים רק הפחים הכתומים ופחים הירוקים באזור של מעונות הסטודנטים.

אתה חושב שיש דרך שאפשר להגדיל את המחזור של האריזות באוניברסיטה? לדוגמא, הצבה של פחים כתומים באזור הקפיטריות?
"פחים כתומים נועדו לקלוט פסולת אריזות ביתית, אם יש מעונות באוניברסיטה , אין ספק שניתן לקדם שם פחים כתומים שייאספו במסגרת האיסוף העירוני, נייר אינו אריזה ואני מניח שיש איסוף של נייר מהמשרדים ושווה לבקש הוספה בספריות ובמקומות שבהם נדרש".

זרקנו את דפי המחברת משנה שעברה לפח הכחול, את קרטוני החלב מהבוקר לפח הכתום ואת בקבוקי הבירה למכלים הסגולים… מתי נוכל לזרוק גם את קופסאות הפלסטיק או מוצרי החד"פ גם לפח מיועד למחזור?
"את כלל אריזות הפלסטיק כבר היום אשפר לשים בפח הכתום , משקיות פלסטיק , דרך כל אריזות המזון מפלסטיק , דרך אריזות הטייק אווי הריקות מכל שאריות המזון , חד פעמי אינו אריזה ולכן מיועד לפח הירוק , יש לצמצם את צריכתו בכל מקרה”.

פחי המיחזור במעונות הסטודנטים באריאל. מתוך אתר הקמפוס.

"קמפוס ירוק"

כמעט כל מוסד בארץ מנסה לייחס לעצמו את הסטטוס של "קמפוס ירוק" הדואג לאיכות הסביבה.
אוניברסיטת אריאל בשומרון, היא מהראשונות בארץ לקבל את התקן "קמפוס ירוק" של משרד הגנת הסביבה ומוסמכת לתקן הבינלאומי ISO 14001 – למערכות ניהול איכות הסביבה. אם במחזור עסקינן, בימים אלו, האגף הטכני של האוניברסיטה מקים מתקן מחזור והפרדת פסולת. המתקן ירכז לתוכו גזם ופסולות שונות הניתנות למחזור.

במחקר חדש של האוניברסיטה בו מוציאים DNA של חיידקים שנוצרו בגלל שהם נצמדים לחלקיקי הפלסטיק ורואים בו מקור למזון. בעצם, המחקר בודק אם ויש ביכולתם של החיידקים לפרק פלסטיק ולסייע לתהליך המיחזור.

למרות שמופקים מן האריזות הממוחזרות מוצרים חדשים כמעט ללא פחת. תהליך המחזור עצמו עלול לגרום גם הוא נזקי זיהום לסביבה. איסוף הפסולות דורש עוד משאיות משמע עוד דלק, הובלת הפסולת למפעלים שחלקם נמצאים מחוץ לארץ, בניית מפעלים, חשמל רב להתכת החומרים, מים לעיבוד החומרים.

אבל בימנו, כמעט ואין דבר כזה שלא משתמשים באריזות. על פי נתונים של תאגיד המחזור, אדם ממוצע צורך 2 ק"ג אריזות ביממה! (מטורף אה?)

אז מה נעשה? לא נמחזר?
למרות הזיהום והרעלים שנפלטים ממפעלי המחזור עדיין עדיף למחזר את האריזות שלנו מאשר לטמון אותן באדמה. ישנם פתרונות נוספים למחזור כמו שימוש חוזר – ניצול מקסימלי של חומרים ומוצרים. למשל מילוי של בקבוק שתייה ושימוש חוזר באותו בקבוק, או שימוש חוזר בקופסאות גבינה לאחסון של מזון. שימוש חוזר בדפי נייר או מחברות שלא נוצלו במלואם.

כמה טיפים לסיכום:
1. תפרידו את האריזות שלכם מהזבל הרגיל.
2. תנסו להשתמש יותר מפעם אחת בכל אריזה.
3. לא יודעים לאיזה פח צריך לזרוק? על רוב האריזות כבר מוטבע על התווית סימון בכדי לדעת לאיזה פח מחזור יש להשליך כל אריזה
4. תבדקו איפה יש פחי מחזור בסביבה שלכם. יכול להיות שממש מחוץ לבית שלכם יש פח שמחכה לכם.
5. תנסו להימנע כמה שיותר משימוש בכלים חד פעמיים. גם תחסכו יותר כסף 😉

אם כל אחד מאתנו ידאג לפסולת שלו נצליח לצמצם את רמת הזיהום בכדור הארץ בשביל שגם הילדים שלנו והילדים של הילדים שלנו ייהנו ממנו

יום מיחזור שמח!