ארכיון הקטגוריה: דעות

עלייתו ונפילתו של המפכ"ל אלשיך

מאת חיים גולדיטש

יחסיו של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך עם התקשורת במהלך כהונתו ידעו עליות ומורדות. אלו כמה מהצמתים החשובים בתקופתו במשטרה

המפכ"ל הקודם רב ניצב יוחנן דנינו

שנת 2015, טלטלה קשה במשטרת ישראל לאחר מספר פרשות שחיתות וחקירות כנגד בכירים במשטרה. הבחירות לממשלה דוחות את ההחלטה על מינוי המפכ"ל ה-18 של המשטרה ורב-ניצב יוחנן דנינו מסיים את תפקידו לאחר הארכה של חודשיים ללא מחליף. השר לביטחון פנים הנכנס גלעד ארדן, ממנה את סגן המפכ"ל בנצי סאו למפכ"ל זמני עד שיחליט על מינויו של המפכ"ל הבא. ארדן, שנחוש לטפל בתדמית המשטרה שנפגעה ממלחמות הניצבים והפרשיות השונות, מחליט על מינוי מפכ"ל חיצוני למשטרת ישראל אשר לא גדל בשורות המשטרה. הוא מכריז על גל הירש כמועמדו הרשמי, החלטה אשר מזעזעת את כל שורות המשטרה ולא רק מפאת מינוי מפכ"ל חיצוני אלא מהסיבה שגל הירש הינו רק תת-אלוף, לכאורה בדרג נמוך יותר מהניצבים המקבילים לאלופים בצבא. בכירים רבים במשטרה מזדעקים כנגד המינוי, מה שרק מדרבן את ארדן למנות אדם חיצוני למפכ"ל הבא. אבל מינויו של גל הירש מסוכל במהלך הבדיקה של היועץ המשפטי וינשטיין בצעד תמוה שיוביל כעבור שנים להקימת ועדת חקירה פרלמנטרית.

מינוי המפכ"ל אלשיך ספט' 2015

ב-25 בספטמבר, לאחר הסאגה סביב מינויו של גל הירש, מכריז ארדן על מינויו של סגן ראש השב"כ רוני אלשיך למפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל. אלשיך, דתי לאומי, מתנחל עם 30 שנות מסתורין והילה מילא את רוב התפקידים בשב"כ ונחשב לאחד המוחות המבריקים ביותר של שירות הביטחון הכללי. הוא מוצנח למשטרת ישראל ועם מינויו נשמעים קולות המערערים על יכולתו של אדם שלא שירת בשורות המשטרה מעולם לנהל ארגון כה מסובך. עם כניסתו לתפקיד ב-3 בדצמבר מצהיר אלשיך: "אנחנו כאן כדי לשרת. תפקידנו לשרת את האזרח הנורמטיבי שומר החוק, ולאפשר לו ביטחון אישי מיטבי לצד מלחמה נחושה ובלתי מתפשרת במי שבחר להגדיר עצמו כעבריין". בנוסף נוקט אלשיך קו קשוח מאוד כלפי התקשורת עם כניסתו לתפקיד, וטוען שעל מנת לצמצם את מכת ההדלפות במשטרה לא יתראיינו שום קציני משטרה ללא אישור הדוברות. בכך הוא מצמצם בעצם את כל המגע והיחסים שבין התקשורת למשטרה.

התנהלותו של המפכ"ל בחודשיו הראשונים בתפקיד מציגה יחס של זלזול וחוסר הבנה כלפי התקשורת וניסיון לדחוק אותה מן הפעילות השוטפת של המשטרה. אלשיך מודיע שהמשטרה תפסיק עם המדיניות של דברור החקירה, ותעדכן את הציבור רק כשיהיה הצורך בכך. כתבי פלילים ואנשי תקשורת מביעים את מורת רוחם מכך וטוענים שהמפכ"ל אינו מבין את החשיבות של מעורבות הציבור והתקשורת בפעילות המשטרה, ועד כמה אמון הציבור במשטרה מושפע מכך. יחסיו של אלשיך עם התקשורת במהלך הכהונה עוברים טלטלות רבות ובמידה רבה משפיעים על תפקודו ועל תדמיתו בהמשך.

ניצב רוני ריטמן

חודש וחצי לאחר כניסתו לתפקיד, לאחר הפיגוע בדיזנגוף כבר נמתחת ביקורת חריפה על התנהלותו אל מול התקשורת במהלך המרדף אחר המחבל נשאת מלחם שאורך שבוע שלם. המשטרה נמנעת מלעדכן את הציבור בהתפתחויות המרדף, ותושבי המרכז נתקפים בפאניקה כשחלקם אף נמנע מלשלוח את הילדים לבתי הספר מחשש שמחבל חמוש מסתובב חופשי בסמוך לבתיהם. בנוסף ביקורת ציבורית נשמעת לגבי התנהלותו בפרשת ניצב ריטמן, ובקידומו של ניצב צ'יקו אדרי האחראי במידת מה למחדל רצח שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים. ביקורת רבה נשמעת מפי הקצונה הבכירה במשטרה לגבי סדר העדיפויות שלו וחוסר החיבור לשטח. אלשיך מבין שהוא חייב להתחיל לדבר עם התקשורת, אך עדיין מנסה תוך כדי תנועה ללמוד איך לעשות זאת בצורה הנכונה.

מחאת הקהילה האתיופית 2015

עלילותיו עם התקשורת מגיעות לידי משבר חדש כשבאוגוסט 2016, במהלך כנס של לשכת עורכי הדין אומר אלשיך: "כאשר שוטר פוגש חשוד מהקהילה המעורבת בפשיעה, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מבאחר" הדברים מכוונים כמובן אל קהילת יוצאי אתיופיה המתלוננת על אלימות יתר של שוטרים כלפיה ללא סיבה. דבריו מעוררים סערה ציבורית גדולה והוא נאלץ להתנצל בפני הקהילה, נראה כי אלשיך מתחיל  להבין יותר ויותר את משמעותה וכוחה של התקשורת ואת הסכנה באי-הפעלתה בצורה נכונה. בנקודה זו נראה שאלשיך מתחיל לשנות גישה ומתחיל להתערב ולהתייחס לנעשה ונאמר עליו בתקשורת יותר ויותר.

חולפים חמישה חודשים עד ההסתבכות הבאה. בינואר 2017, במהלך פינוי הכפר הבדואי אום אל חיראן, פוגע רכב שבו נוהג תושב הכפר בכוח משטרתי שמאבטח את הפינוי, השוטר ארז לוי ז"ל נהרג, ושוטר נוסף נפצע. שעה לאחר האירוע כבר מתדרכת המשטרה את התקשורת שמדובר בפיגוע דריסה, ושככל הנראה לדורס היה קשר לארגון הטרור דעאש. מה שמתברר לאחר מכן כלא נכון בעליל. התנהלות דוברות המשטרה והמפכ"ל באירוע זה מצביעים על שינוי כיוון ביחס אל התקשורת ואף אי-עמידה בלחץ של התקשורת.  פרסום המסקנות בחוסר אחריות טרם השלמת הפעולות הראשוניות לביסוס החשד מעורר סערה ציבורית.

יחידת החקירות הארצית של המשטרה להב 433

באותו ינואר 2017 מתרחש אירוע משמעותי נוסף בקדנציה של אלשיך. המשטרה מחליטה לחקור את ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיקים 1000 ו-2000 בחשד לקבל טובות הנאה מאנשי עסקים, ובשיחות בעייתיות עם מו"ל ידיעות אחרונות על מנת לקנות סיקור חיובי. אלשיך אשר מכהן כמפכ"ל נכנס לחזית אל מול ראש הממשלה המכהן אשר תמך במינויו. עם הפרסומים על חקירותיו של נתניהו גל של הדלפות מחדרי החקירות של ראש הממשלה, המעורבים ועדי המדינה זורם לתקשורת בקצב מסחרר. ציטוטים נרחבים מהחקירות שאמורות להישאר סודיות מודלפים לתקשורת ונידונים באולפני הטלוויזיה השונים. אלשיך שעם כניסתו לתפקיד טען שיעצור את ההדלפות, מתגלה כ"מדליף הראשי"  והיחסים בין ראש הממשלה והמפכ"ל עולים על שרטון.

ראש הממשלה בנימין נתניהו

השיא מגיע כאשר דולפת לתקשורת כוונת המשטרה להמליץ על הגשת כתב אישום כנגד ראש הממשלה. ביבי מזדעק ונואם בנאום חריף ובעייתי כנגד יעילותן של המלצות המשטרה, בשיאו של הנאום אף טוען שבכ-60% מהמקרים בהם המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום התיק נסגר.

המשבר מחריף עוד יותר כאשר בצעד שנחשב לחסר תקדים, מחליט אלשיך בפברואר 2018, כשבוע לפני פרסום המלצות המשטרה, להתראיין לאילנה דיין בתוכנית "עובדה".

מגישת 'עובדה' אילנה דיין

הריאיון בעובדה לאחר שנתיים של שקט תקשורתי מצדו של אלשיך והאמירות שסיפק בראיון, מעידים ללא צל של ספק על תפיסת צד של המפכ"ל בנושא ושימוש בתקשורת להעצמת שמו כלוחם בשחיתות. אלשיך מאשר בריאיון שנתניהו סיכם עמו על דיל לפני כניסתו לתפקיד: שכל עוד שנתניהו יישב על כסאו, אלשיך יקבל מיד עם סיום כהונתו את תפקיד ראש השב"כ הנכסף. אלשיך טוען בריאיון שמיד לאחר החלטתו על קבלת תפקיד המפכ"ל הבהיר לראש הממשלה שהוא מוותר על הדיל המוצע ואיננו מעוניין לקחת חלק ב"עסקה" מסוג שכזה. כמו כן אלשיך טוען במהלך הריאיון, שנשלחו חוקרים פרטיים מטעם בעלי אינטרסים לחקור סביב חוקרי המשטרה המתעסקים בחקירת ראש הממשלה על מנת לשבש את מהלך החקירה ושקיימת תשתית ראייתית מספיקה בשביל להעמיד את נתניהו לדין. עוד טוען כי נשארו למשטרה מספר פעולות מועטות בחקירה ולכשיסתיימו בשבועות הקרובים יוגשו ההמלצות. לאחר הריאיון בעובדה, המפכ"ל נהיה לפתע "יקיר התקשורת" וזוכה לסיקור חיובי מפתיע מצד פרשנים ועיתונאים רבים אשר עד אז תקפו אותו ואת היועמ"ש מנדלבליט, והאשימו אותם בניסיון לטייח את מעורבות ראש הממשלה בפלילים והשארת ה"קיסר" נתניהו על כיסאו בכל מחיר.

ב-13 בספטמבר מכריז השר ארדן על החלטתו שלא להאריך את כהונתו של אלשיך לשנה הרביעית, ועל מועמדותם של מפקד מחוז תל אביב לשעבר משה צ'יקו אדרי, מפקד מחוז ירושלים יורם הלוי ומפקד מחוז תל אביב בפועל דוד ביתן לתפקיד המפכ"ל הבא.

השר לביטחון פנים גלעד ארדן

ארדן מכריז על קיום שני תהליכים מקבילים: האחד להגיש לוועדת גולדברג לבדיקה את שלושת המועמדים המדוברים, והשני לראיין את המועמדים באופן אישי על דרך התמודדותם עם האתגרים העומדים בפני המשטרה בעתיד. ב-1 בנובמבר, יום בלבד לפני שאמור השר ארדן להעביר את המועמד שבחר לוועדת גולדברג, חושף כתב ערוץ 2 גיא פלג כי הועבר ליועץ המשפטי לממשלה מסמך ובו מילים קשות ומכפישות המעלות חשד כנגד שלושת המועמדים למפכ"לות. על המסמך חתומה היועצת המשפטית של המשטרה והוא מועבר למשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר.

היועמ"ש מנדלבליט מחליט על הליך בדיקה בהול לפני שהוא מעניק אור ירוק לוועדת גולדברג בתהליך בדיקת המועמדים.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט

מנדלבליט וצוות הבדיקה מחליטים לאחר כיממה שמדובר בחומר רכילותי בלבד, ואין חשד לפלילים אצל אף אחד מהמועמדים. דוברות המשטרה מפרסמת בתגובה:"משטרת ישראל נדרשת על פי חוק לדווח לגורמים המוסמכים על כל מידע רלוונטי, בהתייחס למועמדים. המידע מועבר על ידי היועצת המשפטית של משטרת ישראל תנ"צ איילת אלישר לגורם במשרד המשפטים שהוסמך לכך על ידי היועץ המשפטי לממשלה.  הניסיון לקשור את מפכ"ל המשטרה לאינטרסים זרים כדי לקושש עוד כותרות 'צהובות' ולפגוע במועמדים, מעידה על חוסר מקצועיות במקרה הטוב וזדון במקרה הפחות טוב".

ראש הממשלה, שר הבט"פ והמפכ"ל

דוברת המשטרה מירב לפידות אומרת בתוכנית מה בוער בגלי צה"ל כי "היועמ"שית של המשטרה נתבקשה בידי היועמ"ש לממשלה להעביר את המסמך והיא מחויבת לעשות כן. המפכ"ל לא ראה אותו ולא היה מכותב לו". משרד המשפטים מפרסם בתגובה כי אלשיך יזם את מהלך העברת החומר ליועץ ולא מדובר כפי שנמסר בהודעת המשטרה על יוזמה של היועצת המשפטית של המשטרה ללא ידיעת המפכ"ל. המשמעות של תגובת משרד המשפטים היא שהמפכ"ל שיקר לכאורה ולא נדרש להעביר את המידע, אלא יזם את העברתו. בנוסף אלשיך עיכב את העברת המידע עד לדקה האחרונה – תזמון בעייתי לניהול בדיקה רצינית. המפכ"ל שוב מסתבך ומנסה להסיט את האש אל הדוברת שלו ואל היועצת המשפטית של המשטרה אך נתפס במערומיו.

היועמ"ש מנדלבליט מפרסם מאוחר יותר: "על רקע הפרסומים הערב, היועמ"ש לממשלה מבהיר כי אין לו כל טענה כלפי מפכ"ל המשטרה בגין העברת החומרים לגבי המועמדים לתפקיד המפכ"ל הבא; שיתוף הפעולה ההדוק בין היועמ"ש לממשלה לבין המפכ"ל מתקיים ויימשך כתמיד". ואכן מיד באותו יום לאחר הודעת היועץ מכריז ארדן על ניצב לשעבר משה צ'יקו אדרי כמפכ"ל ה-19 של המשטרה.

המפכ"ל הנבחר משה (צ'יקו) אדרי

כל פרשת מסמך ההכפשות על הניצבים ואווירת הנכאים שבה מסיים אלשיך את הקדנציה, מייצגים את עקומת הלמידה הנמוכה וחוסר ההבנה שלו לאורך התפקיד את התנהלות המשטרה אל מול התקשורת. יחסו הנוקשה אל הכתבים והניסיון כביכול לגדוע את ההדלפות הרבות מהמשטרה בתחילת התפקיד, מסתיימות בענות חלושה ובשנה של הדלפות בלתי פוסקות מחקירות ראש הממשלה ומחקירות נוספות. אלשיך ניסה לשנות את המשטרה והצליח בהמון תחומים בפועלו, אך בנושא ההתנהלות התקשורתית ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק הנגזר מכך כשל בצורה חמורה.

 

"העיתון": סרט חובה לאנשי תקשורת

מאת אליסה פינץ

אנשי תקשורת או סטודנטים שבדרך לתעשייה? הזמינו כרטיסים לבית קולנוע הקרוב לביתכם ותחוו שיעור חשוב בסודות העבודה העיתונאית מקצועית, תוך כדי נשנוש פופקורן. סטיבן ספילברג הכין לנו שיעור מצוין ביסודות העיתונאות

תמונה קשורה

בסוף השבוע האחרון יצא לאקרנים בישראל סרטו החדש של סטיבן ספילברג, מגדולי הבמאים של הוליווד, "העיתון". הסרט, בכיכובם של מריל סטריפ ("אשת הברזל", "ממה מיה", "השטן לובשת פראדה") וטום הנקס ("להציל את טוראי ריאן", "גשר המרגלים", "צופן דה וינצ'י"). השחקנים מגלמים את המוציאה לאור של העיתון "וושינגטון פוסט" ואת העורך הראשי, בהתאמה. מדובר בדרמה איכותית, המבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש בארה"ב בשנות ה-70,  על רקע פרשת "מסמכי הפנטגון" שהסעירה את המדינה. מעבר להיותו סרט של במאי מפורסם וכוכבי על הוליוודיים, הסרט מעניק שיעור מצוין לכל העיתונאים, צעירים וותיקים כאחד.

הסרט מאפשר להתרשם מעבודתה של מערכת עיתונאית גדולה, מלמד על תפקידם של העורך הראשי, של המוציאה לאור ושל הכתב הבודד והיכולת שלו לשנות סדרי עולם. הוא מאפשר להבין את גבולות הגזרה בין בעלי התפקיד וחשיבות העבודה המשותפת שלהם כצוות אחד עם מטרות ברורות. מצפייה בסרט ניתן לקבל שיעור על אודות עבודה עם מקורות ושמירה עליהם, ייעוץ משפטי בעיתון וחשיבותו בתקופה של פרסומים בעייתיים, הלחץ לייצר חדשות רלוונטיות מול המתחרים בשוק התקשורת מבלי לאבד במירוץ מהערך המקצועי והאיכותי של העיתון. על היחסים בין אנשי התקשורת הכתובה לדרג מדיני, על המתח של קבלת ההחלטות בין פרסום וזכות הציבור לדעת לבין אתיקה וביטחון לאומי. אתם נחשפים לתהליך משפטי מורכב בין מערכת עיתון לבין מדינה ועוד פרטים רבים ששומעים עליהם בשיעורי תקשורת. כל אלה, על רקע שינוי במדיניות אמריקאית והתקררות היחסים בין עיתונאים לפוליטיקאים בתקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון. נושא נוסף שמציג "העיתון" הוא מעמד האישה בעולם התקשורת שהתאפיין בהגמוניה גברית בתקופה זו והיכולת של המוציאה לאור לקבל החלטות אמיצות לבד ולהשאיר חלק מהגברים המקצועיים מאחור.

מבלי להיכנס לסיפור המלא, ולא להרוס את חווית הצפייה ואת הסקרנות, אומר שמדובר בחומר לימוד חובה. למרות שמתוארת בסרט פרשה שהתרחשה אי שם במאה הקודמת, היא אקטואלית ורלוונטית לחיי התקשורת גם כיום, במיוחד לאור ריבוי ערוצי התקשורת, ריבוי מקורות וקלות דעת שמאפיינת את חיינו כיום. איכות החומר, בחירת מקורות, זיהוי הנושא המרכזי ומקצועיות העיתונאי, כל אלה עדיין ערכים דומיננטיים ונדרשים בעולם המשתנה והמתקדם שלנו. במידה ותרגישו שהתוכן אינו רלוונטי עבורכם כעיתונאים עתידיים עדיין אמליץ על הצפייה בסרט זה, כי עיתונאי מקצועי  חייב להכיר פרשות גדולות בהיסטוריית העיתונאות, וזו בהחלט פרשה חשובה שהשפיעה והייתה בעלת השלכות חברתיות רחבות גם מבלי שפגעה בסופו של דבר בביטחון הלאומי של ארה"ב.

את הסרט ניתן לראות בכל רשתות הקולנוע הגדולות בחודש הקרוב. צפייה נעימה ובעיקר תזכרו שיש לנו עוד מה ללמוד מהעיתונאים הגדולים של פעם.

הגדול בהיסטוריה?

מאת זאבי פילזר

מונדיאל 2018 מתקרב אלינו בצעדי ענק, ולאחר שהעלה אליו את נבחרת ארגנטינה ברגע האחרון, כמעט לבדו, מתעוררת מחדש השאלה: האם ליונל מסי הוא הכדורגלן הגדול בהיסטוריה? זאבי פילזר פורש את משנתו בנושא, ויוצא נגד הטוענים כי עד שה"פרעוש" מרוסאריו לא יביא הביתה גביע לאומי, התשובה תהיה שלילית

Related image

האם ליונל מסי, כוכב ברצלונה וקפטן נבחרת ארגנטינה, הוא הכדורגלן הגדול בכל הזמנים? האמת היא שאני לא יודע לענות על השאלה הזו וגם לא חושב שאפשר באמת לענות עליה כל עוד מסי עדיין שחקן פעיל. אבל מנגד, ישנם כאלה שהתשובה ברורה להם מאוד; רבים טוענים שעל-אף שה"פרעוש" שבר כמעט כל שיא אפשרי עם ברצלונה, הכישלונות שלו עם נבחרת ארגנטינה מונעות ממנו לחלוטין את התואר הזה. לדעתי הם טועים בגדול.

בואו ניקח צעד אחורה ונבין על מה בדיוק מדובר. ביוני 2016, התקיים טורניר הקופה אמריקה (אליפות דרום-אמריקה בכדורגל), בו זכתה נבחרת צ'ילה לאחר שגברה בפנדלים במשחק הגמר על נבחרת ארגנטינה. המשחק הזה קבע רצף יוצא דופן: הייתה זו השנה השלישית ברציפות בה ארגנטינה מגיעה לגמר טורניר גדול ומפסידה בו, לאחר שהפסידה גם בגמר מונדיאל 2014 לגרמניה וכן בגמר הקופה אמריקה ב-2015 לאותה צ'ילה. כתוצאה מכך, הרבה אנשים קבעו לאחר המשחק כי נבחרת ארגנטינה היא "לוזרית בטירוף", וכן שמסי לא יוכל להיחשב כגדול בכל הזמנים עד שלא יזכה איתה בטורניר גדול. אז עם הקביעה הראשונה אני אמנם מסכים מאוד (ואף יותר מזה, לדעתי בנוסף להיותה של ארגנטינה "לוזרית", פשוט מדובר בנבחרת גרועה), אך כמו שאמרתי קודם, עם השנייה- בדיוק להיפך.

RIO DE JANEIRO, BRAZIL - July 13, 2014: Messi of Argentina wins the Golden Ball for the Best Player of the 2014 FIFA World Cup. NO USE IN BRAZIL.

כדי להסביר למה אני מתנגד בתוקף לקביעה שמה שמפריד בין מסי לבין התואר הנכסף של "הטוב בהיסטוריה" הוא גביע לאומי- אני רוצה להביא אנקדוטה קטנה ולשאול עליה שאלה: בכל אחד משלושת הגמרים הנ"ל, חברו של מסי לנבחרת, גונזאלו היגוואין, החמיץ "הזדמנות של מאה אחוז", כמו שאומרים, לכיבוש שער. אם הוא היה מבקיע באותם המצבים, ארגנטינה הייתה זוכה בכל שלושת הטורנירים האחרונים. כתוצאה מכך עולה השאלה: אם היגוואין לא היה מחמיץ בשלושת המצבים הנ"ל (או אפילו רק באחד מהם)- האם זה היה הופך את מסי לשחקן הגדול בהיסטוריה?

התשובה לשאלה זו (ואני בטוח שכל אותם חורצי דין יענו את אותה התשובה) היא, כמובן, לא. הרי זה יהיה מגוחך לטעון שכן ולתלות גדולה של שחקן אחד בהחמצה או בכיבוש של שחקן אחר. גם אם היגוואין היה כובש את אותם השערים וארגנטינה הייתה היום אלופת העולם ופעמיים ברצף אלופת דרום אמריקה, גם אז התארים האלה לא היו קובעים שמסי הוא הטוב בהיסטוריה. מדוע? כי זכייה בגביע עם הנבחרת היא תואר קבוצתי.

תארים קבוצתיים לא מעידים על איכותו של שחקן, הם מעידים על איכותה של קבוצה. נכון שהמונדיאל הוא הטורניר הגדול ביותר ושזכייה בו תורמת רבות למעמד ולתהילה של שחקן הנבחרת הזוכה (וכמוהו גם הקופה-אמריקה), אך בסופו של דבר זהו תואר קבוצתי, והוא מעיד על הקבוצה שזכתה בו. איכותו של שחקן לעומת זאת, נמדדת על-פי כמה טוב הוא משחק, על-פי מה שהוא עושה על המגרש. היא נמדדת על-פי שערים, בישולים, מסירות, טכניקה אישית, משחק הגנתי, ראיית משחק וכו', ולא על-פי הצלחה או כישלון של הקבוצה. אלה המדדים לקביעת טיבו של שחקן, ואלה השאלות עליהן אנחנו צריכים לענות בבואנו לקבוע מיהו הגדול בכל הזמנים.

Image result for messi

לסיכום, אני חוזר ואומר: אני לא בא לטעון שמסי הוא אכן הכדורגלן הגדול בהיסטוריה. השאלה הזו פתוחה לדיון (כאשר יש כמובן גם את פלה ואת מראדונה, אבל זה פולמוס שלם בפני עצמו ולא זה המקום לעסוק בו) ויהיה ניתן לענות עליה בכנות, כאמור, רק לאחר שמסי יתלה את הנעליים. מה שאני כן טוען הוא, שלא תארים קבוצתיים הם המדד לגדולתו של שחקן אלא היכולת האישית שהוא מציג על המגרש. לכן, כל מי שקובע נחרצות שבלי תואר עם נבחרת ארגנטינה מסי לא יוכל להיחשב ככדורגלן הגדול בכל הזמנים- אני ממליץ לו לשאול את עצמו האם עומדת לוגיקה עניינית מאחורי קביעתו זו, או שמא מדובר כאן באג'נדה אישית כנגד השחקן או כנגד קבוצתו או נבחרתו.

אותה חזרה אל הגלות

מאת ניר רייזלר

בקטע מחיבורו "לשאלת ציון וטאריטוריה" (1905) יוצא דב בורוכוב, מאבות הציונות הסוציאליסטית, נגד השקפות פלשתינומאניות והיסטוריסטיות, בלשונו, שעניינן האלהה בלתי רציונלית של העבר היהודי והקנאות לחבלי 'הארץ המובטחת' הנגזרת ממנו. הפגם היסודי באותן תפיסות נעוץ בכך שהן אינן מתחשבות בצרכיו הקונקרטיים של עם ישראל בהווה, שעיקרם עצמאות כלכלית ומדינית. מן העבר השני, מפריך בורוכוב את טענות הטאריטוריאליסטים, המבטלים את חשיבותה של הקמת מדינה יהודית דווקא בארץ ישראל, ולא במקום אחר. בכך, הם מבטאים עיוורון לעובדה שכינונה של חברה המקיימת סולידריות אנושית ופוליטית חייב להיות נטוע ברגש לאומי המעוגן, בין היתר, בזיקה לעבר משותף.

אותם שני קצוות המקוטבים ביחסם לשורשיו הרוחניים והתרבותיים של העם התגלגלו, אם גם באופן חלקי, בזרם הדתי של הימין הקיצוני וב'שמאל' הרדיקלי בני דורנו. הראשון מביניהם מוכן להקריב על מזבח ההיאחזות בקרקע האבות את חיי העם בהווה, שבליבם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. חלקים מאותה תנועה סהרורית מייחלים, בסתר לבם או בגלוי, לישועה שמיימית בדמות מלחמת כל וכל או הפיכת ישראל ממדינת לאום מודרנית ל'ממלכת יהודה'. כך יתאפשר להם לגרש את הפלסטינים מיהודה ושומרון או לחילופין, למשול עליהם כצמיתים במעין משטר אייטולות יהודי. בעוד שבהזיותיהם, יתבטל 'רק' אופיה הדמוקרטי של המדינה, הרי שבפועל יביא המשך מפעל ההתנחלות בראש ובראשונה לאובדן הרוב היהודי בה. דרך זו תוביל לחורבן ודאי של מדינת ישראל, וההולכים בה מצטרפים לפונדמנטליסטים אחרים – נטורי קרתא, המעוניינים לראות במותה של הציונות כתנועת השחרור הלאומית המודרנית של העם היהודי.

על פניו, נכון הימין הקיצוני הדתי רוצה לגדוע את גזע ההווה ולמוטט עימו את צמרת העתיד, ובלבד שלא ירחק מהעפר, המטאפורי והמילולי כאחד, בו טמונים שורשי העבר. בכך הוא מהווה, לכאורה, את היפוכו של ה'שמאל' האנטי ציוני, הדורש מאיתנו במפגיע לעקור את שורשיה הערכיים, התרבותיים וההיסטוריים של הזהות הישראלית, ולנסר את המבנים החברתיים והפוליטיים המהווים את גזעה בהווה. בסהרוריותה, מתקשה קריקטורה זו של שמאל להבין מדוע לאחר הליך כירורגי 'כואב אך הכרחי' זה לא יכולה צמרת העתיד ה'אזרחית' של הדמוקרטיה הישראלית לרחף באין מפריע ולינוק את מקור חיותה, היוצר שותפות בין בני האדם החיים במסגרתה… מהאוויר.

אולם הנגדה זו בין אחוזי הטירוף הפוליטי מימין ומ'שמאל' מתעתעת. לאמיתו של דבר, מהווים שני ה'ניצים' תמונת ראי זה של זה. השורשים המדומים בהם נאחז הימין אינם אלא זיכרון, זהה לזה ששימש במשך אלפיים שנות גלות תחליף להכאת שורש חי, ממשי, בארץ ישראל ועימה, במציאות ובהיסטוריה. עד לפני מאה שנה היה עם ישראל ישות אמורפית אשר אין חקר לעומקם של שורשיה הרוחניים, ועם זאת שאינה נטועה באדמת העולם הזה ובפרט, במולדתה שלה. הישגה הגדול של הציונות היה הפיכתה של ישות זו ללאום מגובש שקיומו יונק מהעבר ועם זאת, מושרש בהווה וצומח מעלה אל העתיד. מבחינה זו, אין הבדל בין האופנה הפוסט מודרנית של התנכרות לזהות הלאומית הישראלית לטובת ערגה נוסטלגית שקרית אל הגלות ('שיח של זהויות'), לבין ההתרפקות הימנית על עבר מיתולוגי ועתיד דמיוני כתירוץ לזניחת ההווה. מדובר בשני צדיה של אותה חזרה אל הגלות.

 

ניר רייזלר הוא דובר ארגון "נושאי הדגל" ועורך כתב העת הציוני העכשווי "אשמורת שלישית".

הזירה: מעצר אעהד תמימי – טעות או פעולה הכרחית?

דביר נווה חושב שלהאשים את תמימי זה הכי קל, אביחי מולדובן חושב כי היא צריכה לתת הדין על מעשיה כדי להשיג הרתעה

להנמיך את הלהבות // דביר נווה

"מי בעד חיסול הטרור – שירים את ידו!", שילהב אריק שרון את חברי מרכז הליכוד לפני אי אילו שנים, ונענה בהתלהבות סוחפת. התמונות של עאהד תמימי מכה חייל הרתיחו – בצדק – כל ישראלי וציוני. צה"ל הגדול, זה שניצח במלחמת ששת הימים והיכה שוק על ירך את צבאות ערב במלחמת יום כיפור – הובך ואותגר על ידי ילדה בת 15. אבל טרור? לא. לא כך נראה טרור.

(עאהד תמימי. לא כך נראה טרור. קרדיט: VISUAL HANT)

הסרטון הספציפי הזה של תמימי הוא רק אחד מעשרות אם לא מאות סרטונים דומים. לכולם, אגב, מאפיין משותף ונרטיב די שקוף ופשטני. בכל הסרטונים הללו צה"ל מוצג כצבא קלגסי, כובש ואכזר ששולט על אזרחים פלסטינים בלתי חמושים. בין לבין, הפלסטינים מנסים להוציא את החיילים משלוותם ולגרום להם למעוד מול המצלמות כדי שיהיה אפשר לעשות אחר כך שימוש בסרטונים למטרות הסברה.

האם יש בכלל דרך להימנע מצילום או הפצת סרטונים כאלה? בעידן הרשתות החברתיות, כנראה שזו איננה אופציה. אז איך בכל זאת בחר צה"ל להתמודד עם תמימי על מנת לנסות ולמנוע התרחבות של גל מחאה דומה? בבית המשפט, כמובן. תמימי ואמה נעצרו, ואז הוארך מעצרן, ושוב הוארך. אבל אם לשפוט לפי ההיסטוריה, התקוממות עממית מהסוג של תמימי לא תיעלם בעקבות מעצרים מהסוג הזה, וכנראה שהסרטון הבא הוא רק עניין של זמן.

(התפרעויות בנבי-סלאח. הסרטון הבא הוא רק עניין של זמן. קרדיט: VISUAL BANK)

עאהד תמימי, פנים מוכרות ויחסית ותיקות בנוף ההתנגדות לצה"ל בשטחים, הפכה באחרונה לסמל המאבק הפלסטיני בשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. האירוניה היא שלמרבה הצער, צה"ל ומדינת ישראל הפכו ליחצ"ניה המובילים של תמימי – וזאת חינם ללא כסף. במקום לקצר את זמן המסך של תמימי, צה"ל האריך שוב ושוב את מעצרה של הצעירה הפלסטינית, וכך גם את 15 דקות התהילה של תמימי. כך, על מגש של כסף, קיבלו מאיתנו הפלסטינים במתנה סמל וזריקת מרץ לנרטיב הפלסטיני.

הרבה דברים נאמרו על תמימי ועל הדרכים למזער או להעלים את ההתנגדות הפלסטינית. דבר אחד לא נאמר מספיק וצריך לומר אותו ביושר. כל עוד חיילי צה"ל ייאלצו לעבוד בחיכוך כה גבוה עם אוכלוסייה אזרחית, תמונות וסרטונים כמו של תמימי יחזרו שוב ושוב. זהו המחיר וזוהי התולדה הישירה של שליטה צבאית בשטח אזרחי. את מנגינת ההתנגדות הפלסטינית, בואו לא נשלה את עצמנו, אין באמת באפשרות להפסיק באופן מוחלט.

(חמאס ברצועת עזה. קרדיט: VISUAL HUNT)

להשיב את ההרתעה // אביחי מולדובן

לאחר סבב הופעות הפרובוקציה בשנה האחרונה, הוגש לאחרונה כתב אישום נגד הנערה אעהד תמימי בגין תקיפת חיילים במהלך הפרות סדר בכפר נבי סאלח. מהלך זה, על אף שנעשה באיחור הוא חשוב, מתבקש ומשמעותי להרתעה הישראלית. העמדה לדין של תמימי היא לא רק ביטוי לשלטון החוק אלא בעיקר אקט הנותן רוח גבית למוסר הצה"לי וללוחמים בשטח שעומדים מידי יום בפני קונפליקטים מורכבים באזורי חיכוך שונים ופועלים בהם ברגישות ובעוצמה.

(רוח גבית ללוחמים בשטח. קרדיט: VISUAL HUNT)

באירועים הקודמים, כאשר אעהד ואמה נרימאן ביזו חיילים, בחרה המדינה להבליג ולא להעמידם לדין, אלא שבמקרה הנוכחי נדמה כי נחצה קו אדום. כאמור, המדד לפעולת עקיפה משמעותית צריכה להיות לפי מידת ההשפעה של המעשה ולא רק לפי עצם המעשה עצמו. אמות מידה של מעשה טרור, הסתה או כל הנעה לפעולה חבלנית הן בעלות עמדה משפטית חד משמעית. אלא שגם מעשים מהסוג שנראו בנבי סאלח, הם בעלי משמעות בשטח אם לא לטווח הקצר אז לטווח הארוך.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בעצימות רבה כבר שנים רבות. מטרת צה"ל היא לייצר נרמול של החיכוך בין האוכלוסיות השונות בשטחים, כך שגם מבחינה כלכלית, תשמר השגרה והפלשתינים יוכלו לעבוד ולפרנס את משפחתם, אך גם מבחינה ביטחונית ישמר המצב ולא יגרם חיכוך מיותר. טרור הסכינאות והתסיסה של צעירים בגדה אמנם התעצם לאחרונה בעקבות הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, אך מנגנוני הביטחון הישראליים פועלים כל העת במישורים שונים כדי להשיב את המצב לסדרו ולשמור על יציבות ביטחונית.

(הפכה לסמל. תמימי. קרדיט: VISUAL HUNT)

הציפייה מהקצין והחייל בתקרית נבי סאלח הייתה להגיב באיפוק ולא לגורם לעימותים מיותרים שיתפסו בעדשה באופן שלילי, אך גם לא להירתע לעצור כחוק את תמימי עקב התנהגותה הבוטה והאלימה. העמדת תמימי לדין הוא צעד נוסף וחשוב ביצירת אפקט ההרתעה, שמנסה צה"ל להשיג ומהווה נקודת בוחן חשובה לרמת הלגיטימציה של צעירים פלסטינים להפגין באופן דומה בעתיד כפי שפעלה תמימי.

בנוסף, יש לראות את אירוע תמימי כנקודת מפנה נוספת במשמעות שיש לנוכחות של מצלמה אקראית בעידן הרשתות החברתיות. כמו במקרה אלאור עזריה, גם במקרה הנוכחי המצלמה לא מרחמת על איש. בין אם אתה חייל צה"ל או מפגינה פלסטינית. נוכחות של תיעוד מצולם משפיע באופן דרמטי על האפקט והפרסום שיש לאירוע כלשהו כיום, וכן גם במקרה של תמימי. המצלמות הובילו לבסוף למעצרה והתקווה שהן גם יגרמו לה לתת את הדין על מעשיה.

עם מי אתם מסכימים? כתבו לנו בתגובות

אל תדחפו אותנו לשוליים

מאת הגר איילין

מאי 2015, ומחאת האתיופים יוצאת לדרך בעקבות גילויי גזענות ואפליה שלטענתם מתקיימת כלפיהם. היא מלווה באלימות, הפגנות ובדרישה פשוטה לשוויון הוגן לכולם. שנתיים וחצי אחרי, הגר איילין, אתיופית גאה, כותבת טור על איך החברה הישראלית עדיין לא מצליחה לצאת מהעולם הגזעני שבו היא חיה

נדמה כי מאז ומעולם התלווה לצבע השחור קונוטציות שליליות אשר היוו חלק בלתי נפרד בהבניית המשמעות הסמנטית שלו. עוד בתקופת הקדמונים הצבע השחור אפיין את הלא נודע ואת החושך. הוא התקשר למוות, כוחות האופל והרשע, ועולם המאגיה. גם היום, בעולם המערבי ביטויים בעלי אופי שלילי שנקשרים לצבע השחור שגורים בפי החברה כדרך קבע, מושרשים בה באמצעות תרבות וחינוך. החל בביטויים כגון "יום שחור" וכלה בספרים דוגמת:  "אביר הוורד השחור". רפרטואר המשמעויות הינו בלתי נדלה. ברצוני להתמקד במשמעות ספציפית שיוחסה למילה שחור, אשר שבה וחוזרת לסדר היום הציבורי בהתאם למדדי הרייטינג שמספקים אותם אירועים בכיכובה, בעיקר מעסיקה אותי כל ימי חיי כאישה יהודייה ממוצא אתיופי – שחור ככינוי לאדם שצבע עורו כהה.

המחאה הייתה לפני שנתיים וחצי, אבל בני העדה האתיופית עדיין מרגישים שונה.
הגר.

בארה"ב, מאיישים את תפקיד זה האפרו-אמריקאים, ואילו בזירה המקומית ישראלים ממוצא אתיופי. בעל כורחם, קהילות אלו מצאו מכנה משותף במאבקם כנגד האפליה על רקע גזעי ובניסיונם לערער את ההגמוניה השולטת משני צדי הגלובוס. במדינת ישראל עיקר הבעיה בסוגיית הגזענות הוא שהיא ברובה סמויה מן העין ולא נעשית באופן בוטה (בניגוד לירי באור יום בארה"ב), הדבר מקשה על הטיפול בבעיה ומצביע על האופן העמוק בו מובנית האפליה בחברה שלנו עד לכדי היותה טבעית ובלתי מובחנת. כתוצאה מכך השיח סביב סוגיית הגזענות גורר תגובות רבות המצביעות על אי קיומה של התופעה, ראוי לציין – תופעה שרבים חווים על בשרם מידי יום כל היום בכל העולם, כאילו היו פרי דמיונם.

מי מאלו הבוחרים לראות את העולם דרך משקפי האוטופיה, דוחים על הסף את קיומה של הגזענות באומרם כי "הקשיים" שאנו חווים הם טבעיים ונובעים כחלק מתהליך החברות שלנו בחברה הישראלית, ואנו אלה שמייחסים את ה"קשיים" לנושא הגזענות. כדי לבסס את טיעונם הם מציגים את הקשיים שהם חוו על בשרם במטרה ליצור משוואה מאוזנת.

אך לא כך הדבר, משום שהגזענות אינה נחלתם של "שחורי העור" בלבד. היא אומנם מאוד נפוצה בקרבם אך עם זאת היא מכילה בתוכה עולם תוכן רחב כאשר כל קבוצה באוכלוסייה זוכה לייצוג "הולם או פחות" על ידה. לכן, סביר להניח שגם הם הופלו לרעה על רקע כזה או אחר (בנוסף לקשיים). כתוצאה מקיומה של עמדת העליונות על האחר, היחיד אינו נשפט על פי ייחודו האישי אלא על פי השתייכות לקבוצה בלבד כאשר הדימוי של אותה קבוצה מורכב  ברובו מסטראוטיפם. כפועל יוצא קהילה שלמה מודרת מהחיים החברתיים, תרבותיים, פוליטיים, וכלכליים במולדתם.

אחד מעמודי התווך החשובים שעליהם קמה מדינת היהודים הוא המכנה המשותף הרחב שלנו – יהדותנו. אך בשנים האחרונות מתגברת התחושה שזהו עוד מקום, בו הצבע מגדיר אותך וחורץ את גורלך אל שולי החברה, כאילו היינו נטע זר. כשברקע נשמעות אמירות המרמזות על כך שאנו כאן בחסד, שעלינו להודות ולהוקיר תודה על כך. אז לא. לכל אותם המרמזים אומר שזהו ביתי! הוריי הקריבו את כל שהיה להם, כמוהם גם אחרים, ויצאו לדרך באישון לילה כשירושלים מתנוססת לנגד עיניהם, הם השאירו אחים וילדים שלא צלחו את הדרך וכל זאת כדי לשמר את המסורת ארוכת השנים וכדי להשלים את ייעודם ולהגיע לארץ אבות.

30 שנה אחרי, תם עידן התמימות והפילוג ששולט בחברה הישראלית כאילו כופה עצמו ומצמיח דור חדש, כזה שאינו עולה בקנה אחד עם הדימויים הסטראוטיפים שיוחסו לו, דור שנלחם במערכת הממסדית ועל מקומו בתודעה הוא מודע לכוחו ודורש את מקומו בחברה, להיות שווה בין שווים. המלחמה בגזענות היא המאבק של כולנו, כחברה, מאבק בו אנו דורשים להוקיע את התופעה. בכדי לצלוח אותו אל לנו לעמוד מנגד בצד, משום שברגעים של משבר מוסרי גם שמירה של ניטרליות נחשבת בגידה.

הסרבן צועד על מצפונו

מאת דביר נווה

הסירוב לשרת בצה"ל שוב עלה לסדר היום עם מכתב השמיניסטים החדש. אולי הגיע הזמן שנלמד להכיל את הסרבנות – נחלתם של הקיצוניים – בלי להתרגש יותר מדי?

חודשים דצמבר וינואר היו שחונים למדי וללא הרבה משקעים. אז גשמים אולי אין בנמצא בארצנו הצחיחה, אבל אם יש משהו שישראל יודעת להמטיר עלינו בעקביות והתמדה אחת לכמה זמן אלו קריאות ומכתבי סרבנות למיניהם, מכל המגזרים ומכל קצוות הקשת הפוליטית. הפעם היה זה תורם של 63 מועמדים לשירות ביטחוני שפנו במכתב לראש הממשלה, בנימין נתניהו, והודיעו שהם "אינם מוכנים לקחת חלק בזרועות הכיבוש", לדידם.

(פינוי גוש קטיף, קרדיט: VISUAL HUNT)

מקוריות וחדשנות, כמו שאמרנו, אין כאן ולו במעט. "יש גבול" ו"ברית שלום" הפציפיסטיות מצד שמאל, הרבצ"ר שלמה גורן ז"ל וחבר הכנסת לשעבר משה פייגלין שקראו לסרב לפינוי יישובים יהודיים מימין – כל אלה מעידים כי הסרבנות תמיד הייתה נוכחת כסוגייה נפיצה וקונטרוברסלית בציבוריות הישראלית.

הביקורת על סרבנות ומשתמטים מלווה בדרך כלל בטון תקיף ואמוציונלי – בלשון המעטה – טון שכמעט ואינו מאפשר מצע לדיון עקרוני ומהותי. הטענות שמושמעות תדיר בגנות הסרבנות הן הפוטנציאל שיש לה לפורר את יסודות ההסכמה של החברה, הפגיעה שלה בחוסן ובמוראל הלאומי וכן הבריחה מהאחריות. ובמילים קצת פחות מכובסות ומעודנות – בגידה. אין להקל ראש לחלוטין בטיעון זה, שהרי אדם שבוחר להשתמט מחובתו המוסרית והאזרחית לעשות לטובת הכלל במסגרות שקנבעו לכך – אכן מפגין במעשיו אדישות, שלא לומר ניכור כלפי החברה.

(חובה מוסרית ואזרחית. חיילי צהל, קרדיט: VISUAL HUNT)

ואחרי כל זה צריך לומר: הסרבנות בישראל, למרות שהיא חוצת מחנות, תמיד הייתה נחלתם של השוליים הפוליטיים בישראל, ולא של הציבור הרחב. מרבית אזרחי ישראל משתייכים לזרם המרכזי והממלכתי, זרם שעמד במבחנים מאתגרים ביותר שאיימו לפורר אותו כמו שליטה מתמשכת בשטחים ופינוי יישובים יהודיים – ויכל להם. על אף שהמציאות הנוכחית ביהודה ושומרון מהווה נקודת מחלוקת מרכזית בישראל, היא אינה מובילה לסרבנות במספרים המוניים, ובוודאי לא כאלו שפוגעים ביכולת הביצוע של צה"ל ובחוסן החברתי של מדינת ישראל.

אז אולי אין באמת סיבה להתרגש עד כדי כך מסרבנות פוליטית ובאותה הנשימה שבה מגנים סרבנות, כדאי לזכור שבמדינה דמוקרטית המדינה איננה "מעל הכל", כפי שאמר הנשיא, ראובן ריבלין, לפני כמה ימים. מכיוון שסרבנות מצפונית היא נחלתם של קומץ אידאולוגי זניח יחסית, אנחנו כחברה דמוקרטית צריכים ללמוד להכיל אותה, הגם שלא לעודדה. קלישאתי אך נכון יהיה לסיים עם ציטוט של וולטר: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם". זוהי הגדולה של חברה דמוקרטית, וזהו המבחן שאנחנו נאלצים לגשת אליו יום יום כאזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית. שיהיה לנו בהצלחה.

(ללמוד להכיל, קרדיט: VISUAL HANT)

 

תמ"א 38: אשליה של פתרון למשבר הדיור

מאת איתי פנקר

פרויקטים שנופלים בגלל בעיות מימון או תכנון לקוי, לצד אי-כדאיות כלכלית בפריפריה: תמ"א 38 לא יכול לענות על הביקוש לדירות בישראל

בשנים האחרונות יצא לי לשמוע לא מעט פעמים כי פתרון משבר הדיור בארץ הוא פרויקט תמ"א 38, אך רק כאשר יצא לי לקרוא את מאמרה של שני ליבמן שהתפרסם באתר "מאמרים", בו טענה שפרויקטים של תמ"א 38 יגרמו להתווספותן של אלפי יחידות דיור ולכן זהו הפתרון, נפל לי האסימון. ממשלת ישראל נותנת לנו אשליה של פתרון, אך בפועל רוב הפרויקטים לא יוצאים לדרך

לפני הכל, נגדיר מהו בכלל פרויקט תמ"א 38. תמ"א 38 מוגדרת כתכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה. במסגרת התוכנית, מתאפשרים קבלת היתרי בניה לחיזוק ושיפוץ מבנה קיים, וכפועל יוצא ממימוש התמ"א מתקבלים גם היתרים לתוספות בניה, הקלות מס ופטורים משמעותיים. ביצוע תמ"א 38 מוביל להשבחת ערך הנכס ללא כל עלות מצד הדיירים, ותוספות משמעותיות הכוללות: חיזוק המבנה מפני רעידות אדמה, הוספת מעלית, הוספת ממ"ד, הרחבת יחידות דיור קיימות ועוד.

אז גם אתם בטח שואלים את עצמכם, אם זה פרויקט שכולם מרוויחים בו ויש לו כל כך הרבה יתרונות, איך זה לא הפתרון למשבר הדיור? הרי זה יוצר המון יחידות דיור חדשות. אז זהו שלא!

ראשית, מכיוון שלקבלנים מנוסים אין סיבה להיכנס לפרויקטים של תמ"א 38, כי בשבילם זו תמורה כלכלית נמוכה ליחס של השקעה וזמן – ישנה מגמה שלמה של יזמים חסרי ניסיון הנכנסים לתחום. זה יכול להיות מהסטודנט הפשוט שעבר קורס בסיסי בתמ"א 38 ועד לקבלני שיפוצים שרוצים לגדול. חוסר הניסיון הזה גורם להם להבטיח ולמכור לנו אשליות, אך כאשר מגיעים לתחום המימון המון יזמים נתקלים בקשיים. במקרה הטוב הם גורמים לביטול הפרויקט, ובמקרה הרע לפשיטת רגל במהלך הפרויקט עצמו והפסד כסף עצום לדיירים עצמם. לדברי ערן ניצן, סמנכ"ל יזמות ובנייה בהתאחדות הקבלנים, בערך אחד מכל עשרה פרויקטים של תמ"א 38 שהחלו מגיע לידי מימוש.

התמונה של ‏אביה עזרן‏.

 

 

כמו כן, ישנם קשיי בירוקרטיה. במסגרת הפרויקט נדרש הקבלן להשיג היתרים, אישורים למיניהם, תכניות הנדסיות וכיו"ב. כל אלה לא פעם נתקלים בקשיים בירוקרטיים המעכבים ואף מסכלים את ביצוע הפרויקט. דוגמה לכך היא העיר תל אביב – עבודה עם מתכננים שאינם מומחים לנושא הביאה לתופעה של פסילת 90% מהתוכניות לחיזוק מבנים כנגד רעידות אדמה במסגרת תמ"א 38 שהוגשו בתל אביב, בשל כשלים הנדסיים בתכנון.

בנוסף, גם כאשר משיגים מימון ומצליחים לעבור את כל הבירוקרטיה, נוצר מצב שזכויות הבנייה ניתנו באופן שווה לכל הערים בארץ, ועל כן תוספת קומה וחצי בתל אביב או בגבעתיים אינה שווה מבחינה כלכלית לתוספת קומה בפריפריה. דבר זה גורם לחוסר התעניינות מצד היזמים וביצוע מועט ולא מספיק של פרויקטים של תמ"א 38 בפריפריה. אדריכלית העיר אשקלון, קליקה דינה, טוענת כי לעירייה לא הוגשו בקשות במסגרת תמ"א 38, וזאת למרות שהעיר אשקלון מעודדת את ההליך.

לסיכום, לדעתי פרויקט תמ"א 38 אינו הפתרון למשבר הדיור. חוסר הניסיון, חוסר המימון, הבירוקרטיה ואי הכדאיות גרמו לכך שמימוש הפרויקטים איטי מהרצוי, ובכך החוסר ביחידות דיור גדל ולא יכול לענות על הביקוש הרב שיש בישראל. מה גם שמטרתו של הפרויקט היא בכלל חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, אך זה נראה שלממשלה אין כל בעיה עם זה. יתרה מכך, נראה כי אף נוח לה שמכניסים את הנישה הזאת כפתרון לבעיית הדיור. הממשלה לא נותנת פתרון לבעיה האמתית, שהיא מצוקת הדיור. אם תחשבו על זה, אולי האינטרס הוא שלא יהיה פתרון, אבל זה כבר רמז לטור דעה הבא שלי.

הזירה: למה הימין לא מגיע להפגנות ברוטשילד?

רוני לוי מנסה להבין למה הימין מדיר את עצמו מהכיכר, אביחי מולדובן חושב שמאחורי ההפגנות יש מניע שבוחרים להסתיר מאיתנו

לצדק יש רק צד אחד // רוני לוי

במוצאי שבת האחרון נמשכה לה הפגנת השחיתות בתל אביב, אליה כרגיל התאספו המונים וקראו נגד השחיתות שלכאורה הולכת וגוברת בממשלה. מה שצובט בלב הוא שאל ההפגנה מגיעים רק אנשים אשר מזוהים עם הצד המרכז-שמאל של המפה הפוליטית. הצד הימני של המפה, ניסה לארגן הפגנה משל עצמו בירושלים, שם הם ניסו להיות בעד ניקיון הכפיים, אך הניסיון נכשל בגדול והשאיר צביטה קטנה בלב ושאלה אחת גדולה, מדוע הימין לא מתנגד לשחיתות?

התשובה לשאלה הגדולה היא החשש בימין לאבד את השלטון. נכון, אחד ממנהיגי ההפגנה, אלדד יניב, כבר אמר כי יש בהפגנה משהו פרסונלי כנגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אך בסיסה של ההפגנה עומד על ניקיון כפיים והפסקת השחיתות בדרגים הגבוהים, שכן אמורים להוות דוגמה ומופת לכל אזרח במדינה. לכן, במידה ואכן יוגש כתב אישום נגד נתניהו והוא ילך הביתה כפי שאנו מצפים מאיש במעמדו לעשות, אז העם ילך לבחירות וכשנתניהו כבר לא בראשות הליכוד, הקלפים נפתחים ומזה בדיוק חוששים בימין.

דבר נוסף שמרתיע את אנשי הימין מהפגנת השחיתות הוא העובדה שההפגנה פוליטית. ברור שהיא פוליטית, איך עושים שינוי חברתי בלי זה? גם הפגנת האוהלים המפורסמת הייתה פוליטית ועדיין המונים יצאו החוצה לרחובות ועזבו את בתיהם. הגיע זמנם של הימנים להבין שפוליטיקה מעורבת בכל דבר וכדי לתקן צריך לצאת ולעשות. בינתיים הם בוחרים רק לשבת בצד וזה נראה ממש לא טוב. בנוסף, חשוב לציין שההפגנה לא הגדירה את עצמה בצד פוליטי מסוים ואף היה ניתן למצוא בין נואמים שהגיעו את הרב יובל שרלו שאמר: "הימין ייפול אם לא יילחם בשחיתות". הרב שרלו היה מהבודדים שמשתייך בדעותיו לצד הימני והגיע, אך גם הוא ספג ביקורות קשות ואף "זכה" לשיימינג ברשתות החברתיות.


המונים בהפגנת השחתיות, רק איפה הימים? (visual hunt)

דבר נוסף אשר מתקשר ישירות אל הנושא הקודם, הוא החשיבה בימין כי אל ההפגנות האלו מגיעים ומובילים אותם אנשים קיצוניים, אשר כל מטרתם היא הטיית הכף הפוליטי לחלוטין ואף המילה הסטה נכנסה בין השורות. דברים אלו לא נכונים, בהפגנה בכיכר הבימה אכן הגיעו אנשים קיצונים, אם הנתון הזה אי אפשר להתווכח ואף ראינו לראשונה את מיצג הגיליוטינה שגרר שלל תגובות שליליות, אלא שזו מטרתם של אותם קיצונים, הם כן רק כדי להרוס ולהזיק, החוכמה היא לראות את התמונה הגדולה דרך עיניים אובייקטיביות ולהבין דבר ברור, האנשים שיוצאים בכל מוצאי שבת לכיכר, הם אזרחים שמאסו בשחיתות הפוליטית.

הדבר האחרון שעולה מכישלון הפגנת הימין בירושלים, היא ההתייחסות אליה זוכות ההפגנות בפני הממשלה. ראש הממשלה נתניהו יצא כבר בהפגנה הראשונה ואמר לכולם שהכל במטרה לפגוע בו ובאשתו. מיד לאחר מכן החלה סדרת ניסיונות להביא לחוקים פרסונליים שאמורים להגן על נתניהו ורעייתו, מה שהוביל להעברת המחאה מפתח תקווה לתל אביב. אנשי הציבור הימנים לא מעודדים את קול העם ומנסים להשתיק אותו ובכך יוצרים מן תחושה שיש להם מה להסתיר מאיתנו, מה שהופך את המחאה לרלוונטית יותר מהכול.

בשורה התחתונה ההפגנות יימשכו ואנשים רבים ימשיכו להגיע מידי מוצ"ש אל כיכר הבימה כדי לזעוק את זעקתו של העם כנגד השחיתות. הצד הימני במפה הפוליטית יצטרך לקבל החלטה חשובה, האם להצטרף להפגנות כמו הרב שרלו ולהבין שמדובר בניסיון צודק להפסיק עם השחיתות שהולכת וגוברת בממשלה מיום ליום, או להמשיך לעצום את העיניים ולהיגרר אחרי נבחרי הציבור המאכזבים.

שלטון הנרטיב // אביחי מולדובן

לפני מספר שבועות, שאלה אותי אישה שהשתתפה בהפגנות כנגד השחיתות בתל אביב, "מדוע אתה לא בא להפגנה במוצאי שבת? מדוע אתם הציבור הדתי-לאומי לא מוחה נגד השחיתות במדינה ולוקח חלק בהפגנות?". היא סיימה במשפט הקנוני הבא – "הרי זה לא משנה למי אנחנו מצביעים בבחירות, לכולנו צריך להיות אכפת שיש שחיתות שלטונית, זה מזיק". האמת לא ידעתי אם לחייך מפער התפיסות או מחוסר המודעות המשווע.

באופן הכי ברור, אין לי או לציבור שאני בא ממנו מה לחפש בהפגנות מהסוג הזה. ולא כי כולנו עסוקים עד מעל הראש בשטיפת כלים מסעודות השבת, בשביל זה יש מדיח. הצועדים לקול שאגות "מושחתים נמאסתם", "די לציונות" או סתם מרימים מייצגי גיליוטינות לכיף בשדרות רוטשילד, דואגים להשתיק ולהתעלם מהנרטיב הברור שהם מנסים שבוע שבוע לקדש במקדש המוסר הכפול.

לא טהרנות השלטון מעסיקה אותם ולא הרצון ליישם את שלטון החוק בדמות תמיכה במערכת המשפטית. זה מה שהם דואגים למכור לכולנו באולפנים הנוצצים ובכותרות האדומות. השבועות האחרונים התאפיינו ברצון אובססיבי, דורסני ויש שיאמרו אף משיחי כפרפרזה לאמירתו של משה יעלון בשעתו כשר הביטחון כנגד מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, לקבוע עובדות בשטח גם אם הן רחוקות מהאמת. אותה אמת שמחנה המפגינים מעדיף לשכוח או להדחיק.


ראש הממשלה בינימין נתניהו (visual hunt)

המחאות שמתארגנות בשדרה ולאחרונה מתמעטות ומתרכזות בעיקר בכיכר הבימה מבטאות נרטיב פוליטי ברור. צריך לקרוא לתינוק בשמו. הן לא מחאות אקראיות שרוח המוסר הטהור עוטף אותן, אלא ניסיון ברור וסיסטמטי של מחנה השמאל לשנות את המאזן הפוליטי במדינה ולחולל מהפכה שקטה בדמות ניקיון אורוות או החלפת שלטון. לאותה הגמוניית שמאל שהייתה רגילה לנצח שנים על כל מוקדי הכוח במדינה, קשה לקבל את הכרעת הבוחר שקבע באופן דמוקרטי כי הוא מעוניין בשלטון בעל עמדות שונות ממנה ולכן הוא בוחר לשנות את הכללים שהוא בעצמו קידם כל השנים.

הוא ייסע בו-זמנית בכביש דו-סטרי. מצד אחד ימחה על "השחיתות המוסרית" וידמע על "מות הדמוקרטיה", אך מצד שני ישכח סלקטיבית מקרי שחיתות שהיו בעבר כשאותו מחנה לא זעק על עצם קיומם או השתדל להעלים עין באופן מכוון כדי לקדם את ענייניו ואת תפיסת עולמו. מצד אחד הוא הוא יטען שיש חשיבות למחאה וחופש ביטוי אבל מהצד השני רק כלפי מה שהוא חושב ש"נכון" ו"צודק". מוסר כפול כבר אמרתי? שחיתות שלטון מפא"י, הסכם המיצובישי שהעביר את הסכם אוסלו, אתרוג פוליטי ותקשורתי לשרון בפרשת האי- היווני ותוכנית ההתנתקות. הדוגמאות הנ"ל הן רק טיפה בים. למה אז לא זכור לי שמישהו זעק ומחה בכזאת הפגנתיות כמו שנראה במחוזותינו כעת?!

יותר מעצם קיומו של שלטון ימין, דעתו של השמאל הישראלי נטרפת מעצם קיומו של ראש הממשלה נתניהו ומשפחתו ולכן הוא פותח בקמפיין מתוזמן ומגמתי כנגדו. כל החוקים נשברים כדי לקדש את המטרה העליונה. משטרת מחשבות בתקשורת ודורסנות משפטית יהיו מנת חלקם. הם ירתמו את העגלה לפני הסוסים. האיש, כ"מייצג השחיתות" כביכול, יהיה אשם תחילה עד שתוכח חפותו.

נתניהו הוא איש ערכי ועתיר זכויות, אך גם נתון לביקורת לגיטימית ואף חריפה כנגד התנהלותו הפרטית כאיש ציבור וכנגד עמדותיו בנושאים שונים שעל סדר היום. אך לא להתבלבל. נתניהו הוא לא לשון המאזניים ואבן הבוחן בשיח הפוליטי הישראלי. נוח לקחת את כל הדיון לתוך שבלונה פרסונלית ולחשוב שנתניהו הוא מרכז הבעיה, אלא שבפועל הוא רק סימפטום להלך הרוח. שחיתות היא דבר מסואב ופסול שיש לדחות על הסף, אבל לא שכופים אותה על מחנה מסוים, בטוח עוד לפני שהתפרסמה המלצה כלשהי או כתב אישום על אדם או פרשה מסוימת. השיח הפוליטי במדינה יהיה לגיטימי כאשר המחנה שזועק "מוסר" בקרן הרחוב, יעשה עם עצמו בדק בית תחילה למידת יושרו והגינותו.

עם מי אתם מסכימים? כתבו לנו בתגובות

מי רוצה להיות ג'ון אוליבר?

מאת דויד ויצמן

ביום שבת האחרון בזמן שהוביל את המחאה ברוטשילד, התארח אלדד יניב אצל ליאור שליין ב"גב האומה". עד לרגע שבו בדרך כלל יש את המונולוג הנהדר של ליאור שלו אני מחכה כל שבוע, היו פינות קבועות עם הקאסט הנהדר שכלל את אביעד קיסוס, אורנה בנאי, עינב גלילי וגלית חוגי. החבורה עזרה לישראל להתחיל עם העולם, לפתור את הבעיה הפלסטינית בעזרת פתגמים וכמובן להציף את ההדתה הגואה. ביום רביעי שודרה תכנית הבכורה של "פעם בשבוע עם תם אהרון". אהרון היה לתקופה מסוימת חבר קאסט קבוע אצל שליין עד שקיבל את ההצעה המפתה שכל גבר תימני מרעננה היה חולם עליה. בשקט בשקט נכנסת לה עוד תוכנית בסגנון "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" או "סאטרדיי נייט לייב" למרקע הישראלי וקשה שלא לברך על כך.   

המבט שלך כשאתה מבין שרודפים אחריך?! ג'ון אוליבר

בחזרה לליאור שליין, שוויתר על המונולוג כדי לארח את אחד האנשים היותר משפיעים בחברה הישראלית כיום. קשה להישאר אדיש לאלדד יניב אם אתה אדם חברתי שאכפת לו מהמדינה אתה יכול לאהוב אותו או לשנוא אותו אבל סביר להניח שלא יהיה אמצע. אבל לא באלדד יניב עסקינן, אלא במופע האימים יוצא הדופן של שליין אשר ערך קרב בסגנון המערב הפרוע נגד יניב באחד על אחד מי שולף מהר יותר. שליין שלא כדרכו, היה מאוד ציני (נא לא להתבלבל עם סרקזם) וכשל בטיעוניו אשר היו רווים באד-הומינם. תצוגת נפל כזו של שליין אני לא זוכר (ואני צופה עוד מימי הלייט נייט שהיה לו). בשביל שיהיה פרומו עסיסי שליין תקף את הערכים אותם הוא מקדם כל תכנית ונשאר תקוע בעבר של יניב אשר הינו דוגמא מצוינת לשימוש במשפט מספר משלי : "מודה ועוזב ירוחם".

החטיא את המטרה הפעם, קורה לטובים ביותר.

אבל אין רחמים בתעשייה, ואין ימי חסד. אם יש צורך לבקר בטלוויזיה אז הצורך מגיע לשיא כאשר מדובר בפרק בכורה. תם אהרון פתח את תכניתו עם כמה משפטים אקטואליים קולעים ואז התיישב על יד השולחן ולבש על עצמו את משקפי הג'ון אוליבר. מה יותר סקסי מחקלאות? אורי אריאל, ומה יותר סקסי מאורי אריאל? אורי אריאל כאשר הוא לא מארגן טרנספר לחתולים אלא תפילה המונית לאל הגשם (לא סגור על המילים האחרונות). גיא אדלר הנהדר ניהל דו שיח על גבול הגרוטסקי עם תם אהרון ושניהם הגיעו למסקנה שעל תם להפוך לליברמן. בהמשך, הייתה פינה קצרצרה שצחקה על דברים שיאיר לפיד אמר עם הגשה של סטריאוטיפ מזרחי בדמות יגאל עדיקא.

קרדיט: לעמוד הפייסבוק של פעם בשבוע עם תם אהרון ב"כאן" תאגיד השידור (בהרצה).

מיד לאחר מכן הצטרפה שיר ראובן והיא יצאה לראות מה קורה ב"חוג" טרום צה"לי, מה עושים, איך עושים, מי עושים. משום מה בתוכניות סאטירה יש נטייה לפחות לפינה אחת לא קבועה שהתגובה היחידה לפינה צריכה להיות "לא". כמו שאצל ליאור שליין בגב האומה יש את פינת "10 משפטים ש…" או "להמציא מילים ללחן X שינגן Y" כך גם הפינה של שיר ראובן בעיקר גרמה לי לתחושה של קרינג' (חלחלה או כמו שאני מכנה את זה – חררה). להיות בוטה זה לא תמיד מצחיק, במיוחד כאשר עושים זאת באופן מאולץ. אקווה שבהמשך הפינות ישתפרו ושמכאן אפשר רק לעלות.

התמונה: לא מהקטע המחלחל של שיר ראובן.מירי רגב

השיא של התוכנית הגיע לאחר מכן, כאשר אהרון התחיל לדבר על מפעל הפיס והעלה את כמות הפעמים שאני רואה את מירי רגב על המרקע להרבה יותר מדי אחרי שהיא מככבת מדי מוצ"ש אצל ליאור שליין. בדומה לג'ון אוליבר, אהרון הציג נושא כבד בקלילות רבה. את הנתונים על מפעל הפיס ב-2016 הוא הבין שהוא לא יוכל להראות בלי שאנשים יעבירו ערוץ או יעברו לצפות בסרטון של כלב אם הם צופים בשידור החי בפייסבוק, לכן הגיע מנשה הכלב בעל ידי האדם "ואיש הנתונים של התוכנית" על מנת למשוך את תשומת הלב של אוהבי הכלבים אל נתוני מפעל הפיס.

אני משער שרבים הופתעו כאשר ראו באיזו קלות אהרון מצא קטעים אשר חיזקו את הנקודות שלו ואיששו את התאוריות על פבלו אסקובר של עולם ההימורים הישראלי. בשונה מהקלות בה הדבר מובן כאשר שליין מוצא אמירות מגוחכות של פוליטיקאים (והשמש זורחת במזרח ד"א) כאן (וגם "כאן", אבל בהרצה) הנושא אינו מוכר לציבור, לפחות לא בתקופה האחרונה מאז שכחלון הוציא את מכונות ההימורים מחוץ לחוק. אהרון לקח נושא רציני וחשוב והנגיש אותו באופן נהדר: קליל, משעשע ובעיקר בעיקר מרענן. נראה שיש סיבה נוספת ללמה לא להדליק טלוויזיה שגם ככה אין לי בחדר ולראות שידור לייב בפייסבוק של כאן. ואם אתם רוצים לדעת אם תזכו בלוטו אז כנסו לכאן.

 

"גב האומה" שלישי ושבת בשעה 21:00 בערוץ עשר (14)

"פעם בשבוע עם תם אהרון" רביעי בשעה 22:00 בתאגיד השידור "כאן" (11) ובפייסבוק