ארכיון הקטגוריה: דעות

גיא פינס והסוד של ויקטוריה

מאת אביגיל ישועה

התצוגה השנתית של מותג ההלבשה התחתונה "ויקטוריה'ס סיקרט" נחשבת לאירוע הסקסי והנוצץ של השנים האחרונות. אולי זה אפקט המחאה, קמפיין "me too" או מגמת התעוררות שאפיינה את 2018, שהיו אחראיים על הצניחה המשמעותית בנתוני הרייטינג של המשדר האחרון. האם רוחות שינוי נושבות באוויר? לא בטוח. "מלאכית ישראלית עוד אין לנו, אבל נעבוד על זה" "איזה סוג תחתונים את מעדיפה" ו"תלמדי אותי ללכת כמוך בבקשה" היו חלק מזערי ממשפטי העומק בתוכנית הבידור "ערב טוב עם גיא פינס" שייבאה לישראל את משדר ההגמוניה, שנארז היטב בעטיפה מתחסדת ומעט מאוד בד

מתוך האינסטגרם של "ערב טוב עם גיא פינס"

בשבוע שעבר (יום א') התקיימה תצוגת האופנה השנתית של חברת ההלבשה התחתונה "ויקטוריה'ס סיקרט" בניו יורק. מכיוון שהתצוגה שודרה ב"יס" ולי אין כסף (סטודנטית ענייה) וטלוויזיה, נאלצתי לצפות בגרסתה המקוצרת, שהובאה בתוכנית הבידור "ערב טוב עם גיא פינס". ניגבתי את פירורי הבמבה מהמקלדת בזמן שמסך המחשב שלי קרן בן-רגע מ"גלאם" הוליוודי בניחוח סוכרזית. "מלאכית ישראלית בהלבשה תחתונה עוד אין לנו, זה כנראה עוד הישג שהאומה הציונות צריכה לעבוד עליו", אמר גיא ופתח את השידור במשפט כל כך עמוק ששקלתי לרגע להטביע את עצמי בכוס הבן אנד ג'ריס שהחזקתי. "חשוב", הסכימו פה אחד המגישות החינניות שישבו לצידו. "אין מה לדאוג", הוסיף פינס שמסתבר שחוץ מלזרוק משפטים חכמים לאוויר, מצטיין גם ביכולת הרגעה פנומנלית – "הצלחנו לשלוח נציגה משלנו לקודש הקודשים". וואו! אין ספק ש-13השניות האחרונות היו המותחות בחיי, אפשר לחזור לנשום.

תיהי יפה (ואל תנשמי)

"תשמעו זה ממש לא קל לראות כל-כך הרבה ורוד, בלונד וחיוכים בלתי פוסקים. בעיקר שכל זה ארוז במעט מאוד בד על כל-כך הרבה סנטימטרים", אמרה הכתבת הנבחרת שלמור שטורזמן ששרדה כדי לספר. רגע של רצינות נרשם בזמן שהאחרונה ציינה כי לא הכל נוצץ ושנסיעתה בעצם נועדה לבחון כיצד אירוע כל-כך לא פמיניסטי (על ראש הגנב?) שורד בימינו. שאפו, חברים. הצלחתם לצמצם משמעותית את כמות הטוקבקים הזועמים.

כתבתנו בתפוצות-מתוך האינסטגרם של שלמור שטורזמן

"תיהי יפה ואל תנשמי", היה המשפט שליווה את הכתבה. "בטח היה קשה לערוך תשדיר כל-כך שובניסטי", אמר דין שהתיישב לידי (כנראה פחד שאסיים לו את הגלידה) והצביע על הסוגריים שתחמו את המילים "אל תנשמי". התצוגה התחילה – הדוגמניות צועדות על הבמה ומפזרות חיוכים, ברקע נשמע הקול הענוג של פינס, שפוסק כי פנטזיות זה אחלה ואם אנחנו לא מסכימים איתו, נוכל לשאול כל פסיכולוג ילדים (מקסים). "אצלנו מאמינים בנס פך השמן, אחרים מאמינים בסנטה קלאוס ורגע לפני הטירוף של חג המולד – באמריקה מאמינים במלאכים. פחות אלה המבשרים על בואו של ישו, יותר אלו המבשרות על בוא התחתונים", אמר המגיש והזכיר לי סיפור שאחיינית שלי סיפרה השבוע.

זהירות ספוילר -זה נהיה גרוע יותר

"אם אלוהים לא נתן לי את הנתונים שלהן, לפחות גיא נתן לי את ההזדמנות לסקר אותן", אמרה שטורזמן בעיניים בורקות. "60 הנשים היפות בתבל, כל אחת מהן נבחרה בקפידה והביטחון העצמי שלי נמצא בשטיח הוורוד שעל הרצפה", המשיכה שלמור בפתיחות מרשימה ונראתה כמו חולה צליאק שנכנס לרולדין בחנוכה. תמונות מהיכל הקודש (אחורי הקלעים) הוצגו לפתע על גבי המסך וחשפו סשן נוצץ של כנפיים מפרווה, חיוכים צחורים ומעט מאוד בד. מכיוון שבדרך כלל חלוקי סאטן, דאק-פייס, קוקיות וגרבוני תחרה לא מספיקים כדי למכור פנטזיה, דאגו העורכים לשדך לכתבה פלייליסט חושני למדי (נראה לי), וגרמו לי לתהות אם היו תחת השפעה של משהו, או שהם סתם החליטו  להראות לצופים איך נראית מסיבת חשק של חדי-קרן.

אז ככה נראית מסיבת חשק של חדי קרן?

"לי יש שני סוגי תחתונים במקסימום, עכשיו הבנתי שיש צ'יקיז, צ'יקיניז, חוטיני וי ו..תעזרי לי פה", הפצירה כתבתנו בתפוצות בדוגמנית המבולבלת. "אני לא ממש יודעת, צ'יקיז זה חושף  עור, אבל לא יותר מדי, אני אוהבת אותם… זה נוח… כן", גמגמה הדוגמנית בהיסוס בזמן שתמונות של ישבנים הוצגו על המסך. "הדוגמניות הן כמו נרות חנוכה – ויש לראותם בלבד", קרא הרב פינס והפגין (שוב) בקיאות מרהיבה בהיסטוריה היהודית. בחזרה למסלול – הדוגמניות צועדות עם כנפי המלאכיות ומפזרות מיניות מאופקת, פינס מגולל בפני הצופים את הפרטים היבשים ושטורזמן משתנקת מגאווה, כשאחת מהמלאכיות מציעה לה לנסות להיות הנציגה הראשונה מישראל.

"אני הכי אוהבת תחתוני צ'יקיז..נראה לי"-help me!

מודעות עצמית זה חשוב

שתי הדקות האחרונות של הכתבה מעוררת ההשראה הוקדשו לריצוי שני צדי המטבע. "נראה כי אחוזי הרייטינג של משדר התצוגה צונחים וכך גם הרווחים של הרשת", אמר פינס בטון רציני והוסיף כי למרות שהשנה נבחרה דוגמנית פיליפינית (שנולדה בארצות הברית) ואחת שסובלת ממחלה הגורמת לפיגמנטציה בעור, מעדיף מפיק התצוגה הוותיק את נשות המותג שלו קלאסיות, מושלמות ולפי צווי הרזון של פעם. לכן, לא נזכה לראות מלאכית טרנסג'נדרית או בעלת מבנה גוף רגיל/מלא. לטענת המגיש תכול העיניים, הירידה ברווחים נובעת מכך שבימינו ממש לא נעים לקרוא על שגרת האימונים האינטנסיבית של הדוגמניות הדקיקות לקראת התצוגה (תזכיר לי מי משדר את זה?). מה שדי מגוחך נוכח העובדה שבזמן ש"גיא גנדי" נשא את נאומו, מילאו את מסך המחשב שלי שלל תמונות של נשים רזות למדי בלבוש מינימלי.

" בימנו זה כבר לא נראה טוב"

בשביל להבין אם חזרנו אחורה בזמן, התקשרת למיכל ישועה – בעלת תואר שני במגדר, רכזת מחלקת הכשרות לנשות ואנשי טיפול במרכז הסיוע, לנפגעות תקיפה מינית בירושלים ואמא שלי.

את חושבת שאנחנו צועדים לעבר עולם שוויוני יותר? כי התוכנית האחרונה של גיא פינס ניפצה לי מעט את התקווה.

"לדעתי יש רצון ונכונות לשינוי. אם זאת, שינוי דפוסים זה תהליך איטי ומורכב. אך כיום, שנה אחריי קמפיין Me Too, ניתן להתחיל לראות תוצאות".

על איזה תוצאות מדבר?

"נשים וגברים ששתקו שנים רבות מעזים להשמיע את קולם ולחשוף חוויות שעברו. מספר הפניות במרכזי הסיוע עלה משמעותית בזכות אותם אנשים שהחליטו לפעול בכדי להשיג שינוי. בנוסף, הציבור פעיל יותר ויוצא להפגין ולמחות. לדעתי אנחנו בדרך הנכונה לחולל שינוי אמיתי אך אני מבינה ויודעת שזה ייקח זמן".

"יש רצון לשינוי" -תחנת רכבת בירושלים השבוע

אני בטוחה שגם גיא פינס יוצא להפגין ולמחות ובכל זאת נראה שהתוכן שצפיתי בו נוצר כדי לשמר את המצב הנוכחי. האמת שאם חושבים על זה, הוא לא היחיד ולמרות המחאות וניחוח השינוי שבאוויר, רוב התוכניות המשודרות ב"פריים טיים" בעלות תוכן די דומה. זה לא תמוה בענייך?

"אתחיל בזה שלא כולם רוצים שינוי. מי שכן רוצה הם אנשים שנפגעו או שזה קרוב אליהם באיזשהו אופן. ברור שהרבה מהציבור מרוצה מהמצב הקיים וינסה לשמר אותו. בנוסף, אפילו אם גיא פינס מגדיר עצמו כפמיניסט ותומך נלהב במחאה, הוא עדיין זקוק לרייטינג והוא יודע שכיום מה שמוכר זה אותו תוכן שעליו כתבת".

ניאו-מרקסיזם גרסת 2018

קרל מרקס קרא לפועלי העולם להתאחד לפני שיהיה מאוחר מידי. אך הוגי הגישות הניאו-מרקסיסטיות הבינו שכל עוד תקשורת ההמונים משמשת כשופרו של המעמד השליט  לא יהיה סיכוי לשינוי אמיתי.  כמו רבים וטובים, גם אני רחוקה שנות-אור מלהיות שה תמים ובכל זאת הפרק בו עסקינן גרם לדמי לבעבע. "ערב-טוב עם גיא פינס" היא תוכנית הבידור המובילה בישראל. אך במקום לנצל את אחוזי הרייטינג הגבוהים לטובה ולהציג השנה סקירה (קצת) פחות נלהבת של מופע הרזון הנוצץ, בחרו שוב עורכי התוכנית במכירת אופיום להמונים. חבל שמשפטי המחאה הבודדים שנזרקו לאוויר, היו ריקים מתוכן לאור התמוססותם המהירה, בין איברי הגוף החושפים של המלאכיות.

 

 

מרב מיכאלי שכחה מהי תרבות יהודית

מאת שירה קרישר

הסרטון של מרב מיכאלי שעלה לפייסבוק צבר תהודה רבה. בסופו של דבר היא הסבירה כי הוא היה מיועד לבנט ולבית היהודי אשר מבצעים הסתה ומנצלים את בנות השירות הלאומי המשרתות ב"תרבות יהודית ישראלית". היא רק שכחה שהיהדות היא לא רק דת, אלא היא גם לאום וכל זאת תוך סיבוב על חשבון הציבור, הסתה בקטנה והתעלמות ממהי הדמוקרטיה עליה היא מדברת

מרב מיכאלי

ב-29 בנובמבר פרסמה מרב מיכאלי בדף הפייסבוק שלה סרטון שבו היא קוראת להורי התלמידים בחינוך הממלכתי לפקוח עיניים לשיעורי "תרבות יהודית ישראלית" שמועברים בבתי הספר על ידי בנות שירות לאומי, ובמסגרתו התלמידים והתלמידות עוברים שטיפת מוח בחסות "בנט והבית היהודי". לפי דבריה בנות השירות מלמדות את הילדים "מה זה להיות יהודי וישראלי טוב: שומר מצוות, מאמין בבניית בית המקדש השלישי, מקפידה על צניעות, מבינה שהומואים זה תקלה ועוד ועוד. כלומר, הישראלי הנכון הוא המתנחל חובש הכיפה ואישתו הכפופה לו… אתם לא האידיאל הזה". בנוסף, היא טוענת כי שיעורים אלו גורמים להסתה של הילדים נגד הוריהם וזאת משום שבנות השירות נשלחות למשימה על ידי הרבנים של בנט, כמו הרב אליהו, ולעשות זאת "בחוכמה ובפיקחות".

יומיים לאחר מכן באירוע 'שבתרבות' במודיעין נשאלה מיכאלי על הסרטון ואמרה כי היא אינה מתנצלת אך הסבירה שהסרטון היה מיועד לבנט, הבית היהודי ואורי אריאל אשר משתמשים בבנות השירות וכך "במקום להיות שירות לאומי הוא הופך להיות שירות לצרכים הפוליטיים שלהם". ראשית, השתלחות של נבחר ציבור באחרים אינה לגיטימית כל עוד זה על חשבון ציבור מסויים, ובמקרה זה ציבור בנות השירות הלאומי, גם אם הן עוסקות בהפצת יהדות וגם אם זה מגובה בנתונים מדוייקים ומפורשים ככל האפשר, לדבריה. לא זו בלבד, ההסתה עליה היא מדברת שנוצרת בקרב הילדים בחינוך הממלכתי כלפי הוריהם- היא בעצמה מסיתה ציבור שלם, ציבור בוחריה, נגד נתח אוכלוסייה שלם אחר. האם הסתה זו ראויה?

טקסטים דתיים לצד חומרים מהתרבות הישראלית

שנית, מיכאלי כנראה שכחה שהדבר שהכי מיוחד ביהדות הוא עצם העובדה כי היא דת לצד היותה לאום. אלו הם שני הדברים שמשלימים אותה וממלאים אותה בערכים שיכולים להפוך להרמוניה כל עוד קיים שילוב ואיזון נכון. מעיון באתר התוכנית המדוברת, "תרבות יהודית ישראלית", ניתן לראות כי ישנם תכנים משני העולמות – הדתיים והישראליים, שיחדיו יכולים לחזק את הזהות היהודית שלנו, לאו דווקא הדתית כי אם בעיקר את הלאומית. לצד תכנים דתיים, כמו טקסטים מהמשנה ומהתלמוד, ישנם תכנים ישראליים דוגמת שירים של אריק איינשטיין וסיפורו של אילן רמון. בתג 'אודות' נכתב כי מטרת התוכנית היא "להזמין את התלמידים לצאת למסע זהות אישי עמוק ומרתק, לאפשר להם להכיר מקרוב את תרבותם ומורשתם, לפתוח בפניהם את ארון הספרים היהודי-ישראלי, להעמיק את זיקתם לארץ, למדינה ולמורשת הציונית, ולסייע להם למצוא את השביל שלהם בתוך הסיפור המשותף של כולנו". אמנם התכנים אכן מלווים בטקסטים דתיים אך הם אינם המטרה, הם רק אמצעי לחיזוק המסר. כל אלו שיגידו כעת כי "המדיום הוא המסר", השאלה היא עם מה הילדים הולכים לאחר מכן הביתה – עם הפסוק שכרגע נתקלו בו לראשונה או עם השורה התחתונה שתהדהד להם בראש, כמו למשל מסרים של ערבות הדדית, אחריות וכיבוד האדם.

נוסף על כל אלו מיכאלי מדגישה בדבריה את ערך הדמוקרטיה ואת חשיבותה של הבחירה. אבל הנה הנקודה המעט אירונית – מניעת ילדים מחשיפה לתכנים מסויימים היא היא לקיחת חופש הבחירה. כל עוד נותנים לילד בסיס הבנתי חזק כי ישנם דברים ששונים ממה שהוא מכיר, לא צריך להיות פחד בעצם החשיפה לשונה. כך חשיפה לתכנים לכאורה דתיים אינם מהווים 'איום' על דרך החינוך שהורים בוחרים לילדם.

דבר אחרון בנימה מעט יותר אישית, את שנת השירות הלאומי הראשונה שלי העברתי בהדרכת איכות הסביבה בבתי ספר יסודיים. כמעט כמו התוכנית עליה מדבר חברת הכנסת הנ"ל, רק שההתמקדות היא בתכנים סביבתיים. מדוע זה בסדר? אין זו הסתה למחזור ושימוש חוזר? הנקודה שברצוני להדגיש כאן היא כי החיים אינם שחור לבן והשטח האפור גדול ממה שנצפה. עלינו לפתוח עיניים, להיות יותר ביקורתיים ושיפוטיים ולא לתת לאף פוליטיקאי לשסות אותנו אחד נגד השניה. אנחנו ציבור שלם בזכות עצמינו, גם בלעדיהם.

**יש לציין כי איני מסיתה נגד מרב מיכאלי ובנוסף גם לא הכרתי את התוכנית המדוברת לפני כן. כל רצוני הוא לעודד את חוש הביקורת ולהראות את הצד השני של המטבע.

נס פך השמן הפרטי שלי

מאת רינה פיש-דהן

מה יש בו בחנוכה הזה? מרוץ החיים עוצר לרגע. אנשים מתכנסים יחד. למשך כמה דקות האטרקציה הכי גדולה היא לצפות בשלהבת המרצדת. טוב, ואז כמובן צריך לצלם לסטורי

8:40, אני רצה למכולת. הדרך מעולם לא הייתה נראית ארוכה יותר. היום בערב כבר חנוכה ואין לי עדיין נרות שמן לחנוכייה. למה דחיתי את זה עד לרגע האחרון? אני רואה את השכן חוזר מהמכולת עם קופסה. בתוכה כוסיות שמן מוכנות. אולי יש לי סיכוי ונשאר שם קופסה אחת בשבילי? אני ממהרת את צעדיי וחוצה את הכביש. כשאני מגיעה למכולת אני מגלה שקיוויתי לשווא. הערכות כולן נמכרו. איך אני אדליק עכשיו את החנוכייה? היא מותאמת לשמן. וחוץ מזה, גדלנו. נרות שעווה זה לילדים. אני מבקשת מהמוכר פתרון. אולי הוא יכול לעזור לי.

אל תנסו את זה בבית

הוא שולח אותי לארגז בפינת החנות. כשאני פותחת אני מגלה תשע כוסיות זכוכית. אני מבינה שהשנה אני אצטרך להוציא את הצד היצירתי שלי ולהכין בעצמי את הנרות. במדף אחד אני מוצאת בקבוק שמן. במדף ליד אני מוצאת פתילות מוכנות ומחזיקים. משום מה יש בי התרגשות קלה כשאני חוזרת הביתה. לראשונה אצטרך להכין את הנרות בעצמי. להשקיע עוד שתי דקות. ולא לפתוח אריזה מוכנה עם נרות שרק מחכות שאדליק אותם בהינף גפרור.

הפתילות והמחזיקים. אולי הם יצילו אותי?

בבית מתגלה האסון. הכוסיות גדולות מידי לחנוכייה. נר ראשון, נר שני ואולי נר שלישי יצליחו לשרוד את הצפיפות. בנר הרביעי הם כולם כבר ייפלו. תחושת תסכול מרה בפי. אני מנסה להחליף ביניהם ואפילו מושכת בקני החנוכייה, בתקווה ליצור רווח. המתכת הקשה מסרבת להתגמש לפי דרישותיי ואני מתייאשת. אצטרך לקפוץ ל"רמי לוי" בהמשך היום ולקוות שגם שם הערכות לא נמכרו עד האחרונה שבהן.

טלפון בלי שיחות

בינתיים בטלפון קופצת לי התראה. הודעה אישית מחכה לי בדף העסקי של הפייסבוק. לקוח מחפש אותי בעבודה. אני תמיד שמחה לכתוב ללקוחות ולתת להם פרטים. כשאני פותחת את ההודעה אני רואה שהוא מבקש "אפשר להתקשר?" אוף. למרות שזה חלק נכבד מהעבודה אני מתחמקת מהשיחות. מעדיפה לכתוב מייל או אפילו בוואטסאפ את כל המידע. מעניין למה? כל אתר ממשלתי שעבר שדרוג ומאפשר העלאת מסמכים מכניס לי עוד קצת שמחה בלב. אני חושבת שהאפליקציה שהכי בשימוש אצלי (אחרי הרשתות החברתיות) היא של הבנק. יש משהו כל כך נוח לעשות את כל הפעולות בלי להתקשר לשום מוקד. בלי ליצור שום שיחה.

זה מוזר. כי את גיל הלקוחות שלי אני מזהה לפי הבקשה שלהם שאתקשר "דחוף" כי הם לא הסתדרו עם הקישור. כשאני מסבירה להם בנחת איך למלא את הפרטים הם מרעיפים עליי ברכות. אפילו אומרים שידברו עם הממונה על איזה בונוס. הם חוזרים ומודים על הסבלנות ועל ההסבר. משום מה שיחה אחת כזו נותנת לי תחושה שבאמת עבדתי היום. לעומת ימים עם עשרות מיילים. הם לא רואים את הפנים שלי. ולפעמים אפילו לא זוכרים את השם שלי נכון. אבל מרגיש לי שנוצר איזה חיבור.

רגע של נחת

ב-17:00 נתכנס להדלקת נרות. דווקא באמצע היום ובאמצע הטירוף נעצור ונדליק את החנוכייה. משהו באור החמים ישרה בנו שלווה וישכיח את העומס. אני לא אזכור את העבודות להגשה ובטח לא את תקופת המבחנים המתקרבת. נשיר את כל הבתים במעוז צור. אפילו לא נרפרף תוך כדי בחצי מבט על פוסטים בפייסבוק. משהו בזמן יעצור מלכת. המבט יתמגנט ללהבה שעולה ומרקדת. הסופגניות והקינוחים ישאירו טעם מתוק בפה. לא רק בגלל כמויות הסוכר שנשפכו עליהם. אלא בעיקר המפגש הזה של בני המשפחה. ככה באמצע היום. כביכול בספונטניות.

צילום עצמי

בפעם הראשונה שחגגו חנוכה, באמת עצרו. חנו בכ"ה בכסלו. עצרו את המלחמה, והתפנו לנקות את המקדש. גם אצלי אני מרגישה שיש משהו בתקופה הזאת שגורם לעצור לרגע. לעשות איזה ניקוי וחיפוש פנימי. להבין מה חשוב לך באמת. לפנות קצת זמן להתבונן. בעיקר פנימה אבל לא רק, גם החוצה. כמו הנרות שמוסיפות כל כך הרבה אור בבית, אך גם לצופה מבחוץ.

המוצר האהוב באריזה הקנויה

לפתע נמצא פתרון. האיש שלי מזכיר לי – יכול להיות שבחנות כלי בית ביישוב מוכרים את הערכות. אני שולחת הודעה בוואטסאפ ומחכה למענה. עוברות שתי דקות והווי לא הופך כחול. אני מתקשרת. בעלת החנות אפילו זוכרת מי אני. מתברר שנותרו עוד ערכות בודדות של כוסיות שמן מוכנות. אני ממהרת לשם, כמעט בריצה. קונה את הקופסה האחרונה וחוזרת הביתה. אני פותחת מיד את האריזה ומושיבה את הכוסיות על הקנים. הם מתאימות בדיוק. האסון נמנע ולי קרה נס פך שמן אישי. על השולחן עוד מונחות הפתילות וכוסיות הזכוכית. הם מביטות בי בבוז. שוב תעדיפי את הקנוי והמוכן?

אני ניגשת לאחסן אותם במדף אחורי ומשום מה יחד עם תחושת ההקלה עולה תחושת אכזבה קלה. דווקא קצת חיכיתי להכין אותן. ליצור משהו ולהשקיע בזה קצת מעצמי. אולי שנה הבאה.

הדלקת נרות ביתית. צילום עצמי

נתניהו אשם בהכל?!

מאת חיים גולדיטש

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס של אגודת העיתונאים באילת, אליו נשלחתי מטעם אוניברסיטת  אריאל ומועצת יש"ע. נכחתי במספר פאנלים שעסקו בנושאים שונים, מביטחון עד שחיתות ופייק ניוז. היה לי קשה להתעלם משם אחד שעלה וחזר בכולם: בנימין נתניהו, ראש הממשלה

אפתח ואומר שאיני נמנה עם חסידיו או מתנגדיו של ראש הממשלה, ואיני מתכוון בטור זה לפאר ולהלל את הקיסר או להאשימו בכל הצרות המתרחשות לבוא לעולם. בטור זה אשתמש במקרהו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אזכוריו בנושאים שונים ואמחיש תופעה שלעניות דעתי מתרחשת בפוליטיקה ובתקשורת הישראלית.

העיתונאית רינה מצליח

עם תחילתו של הכנס הצטרפתי יחד עם חבריי לפאנל ראשון שעסק ב"מלחמת השבטים בחברה הישראלית". הדיון בפאנל נסב סביב סוגיית הגיוס במגזר החרדי והקרע עם המגזר הערבי. מנחת הפאנל העיתונאית רינה מצליח ניווטה את הדיון על ידי סקירת מספר אירועים מפלגים בחברה בישראל. מצליח הזכירה את "נאום השבטים" המפורסם של הנשיא ריבלין, את "חוק הלאום" ואת קריאתו של ראש הממשלה ביום הבחירות במרץ 2015 לצאת ולהצביע כי "הערבים נוהרים לקלפיות". מוטב לציין כי איני מזדהה ולו במעט עם אמירתו של נתניהו. אך בשלב מסוים בפאנל הורגש כי נציג המגזר הערבי ח"כ לשעבר זוהיר בהלול, מאשים את נתניהו בכל בעיות המגזר הערבי. לרגע ניתן היה לחשוב כי האלימות והפשיעה צצו עקב אמירה זו ולא היו כאן לפניה.

פאנל בהשתתפות זוהיר בהלול בכנס העיתונאים באילת

בפאנל נוסף שעסק בכלכלה ורפורמת מחירי הדיור של שר האוצר, תוך דקות ספורות הוסט הדיון להאשמת מדיניותו הכלכלית של נתניהו. למרות, שמצוקת הדיור וההבטחות לשינוי הגיעו מכיוונו של שר האוצר כחלון. בנקודה זו נדלקה לי נורה אדומה נוספת לגבי אזכור שמו של נתניהו תחת כל עץ רענן. בין הפאנלים התקיים ראיון עם יו"ר האופוזיציה חברת הכנסת ציפי לבני בהנחיית דנה וייס.

יו"ר האופוזיצה, ציפי לבני

לבני נשאלה שאלות רבות על ביטחון, על המצב בעזה ומצבו של השמאל בישראל. לבני, ניסתה להיחלץ בתואנות רבות ומשונות, לרבות האשמת נתניהו במצב הביטחוני והכלכלי. כמו כן, התריסה לבני כלפי גופי התקשורת הגדולים וטענה לסיקור מוטה לטובתו של נתניהו, מה שלרגע נשמע כאילו אינה חיה עימנו באותה מדינה. וייס בשלב מסוים לא התאפקה והטיחה בלבני כי האשמת נתניהו והתקשורת בכל עניין ועניין אינה מהווה חלופה לתשובות ליצירת אלטרנטיבה. עוד הוסיפה ושאלה לפתרונותיה של לבני בסוגיות הבוערות, אך לפתע נשמעה לבני מגומגמת וירתה מספר אמירות עמומות לחלל האוויר.

הסיטואציה חזרה על עצמה שוב באופן דומה בפאנל של הכתבים הצבאיים השונים עם דובר צה"ל.  הפאנל התעתד לעסוק בסוגיית עוטף עזה, גבול הצפון ובתפקוד דו"צ באירועים האחרונים. אך גם בדיון זה במהרה הכתבים הצבאיים העדיפו להתעסק בפרשנות פוליטית, במקום לבצע את תפקידם כנדרש לסוגיה חשובה זו. כיוון שפחדו לפגוע בקשרים עם דובר צה"ל שכחו את מקומם כעיתונאים. ובמקום לבקר את התנהלותו העמומה של דובר צה"ל והסתרה של אינספור אירועים בעוטף, העדיפו למקד את הפוקוס אל מדיניותו של נתניהו.

הריטואל החוזר על עצמו של אובדן כיוון כלכלי מדיני והיעדר אלטרנטיבה, נראה כטרנד ישן-חדש אשר תפס מקום של קבע בחיינו. בכל נושא אשר ישנה ציפייה להתייחסות רצינית ומהותית בוחר הפוליטיקאי או העיתונאי להסית את האש אל עבר הקונצנזוס המוכר "רק לא ביבי".

ראש הממשלה בנימין נתניהו

כמובן שאיני מתעלם מהיותו של נתניהו ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון וכמובן על השפעתו הרחבה במגוון תחומים. אך לדעתי עלינו כציבור מוטלת החובה לעצור את גיבובי השטויות הממוחזרים. יש לדרוש תשובות מפוליטיקאים המנסים להוות תחליף ראוי, להציע חלופות לטיפול במשברים השונים ולספק פתרונות. לא להסתפק במהדורות חדשות הממלאות אותנו בפרשיות השחיתות הנחקרות במשך שנים  וממלאות את הכותרות על חשבונן של סוגיות חשובות לא פחות. כמובן שאיני מזלזל בחומרת חקירותיו של ראש הממשלה, אלא רק מתרעם על כמות הסיקור וזמן המסך שהן מקבלות על חשבון אלימות כנגד נשים, מותם בקצב מסחרי של פועלים בענף הבניה, והתחבורה הכושלת במדינת ישראל.

 

השטאג דרום שחור

מאת שרה מי-מרום

מדינת ישראל כולה מזדהה עם כאבם של תושבי הדרום עקב המצב הביטחוני בשבועות ובחודשים האחרונים, אך נדמה כי יש כאלו שמסתפקים בהעלאת תמונה בתוספת #דרום_שחור ובסופו של דבר חוזרים לשגרת החיים בעוד תושבי הדרום במקלטים

יום רביעי האחרון, קו 463 מאריאל לירושלים, ציר 60. מנסה לנוח לאחר לילה כמעט ללא שינה, אבל אבן נזרקת על האוטובוס ואנחנו ממשיכים לנסוע כרגיל. אנחנו כבר רגילים, זה קורה כל שני וחמישי. זה לא נורא, האוטובוס ממוגן ירי ואבנים וגם יש איתנו חיילים באוטובוס. זה היה מפחיד אותנו אם היינו נוסעים ברכב או אוטובוס לא ממוגן, מישהו היה עלול להיפגע.

בזמן מבצע צוק איתן אני והאחיות שלי נסענו לסבא וסבתא שגרים בעיר במרכז הארץ ובאחד הבקרים התעוררנו בבהלה מההזעקה. רצנו מהר לחדר המדרגות ובגלל שאנחנו לא רגילות למצב, שכחנו את המפתחות בתוך הבית וננעלנו בחוץ. שלוש אחיות מבוהלות, מחכות אצל השכנים בפיג'מה ובלי משקפיים עד שמגיע הפורץ.

אלו הזכרונות שלי. בשביל תושבי הדרום המצב הוא יום יומי וגרוע בהרבה, אבל אנחנו נהינו אדישים. דברים שקורים כבר לא מצליחים לשנות משהו בסדר היום שלנו כי ״אנחנו רגילים״. עוד הודעה בפעם המי יודע כמה שנפלה רקטה בדרום כבר לא מזעזעת. הגבול של כמה שאנחנו מוכנים לשאת התרחק בכמה קילומטרים. איך קרה שנהינו אדישים כל כך?

חן מאור זגורי. מתוך עמוד האינסטגרם של מאור זגורי

המסר של בנט בקמפיין הבחירות שלו היה "מפסיקים להתנצל". אנחנו לא צריכים ואסור להתנצל בפני העולם שזאת המדינה שלנו ונעשה הכל כדי להגן עליה. אם טראמפ מוכן לבנות חומה באורך של מאות קילומטרים רק כדי להגן על המדינה שלו מכניסה של כנופיות והברחות סמים, אז למה לנו אסור לבנות חומה או גדר שתשמור על החיים שלנו? איך קורה ששר ביטחון פורש באמצע המערכה, משאיר את הממשלה לידיים צמאות של פוליטיקאים שרק חיכו להזדמנות ולנסות לתפוס מקום במשחק הכיסאות בממשלה?

במדינה הקטנה שלנו הכל כל כך קרוב וכל כך רחוק, כולם משתפים פוסטים ותמונות של המצב בדרום, המפורסמים שולחים סרטוני חיזוק ואהבה, הפוליטיקאים מוסרים את אהבתם ומביעים הזדהות ואז חוזרים לריב על בימת הכנסת וכולנו חוזרים למרוץ החיים. אנחנו שוכחים שיש אנשים בעוטף או באשקלון שלא יכולים ומפחדים ללכת לעבודה כי אולי בדרך לרכב תתפוס אותם אזעקה ויהיה להם רק 15 שניות לרוץ למקלט הקרוב. אולי במקום להגיד כמה כואב, כולנו יחד עם הפוליטיקאים ניקח את המשפחות שלנו ונעבור לכמה ימים לעוטף עזה. נראה תוך כמה זמן ימצאו פתרון למצב.

מתוך עמוד האינסטגרם של אורן חזן.

ההיפסטרים של ירושלים הם לא ההיפסטרים של תל אביב

מאת אביגיל ישועה

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעליים שמצא בפח או שמישהו פרסם בקבוצה בפייסבוק תמורת צנצנת עוגיות. הוא ישדר לך ווייב מרוחק עד שייזכר  שהיה המדריך שלך בבני עקיבא. ההנגאובר מאתמול לא ימנע ממנו להביע את דעתו בנושאים בוערים. מתוך המורכבות של העיר עמוסת הדעות, נוצרה תת-תרבות בועטת בעלת אופי מחתרתי, הסולדת מזיוף ומאמץ יתר – סצנת ההיפסטרים של ג'רוז

המונח היפסטר הגיח לחיינו בשנות ה-40 של המאה שעברה ומקורו מהמילה האנגלית hip (בעניינים) שהייתה נפוצה בסצנת הג'אז האלקטרונית שהתפתחה באותה התקופה. ההיפסטרים הראשונים היו בדרך כלל צעירים מהמעמד הבינוני אשר ניסו לחקות את אורח חייהם של נגני הג'אז שאותם העריצו. הסלנג הזהה, חוש האופנה הנון-קונפורמיסטי (כביכול) והשימוש בסמים היו חלק ממאפייני תת-התרבות, אשר קיבלה אספקטים מודרניים בשנות ה-90 של אותה המאה כשאומצו על ידי צעירים שבחרו באופן אקלקטי ומודע להיות חלק מתרבות הנגד הסולדת מהגדרות.

אוי מיי ג'רוז!

תופעת ההיפסטרים נחתה בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21, בדומה למאפיינים המוזיקליים והאופנתיים שנדמה לפעמים שנערכו בהעתק הדבק, גם עיקרון העיר הגדולה נשמר ותל-אביב הפכה לבירת ההיפסטרים המקומית. אולסטאר, פאוץ', קעקועים, פרצוף שאנן ומגניבות יתר, הפכו למאפיינים היפסטריים טיפוסיים שניתן לתארם בעדינות (לפחות בעיניי) כלא מחדשים ומעייפים למדי (2012 חלפה מזמן כפרה). לכן, ברוח הכתבה ובחשיבה היפסטרית הסולדת ממיינסטרים (היפ היפ!) החלטתי לבחון מה קורה כשיוצאים מבירת המגניבות ומגיעים לבירה האמיתית. בואו ניתן הרבה כבוד לעיר האורות והקרבות, היפה בנשים שעליה נכתב המשפט "יטס קומפליקייטד", ירושלים.

הקונפליקט התמידי סביב העיר ירושלים הוא מתכון בטוח לתופעות לוואי. בין המתח, הביקורות ואוויר ההרים נוצרה תופעה מעניינת של חברה המתפתחת מתוך מורכבות המאלצת אותה לשאוף להכרה עצמית. כחברה המכירה את מגבלותיה ומודעת ליתרונות, היא זוכה ביכולת לאמץ לעצמה טרנדים וסגנונות ללא הצורך להידמות למשהו אחר. אני לא יודעת אם המונח "היפסטר ירושלמי" התפתח דרך קנאות אותנטית או באי חשק למאמץ מיותר, אין לי מושג אם הסיבה לכך קשורה לבית הספר לאומניות "בצלאל" המקדש את השונות והרחבת האופקים, ואולי הוא בכלל נוצר עקב המצב המתוח המאלץ את החברה להיות "צ'יל" בכדי לשרוד. אך מה שכן אני יודעת, שבשנים האחרונות נוצר בירושלים זרם מעניין וחסר חוקיות ומסכות, זרם שבשונה ממקומות אחרים בעולם, לא נראה כשכפול של טרנד חולף אלא כתת-תרבות שנחתה כאן במטרה להישאר, גבירותיי ורבותיי – ההיפסטרים של ג'רוז.

קפה בסתת

קפה סירה, פרגמון, בסתת, מזקקה, הטיפה, קפה בצלאל, ובית אליאנס הם מקומות המאוכלסים בקביעות על ידי היפסטרים ירושלמים. "מה שמעניין זה השוני בין מקומות היציאה ההפסטריים בתל אביב  ובין ירושלים", אומר איתן שגר כרגע באירופה במסגרת חילופי סטודנטים. איתן נולד בירושלים ולפני תחילת לימודיו בעיר, החליט לעבור לתל אביב לתקופה. "מניסיוני, חיי הלילה בתל-אביב נועדו לאנשים שאין להם כוח לדבר עם חברים שלהם, הדינמיות, המוזיקה, הכל מאוד אינטנסיבי. בירושלים הברים מאפשרים שיח, יש המון פינות ישיבה ואפשר לשים לב שחבורות מגיעות לשם כדי לבלות יחד".

בתור אדם שמכיר את חיי הלילה בשתי הערים הגדולות בישראל, מה תאמר לאירופאים כשישאלו אותך על הסצנה הירושלמית?

"הפכתי לשגריר הרשמי של ירושלים (מגחך). אספר להם בעיקר על האווירה השלווה, תחשבי על זה כשאת בבר בירושלים ומתיישב לידך חרדי או ערבי, איש לא מרים גבה והכל זורם. הירושלמים חיים במציאות קשוחה המחייבת אותם להשלים עם מה שיש ולהיות סבבה עם זה, הניגוד בין המתח לרוגע יוצר אווירה מגניבה וייחודית לעיר השואפת לשינוי".

כשסיימנו את שיחת הטלפון הסתכלתי מסביבי ובבר הקטן, הממוקם ברחוב צדדי ישבו בצוותא ערבים, חילונים ודתיים כשלפתע עברה קבוצה של חיילים בכומתות אדומות.

ההיפסטר הירושלמי ינעל נעלי צבא ישנות של אבא שלו, אפודה של הסבא מפולין ומשקפי שמש של קנדל ג'נר. קו האופנה הנוכחי הוא כמעט חסר הגדרה, למעט מכנה משותף מרכזי – צניעות. "כשאת הולכת בתל אביב את שואפת השראה מלבוש נועז, דראגס, בי, גייז הכל צבעוני ומוחצן. כשאת מסתובבת בירושלים כולם מכוסים ולובשים שחור לבן, לכן הראש שלנו התפתח בצורה מקבועת יותר", אומרת הגר.

שמרי (26) והגר (25) נולדו בשכונות שונות בירושלים וכיום הם גרים במרכז העיר ולומדים בבצלאל. "זה מתחלק בין אנשים שעוזבים את ירושלים ברגע שהם יכולים, לאלה שמפתחים אליה אהבה עיוורת", אומרת הגר ומוסיפה כי למרות שגדלה במשפחה חילונית משהו בתרבות נדבק בה והאינסטינקט הראשוני שלה הוא לבחור בבגדים צנועים יותר. כששאלתי אותם מניין מקבלים השראה לסגנון הלבוש שלהם (הוא הורס למדי) שמרי חייך ואמר "אני בעיקר משתדל לא לשלם על כלום, הז'קט (אדידס ישן) של אמא שלי. את החולצה מתחת מצאתי ברחוב, והשאר גרושים מיד שנייה, אם תשימי לב מכירות יד שנייה ממש חזקות בירושלים, ואם עורכים השוואה לחנויות יד שנייה באירופה, אפשר לשים לב שהחנות הירושלמית 'המציאון' היא לא טרנדית ומגניבה, אתה כנראה תמצא שם פונצ'ו של סבתא רבא שלך וחצאית בני עקיבא ועדיין הרבה אנשים קונים שם ובעצם ממשיכים ללבוש את העיר ולשמור על המשכיות מסוימת".

שמרי, "היפסטר ירושלמי"

מכירות יד שנייה פורחות בעיקר בשבת, וכדי להבין יותר את כוונתם של שמרי והגר הלכתי לשושנה בר ברחוב שושן (5 דקות הליכה מהמקום שבו ערכנו את הריאיון) על מנת לפטפט עם דפנה, אשר עורכת מכירה בכל סוף שבוע. לאחר פשפוש מתמשך בקולקציה (סורי, חתול ושמנת😊) נזכרתי לשם מה הגעתי והתיישבתי עם דפנה על המדרכה.

את חושבת שהבגדים שאת מוכרת הם פחות חושפניים בגלל אופיה של העיר? שאלתי אותה כשהגיעה הבירה. "אני בוחרת את הבגדים לפי הטעם האישי שלי ושל חברותיי וכשחושבים על זה, אולי יש קשר, מכיוון שגדלנו פה. דרך המכירות אני יכולה לשים לב שירושלמים מאוד מתאמצים לפתח טעם אישי, אולי מבלי לשים לב חוסר היכולת להתלבש חשוף גרמה לאנשים לחפש תשומת לב בדרך אחרת ולכן הנועזות האופנתית פה מתפרשת שונה ממקומות אחרים ושמה דגש על ביטוי עצמי".

מכירת יד שנייה בירושלים

"גיי מאנדיי"

למרות הסטיגמה הרווחת, הקהילה הגאה היא חלק מרכזי מחיי הלילה של סצנת ההיפסטרים הירושלמית. "גיי מאנדיי", הליין העליז במרכז העיר, מתקיים כמעט בכל יום שני ובדומה לו גם הליין בנוקטורנו, מזקקה, פרדי למון, הווידאו ועוד רבים וטובים. אך בהתאם למה שציינתי קודם גם הקהילה הגאה עוברת פילטר ירושלמי ונאלצת להתאים עצמה לצביון העיר.

"יש בירושלים המון זוגות חד-מיניים, וזה מקום נהדר לזוגיות שאינה מוחצנת. לצערי לפעמים אני נתקלת בדעות פרימיטיביות אך אני מתמודדת איתן". ד' ור' הן זוג חד מיני שגר ברחוב לידי, ר' מספרת כי הבחירה לא לספר לאנשים מסוימים על זהותה המינית נובעת מבחירה אישית: "למרות הכל ירושלים היא המקום האהוב עליי ופה ואני מרגישה בבית, ככה שהיתרונות עולים על החסרונות". כששאלתי אותן על התקופה שלפני הזוגיות הרצינית הן חייכו אחת לשנייה ואמרו כמעט פה אחד: "מי שמחפש סטוצים שילך לתל אביב"

"אפשר להשתגע מכל המוכר הזה"

בסצנת ההיפסטרים הירושלמית כולם מכירים את כולם, מקומות היציאה המרכזיים (והמחתרתיים) מתפרסים על אותו הרדיוס במרכז העיר. לפעמים נדמה שהבחירה במקום מסוים נובעת מהעדפת חבורה מסוימת על פני אחרת (הרי ניתן לדעת איזה חבורה תשב איפה). "לפעמים אפשר להשתגע מכל המוכר הזה, תמיד אותם אנשים והכל אותו הדבר, ועדיין כשאני יוצאת ממסיבה ב-6 בבוקר במקום לאכול סרט אני הולכת לשבת ליד בית קפה מוכר, מחכה שייפתח ומסביבי יושבים אנשים שאני זוכרת במעורפל מאתמול בלילה, שמחכים כמוני שבית הקפה יפתח כדי להתאפס. אלו הרגעים שגורמים לי לא לרצות לעזוב את העיר לעולם", אומרת הגר ומחייכת לשמרי.

פרגמון, הסצנה המחתרתית של ג'רוז

השעה אחת בצהריים ועליי כבר להגיש את הכתבה, זה היום הרביעי שבו לא הצלחתי להיפגש עם המרואיין המרכזי שלי בגלל שהוא בהנגאובר. "סורי בייב, יש לי צפצופים במוח", הייתה ההודעה שקיבלתי כל יום בגרסה מתחדשת. "מי אמר שאין חיי לילה בג'רוז?", הקלדתי לו חזרה.

אסתר רדא ב"The Four" ואיך זה קשור לנסיכות דיסני?

מאת ליטל מקוריאה 

בילדותי לא היו כלל דמויות שנראו כמוני בתקשורת. כשאסתר רדא, עלתה על הבמה, הבנתי שייתכן שדברים מתחילים להשתנות

ישבתי מול המסך וצפיתי בפרק הראשון של "The Four". הקריין הציג את השופטים ואז נכנסה לבמה המנחה, אסתר רדא, בחליפה לבנה בוהקת. וכל מה שחשבתי זה, "אלוהים, הגיע הזמן!"

סדרת הריאליטי המוזיקלית משודרת בשידורי "רשת" (ערוץ 13). מי שמנחה את התוכנית היא הזמרת והשחקנית אסתר רדא. אל רדא נחשפתי לראשונה ב"דאוס", סדרת נוער ששודרה ב"יס", ובתפקידים נוספים בתיאטרון ובטלוויזיה. בד בבד נחשפתי לקריירה המוזיקלית שלה והתוודעתי לכך שהיא מופיעה על במות חשובות בארץ ובעולם.

אך גולת הכותרת היא שרדא היא המנחה הראשונה ממוצא אתיופי של תוכנית בפריים טיים. אני, אישה ממוצא אתיופי, מצאתי את עצמי מריעה על המנחה החדשה שמופיעה על המרקע. סוף סוף, אישה, שהיא גם רהוטה, אינטליגנטית ובעלת חוש אופנה משגע, וגם בצבע שלי (ואפילו לא מחליקה את שיערה, הללויה)!

רדא עם שופטי "The Four".צילום מאתר התוכנית

ייצוג מזערי

בילדותי (שנות ה-90) לא היו כלל דמויות שנראו כמוני בתקשורת, לא בתוכניות מצוירות, לא בסרטים ולא בפרסומות. התופעה חזרה על עצמה גם בתכנים שהופקו בארץ וגם בכאלה שיובאו מחו"ל. לא הייתה אף אגדת ילדים עם דמויות שחורות. ואפילו נסיכות דיסני, מודל חיקוי דומיננטי בקרב ילדות באותה תקופה, היו לבנות וטיפחו שיער חלק וארוך.

בכל מקום שאליו הבטתי נעדרו ילדים וילדות בעלי עור כהה, כמו גם נשים בעלות שיער מקורזל, אפרו או אפילו מתולתל. בבגרותי הבנתי כי ההתעלמות הגורפת מאוכלוסיות שלמות, בהחלט פוגעת בדימוי עצמי, בעיקר בקרב ילדים. ילד שצופה בתכנים אלה מרגיש שאם הוא לא נמצא על המסך, אין לו מקום. כמו שאומר הביטוי, "אם אני לא שם – אני לא קיים". 

מגוונות. נסיכות דיסני

התופעה בהחלט לא התחילה בארץ הקודש הקטנה שלנו. בכל העולם, אנשים שחורים אינם מקבלים ייצוג ראוי במדיה, לעיתים על אף האחוז הגבוה שלהם באוכלוסייה. התופעה מתרחשת בארה"ב, אמריקה הלטינית, אירופה ואפילו בברזיל, שרוב תושביה אינם בעלי עור לבן. למעשה, בכל הגלובוס ישנה הדרה כזאת בתקשורת.

Change is coming

אבל לכל מצב פסימי יש פתח לאופטימיות. נראה כי גם בארץ וגם מחוצה לה התעוררו בשנים האחרונות רוחות חדשות של שינוי. אני חושבת שייצוג בתקשורת הוא תהליך טבעי ולא מכוון. מלהק או פרסומאי אינו בהכרח חושב: "אני לא אגוון בבחירת השחקנים והניצבים שלי", אלא העניין הוא נראות חברתית. נראה כי השתנתה הדרך בה נתפסים יוצאי אתיופיה בישראל, ונראה כי גם אצל אנשי המדיה השינוי מתרחש בהתאם.  

כששאלתי את עצמי מה גרם לשינוי בעיקר בשנתיים האחרונות, הגעתי למסקנה שמה שהוביל לכך, בין היתר, היא המחאה של העדה האתיופית ב-2015. המחאה התחילה כזעקה כנגד אלימות משטרתית, אבל הכילה את כל הזעם על הגזענות שחווים יוצאי אתיופיה ב-30 השנים האחרונות. במהלך המחאה נחסם "העורק של מדינת תל אביב", כביש איילון. וכשמאורע מתרחש בלב תל אביב, כל העיניים נישאות אליו. נראה כי המחאה שינתה מעט את פני הדברים.

ואכן, לאחרונה אני שמה לב לניצבים שחורים בפרסומות או כשחקנים בסדרות טלוויזיה, ורדא המוכשרת היא כחלק משינוי משמעותי זה.

למען האמת, אחרי כל כך הרבה שנים הגיע הזמן שנתנער מדפוסים מעוותים שכאלה. נראה כי גם החברה הישראלית מאסה במקובעות הזויה שמקדשת מראה מסוים. כמו כן, אני מאמינה שהדרה של קבוצה אחת נושאת עמה כמעט תמיד הדרה של קבוצות אחרות. לדוגמה, לאנשים במשקל גבוה אין כמעט ייצוג ראוי בתקשורת, כמו גם לנמוכי קומה. החברה האנושית היא פסיפס יפה של שוני וככה היא צריכה לבוא לידי ביטוי על המסך. 

לאכול את הראש: בין אבשלום קור לקורנפלקס של אלופים

רינה פיש-דהן

אחרי הדרמה הגדולה בבחירות בבית שמש ואחרי המהפך בחיפה, ויכוח סוער התחיל בפייסבוק. איך קוראים מעתה לכל הנשים שנבחרו? במקביל ילדה ביקשה תמונות של אלופות על אריזת הקורנפלקס ועוררה סערה. האם קיים קשר בין שני הפוסטים?

יש תחושה שעוד לא נרגענו מהבחירות המקומיות שנערכו לפני כשבועיים. אולי זה בגלל שבערים רבות נאלצו לקיים סבב שני שיכריע בין המועמדים ואולי בגלל התהפוכות הרבות שאירעו במערכת הבחירות האחרונה. אחת ההפתעות היא ההכפלה במספרם של נשים בראשות הערים והמועצות.

בלי לגור מעולם בחיפה או בבית שמש, המתנתי בציפייה כאחרונת התושבים. עד שהכריזו שעינת קליש-רותם זכתה בחיפה ושעליזה בלוך ניצחה בבית שמש. כאישה היה לי מרגש לשמוע שמעכשיו הן תהיינה ראשות עיר. רגע, ראשי עיר? ראשת עיר?

הפוסט שגרר ביקורות

גם אתם לא יודעים איך לקרוא ל12 הנשים שנבחרו לעמוד בראש המועצות המקומיות והעיריות? אתם לא לבד. יום לאחר הבחירות פרסם ד"ר אבשלום קור פוסט בפייסבוק. הוא סיפר שהנחה את עמיתיו בגלי צה"ל לומר ראש עיר בהתייחסם לנשים שנבחרו. וכך נימק את ההחלטה:

"ראש הוא איבר
גם אצל נשים
הראש הוא זכר."

כמה רעש פוסט בנושא לשון יכול לעשות? אמנם הממוצע הארצי בבגרות בלשון נמצא באזור ה70+ אך באופן מפתיע הפוסט גרר תגובות רבות. הוא שותף כ2,000 פעמים. המגיבים בפייסבוק נחלקו לשני מחנות. בצד אחד עמדו אנשים והסכימו עם הקביעה של קור. מנגד זעמו אנשים על הטרחנות. הגישה המיושנת, לפי דעתם מובילה את קור בהחלטותיו הלשוניות.

הנחרצות הזו של ד"ר קור עומדת בסתירה להחלטות האקדמיה ללשון עברית. בישיבת מליאת האקדמיה שהתקיימה בחודש נובמבר 2012, נקבע אחרת. "האקדמיה החליטה כי אפשר ליצור צורות נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה. כגון ראש: רֹאשַׁת ממשלה, ראשת עיר (בריבוי: רָאשוֹת עיר)… משמעות ההחלטה שהתקבלה היא שמעתה אפשר לקרוא לאישה המכהנת בתפקיד ראש הממשלה – רֹאשַׁת ממשלה, לאישה המכהנת כראש עיר – ראשת עיר (ובריבוי: רָאשוֹת עיר); כל אישה המשמשת משנה (לנגיד, לנשיא או ליו"ר) תוכל מעתה להיות – המשנָה (ובריבוי: מִשְׁנוֹת)".

תלמה גם של אלופות

נרוץ קדימה. ב-6 לנובמבר, מספר ימים לאחר אותה סערה. בעמוד פייסבוק עם אופי שונה לחלוטין פורסם מכתב של ילדה. היא קראה לחברת תלמה לשים תמונות של אלופות על הקופסה המוכרת. "כמעט כל יום אני אוכלת קורנפלקס של אלופים ומסתכלת על התמונה של עומרי כספי וחושבת לעצמי, למה אין תמונה של אלופות?"

הפוסט שפורסם בעמוד הצנרת

גם כאן הפוסט עורר תגובות אמוציונאליות. תגובות עדינות בסגנון "נגמר לצנרת מה להעלות?" ועד טענות נגד ה"פמיניסטיות בשקל". היו כאלו שטרחו והסבירו שצורת הרבים בזכר פונה לגברים ולנשים. כך שאין לילדה הזאת ממה להיעלב. היו גם תגובות שהזדהו והעלו דוגמאות למותגים אחרים שמדירים נשים. או מותגים ששמים נשים בלבד בפרסומות הקשורות לבישול וניקיון.

המוצר החדש בעקבות הפוסט מתוך האתר של תלמה

ללא ספק התגובה המנצחת הייתה של חברת תלמה עצמה. החברה רכבה על הוויכוח ויצרה לעצמה הזדמנות שיווקית. "גם אנחנו קראנו ביומיים האחרונים את המכתב המרגש, והקשבנו למגוון הקולות שנשמעו בנושא. שמחים לעדכן שבימים אלו אנו מתחילים לשווק מוצר חדש, הפונה בשמו באופן אישי גם לבנות – דגני "אלופות ואלופים 100%". אנחנו תמיד שמחים להקשיב לצרכנים שלנו, וחשוב לנו להמשיך לעודד את הבנות והבנים לשאוף הכי רחוק שאפשר."

בשלב הזה אפשר להגיד, אוקיי, מה יוצא לנו מהוויכוחים האלו? (חוץ מאריזה חדשה של דגנים). נגמר לנו על מה לריב, שעכשיו אנחנו מתחילים להתפלפל בלימוד השפה העברית? אי אפשר פשוט להישאר עם צורת הדיבור שכולנו התרגלנו אליה? אז תגידו ראש עיר גם על אישה ותאכלו קורנפלקס של אלופים עם תמונה של עומרי כספי. מה כבר קרה?

לפתוח את הראש

גם אני הרגשתי ככה בהתחלה כשנחשפתי לדיונים סביב הנושא. גיחכתי בהתנשאות קלה כשקראתי את התגובות. לפתע נזכרתי במה שסיפרה לי אחותי. מקרה שקרה בשבת אחת עם ההורים. כמו בכל ערב שבת, אבא שלי בירך את הילדים לפני הסעודה. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ…" היא שמה לב שנוסח הברכה לא משתנה ללשון נקבה כאשר מברכים בנות, מפני שהוא מבוסס על פסוק והדבר הכעיס אותה. "תברך אותי בלשון נקבה." היא דרשה מאבי, והוא בתגובה פשוט צחק.

היא לא נשארה אדישה לעניין, והחליטה על נקמה יצירתית. במשך כל הסעודה דיברה עם אבא שלי בלשון נקבה. כשביקש ממנה להפסיק, אמרה לו בפשטות "ככה נשים מרגישות." בסיום סעודת השבת החיוך כבר נמחק מפניו. "אוקיי, הבנתי. ניצחת."

כשבאתי לכתוב את הכתבה, עברה בי מחשבה. את מי זה כבר מעניין? מקסימום יקראו את זה נשים. בעיני דווקא גברים צריכים לשמוע את זה ולפתוח את הראש. אבל מעבר לכך,עצם ההתלבטות מוכיחה בדיוק את הבעיה. ההסתכלות הזאת, כאילו שנשים הן קהל יעד צר ונישתי. שכחנו שהן חצי מאוכלוסיית העולם? המחשבה לפנות ולכתוב לשני המינים, מעוררת באנשים רבים רתיעה ומעלה גיחוך במקרה הטוב. במודעת דרושים שראיתי בפייסבוק לפני שנה, ביקשתי שיתקנו וירשמו דרוש/ה. אמנם הארגון תיקן את הפוסט, אך התגובות היו מזלזלות. "וואי, איזה חפרנית." "איזה משועממת."

עבדנו קשה כדי להגיע לאן שאנחנו נמצאות כיום. ועדיין יש עוד דרך ארוכה והמון מטרות להשיג. כל אדם, במיוחד בגילאים הצעירים מחפש דמויות לחיקוי. שייתנו לו כיוון, עצה לחיים או אפילו רק השראה. אני יודעת שלי חסרות דמויות כאלו. דמויות שאני יכולה להביט אליהן ולהרגיש שאני לא צועדת בדרך הזו לבדי. אולי לכם זה נראה כמו צורת דיבור בלבד ושזה לא משנה יותר מידי. אבל לפעמים, לראות קופסה של קורנפלקס עם המילה "אלופות" או שלט על הדלת "ראשת עיר" זה כל מה שחסר בשביל ילדה אחת שרוצה להעיז ולחלום.

למה המעונות באריאל יקרים כל כך?

מאת אלישבע וייס

בתור סטודנטים, לעיתים אנחנו מתלוננים יותר מדי, אבל במקרה של יוקר המחיה חשבון הבנק שלנו מעיד שיש אמת מאחורי הקיטורים. בין כל המטלות, העבודות והמבחנים, אנחנו הסטודנטים מתקשים להקדיש זמן למשרה מסודרת ועוד כזאת שתכניס לנו מספיק בשביל לכסות את שכר הדירה

החיים הסטודנטיאליים כוללים הרבה הוצאות על מגוון תחומי חיים. לדוגמא תחבורה ציבורית, בריאות, שכר לימוד, תקשורת, הוצאות מחיה כמו מזון והרשימה רק ממשיכה. אבל במקום הראשון והגאה עומד לו מחיר הדיור. התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית פרסמה השנה סקר שממנו עולה כי ההוצאה החודשית השלישית בגודלה בקרב הסטודנטים היא על נסיעות (750 ₪), ההוצאה החודשית השנייה בגודלה היא על מזון (1,052 ₪) ואילו ההוצאה החודשית המשמעותית ביותר הינה על דיור – עם 2,348 ₪ בחודש.

כפתרון אפשרי, המוסד להשכלה גבוהה מעמיד לרשות הסטודנטים הלומדים בו, בדרך כלל תמורת מחיר מסובסד, מקום מגורים במעונות סטודנטים שנועדו לאפשר לסטודנטים מקום מגורים זולים סמוך לאוניברסיטה. אבל אם נסתכל מקרוב נראה כי באוניברסיטת אריאל בהשוואה לאוניברסיטת בן-גוריון ואוניברסיטת חיפה, מעונות הסטודנטים באוניברסיטת אריאל אינם כה זולים ואפילו מצטיירים כיקרים.

המחיר למעונות במגורי-קבע באריאל עומד על 1390 ₪ לחדר בודד בדירה של שני שותפים, כאשר באותה הדירה בחיפה המחיר עומד על  850 ₪ – פער שעומד על 540 ₪. נראה שגם הקרוואנים, שנועדו להיות זולים יותר, אינם משתווים למחירים של האוניברסיטאות האחרות. המחיר למיטה בחדר לשניים בבן-גוריון עומד על 574 ₪ בלבד בעוד שהמחיר לקרוואן עומד על 605 ₪.

* המחירים נלקחו מאתרי האוניברסיטאות
** המחירים אינם כוללים תוספות כגון אינטרנט, חשמל, אבטחה ומים

אם כך, נשאלת השאלה ממה נובע הפער. הרי האוניברסיטה טוענת שהיא "עושה מאמץ לאפשר לכל סטודנט לגור בקריית המעונות". האם אלה מחירי הדיור באריאל שמרקיעים שחקים ומשפיעים על המחיר? כנראה שלא: המחיר הממוצע (לפי אתר דירה10) לשותף בדירה של שניים, במרחק 15-30 דקות הליכה מהאוניברסיטה, עומד על 1,325 ₪. והמחיר הממוצע של דירה במרחק של 0-8 דקות הליכה מהאוניברסיטה עומד על כ-1,545 ₪. חשוב להדגיש שהפערים בין מחירי הדירות למחירי המעונות אינם כה גדולים ועומדים על 155 ₪ שקלים במקסימום. אך התמורה אותה מקבל הסטודנט היא בהחלט שונה! בעוד שבדירה שכורה בדרך כלל יש תחושת נינוחות הנובעת ממטבחון מרווח, חדר גדול וסלון לארח. במעונות יש תחושת מחנק, המטבחון והסלון כמעט ולא קיימים ובחדרי השינה בקושי יש מקום למיטה עצמה.

כך שאין פלא שמכלל הסטודנטים באריאל, רק אחוז מועט בוחרים לגור במעונות. אמנם כרגע המעונות בתפוסה מלאה, אך מצב זה כנראה ישתנה. הרי הנתונים מעלים כי לא משתלם לסטודנט להתגורר במעונות. וכל זה בלי לציין את הסרבול בלהגיש בקשה להתגורר שם ואת התנאים (שלפעמים אפשר להגדירם כתת-תנאים). אז קראנו את השלט "מעון להשכיר" ואכן המיקום נאה, השכנים שסובבים נחמדים וחביבים גם הם, אפילו מחירי הבירות והאוכל אינם כה רעים, אבל המחיר… המחיר איננו נאה בעינינו ואינו מסביר פנים כלל. לכן כרגע אנו נגור ממול ב"דירה להשכיר" או שנישאר בכלל אצל ההורים.

דיילת של שבת

במהלך השבוע האחרון, עלתה חברת אל-על לכותרות שוב (טיסת 002 מניו-יורק לארץ). והפעם בהתנגשות שחייתי אתה כל שנת העבודה שלי בתור דיילת אוויר באל-על. ההתנגשות בין הדת – שמירת השבת, לעולם הסובב.

תמיד האמנתי ששני אנשים שמסתכלים על אותה תמונה רואים בעצם שתי תמונות שונות ושכל אחד מהם יספר סיפור אחר, אין אמת אחת אובייקטיבית. מצד אחד התקשורת אוהבת לייצר ידיעות שימשכו תשומת לב ופרובוקציות. התפרסמו כתבות שהוציאו את הדיילים ככאלו שאינם מייחסים כבוד לנוסעים, מאחרים לטיסות ובעיקר לא עושים את עבודתם כראוי. ומאידך ראיתי כתבות שמציגות את החרדים כברברים, דו-פרצופים, שהשבת חשובה להם יותר מיחסי אנוש בסייסים וכ'ו..  אבל כל הכתבות הללו לא התייחסו לעיקר בעיניי. והוא כבוד האדם הבסיסי שלאט לאט נעלם מהחברה הישראלית.

אנשים אינם מודעים לתהליך בו אדם הופך לדייל, הוא הינו ארוך ולא פשוט. לפעמים מתבלבלים וחושבים שזו עבודה כמו מלצרות אך לא כך הדבר, תפקיד זה דורש הכנות רבות. בכדי להיות דייל אוויר צריך לעבור סדרת ראיונות בהם אחד מתוך אחת עשרה מתקבל/ת. לאחר מכן קורס של 8 שבועות הדורש השקעה והקדשת זמן רב ואין אפשרות להיעדר או להחסיר חומר. במהלך הקורס מתבצעות 4 טיסות התבוננות, אשר לרוב מתקיימות בימי שישי (דיילים דתיים נוחתים לפני השבת). בנוסף יש לחתום על חוזה עבודה של התחייבות לשנה שניתן להעריך עד כ5 שנים.

חיוך של דיילת שבת

”כבר מגיל קטן רציתי להיות דיילת אוויר", משפט ששמעתי לא מעט בזמן המיונים להיות דיילת אוויר באל-על, בין כל המתמיינים הרוב הבולט היו בנות ,בגילאי 21-35 שהחליטו לקחת הפסקה ממרוץ החיים. והחליטו לעשות את מה שהן באמת חושקות בו מאז שהיו ילדות, בין כל אלו- אני עומדת, אלישבע בת 20, והדתייה היחידה.

בכדי להפיג את המתח מיום המיונים העמוס, נוצרות להן שיחות קלילות ומעניינות, בהן כל אחד מנסה להבין מי הם המתמודדים מולו על אותו תפקיד נחשק. ובין כל השאלות והשיחות הצהרתי שאני דתייה. בעייני זו הייתה הצהרה טריוויאלית לגמרי, אבל חבריי למיונים התפלאו כל-כך. אני זוכרת תגובה אחת במיוחד, שחזרה על עצמה גם תוך כדי מילוי התפקיד. "לא יכול להיות שאת באמת דתייה? את בכלל לא נראית". ואני עומדת שם וחושבת לעצמי איך דתייה נראית? אולי הייתי צריכה לגדל קרניים וזנב ואולי לבוא במדי המתנחלת שלי עם סנדלי שורש חולצת תנועה וחצאית קומות(אני גם נחמדה בדר"כ ובכלל לא רצחתי את רבין).

באל-על מועסקים כ-1400 דיילים מתוכם סביבות ה-350 דתיים, המוגדרים "דיילי שבת" כלומר לא עובדים בשבתות וחגים. ובעוד אל-על לא טסה בימים אלו, חברות הבת שלה אפ וחברת סאנדור טסות ומעסיקות את דיילי אל-על בטיסותיהן. תפקידיה של דיילת דתייה – "דיילת שבת" הם רבים ואף מתנגשים לעיתים, מלעבוד ולהציע את השירות הכי טוב שיש הן בבטיחות והן בשירות או כל דבר אחר, עד בכדי לייצג את החברה הדתית לייצג את מה שהתקשורת בדרך כלל לא מייצגת, להראות שעולמות שכאלו יכולים להשתלב.

בדרך החוצה מטיסתי האחרונה.

כיום, לאחר שעברה שנה מיום התפטרותי אני מבינה למה הם כל-כך התפלאו.  דיילים במסגרת התפקיד נתקלים בכל רבדי החברה. אם זה הישראלי היפה'- ועם זה הישראלי מ'טיסת השוקולד'.  לצערי הישראלי הרווח יותר הוא זה המתפרץ, היורק, המדבר בשפה גסה ובעיקר לא מכבד. בין הרבדים הללו נמצא ציבור, שאנו נוהגים להגדיר אותו כאחד ולמקום אותו ברובד יחיד והוא 'החרדים'. לא פעם ולא פעמיים נוצרים חיכוכים עם ציבור זה, על מקומות ישיבה ליד נשים. או כמו שקרה בשבוע האחרון, המהומה בטיסת 002 מניו-יורק לישראל ופגיעה בכבוד השבת. כשהתפלאו חבריי למיונים שאני דתייה, הם אוטומטית שייכו אותי לציבור החרדי שמפריע ומתקומם ולא לציבור החרדי/דתי לאומי שבדר"כ מתנהג כשאר הנוסעים, בעיניהם כל השומרי מצוות- אחד הם ואם יש אחד שמתפרע משליכים זאת על כלל הציבור.

ג'ני דיילת שהייתה על טיסה זו כתבה, ואני מזדהה עד מאוד: "בטיסה זאת לא קרה שום דבר שלא ראיתי קודם לכן. נוסעים אשר מתנהגים בצורה כזאת כבר ראיתי בטיסות אחרות, וזה לא רק דתיים או רק חילוניים. אנחנו עם מאוד מורכב והחיים במדינת ישראל גם הם מורכבים, אולי בגלל זה אנחנו תמיד לחוצים, כועסים, ממהרים. אנחנו תמיד חושבים שמנסים לדפוק אותנו, לעבוד עלינו, ואולי זאת ההיסטוריה שלנו כעם נרדף שגורמת לנו לחשוב ככה. גם יש לנו איזו נטייה לזרוק על הכל, להשאיר קליפות של גרעינים ככה בקטנה, להגיד 'יאללה' ו'בחייאת', להתחמק ככה מאיזה דו"ח או לעקוף באיזה תור. יש לנו חוצפה ישראלית ואנחנו יודעים, או חושבים שיודעים, מה מגיע לנו. אבל עם כמה שנתגאה בזה ונגיד שאלו הדברים שמייחדים אותנו, חשוב שנבין שקשה מאוד לתת לישראלים שרות".

אולי זו גם חברת אל-על שבחרה לעצמה סלוגן בעייתי "הכי בבית בעולם", כי הרי כשאנחנו עולים למטוס. אנחנו לא בבית בכלל! אנחנו מוקפים באנשים שאינם משפחתנו, אנחנו לא יכולים לדבר ולעשות כרצוננו. יש חוקים במטוס, אדם לא יכול לעשות ככל העולם על רוחו- וכיוצא מכך הוא לא ברשות עצמו. בסופו של דבר לכולנו אותה המטרה, כולנו רוצים להגיע בבטחה מנק' אחת לשנייה. אז אוולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, לשנות את הסלוגן ל"סובלנות זה הבית החדש" ובעיקר להתחיל לכבד את עצמנו, את החברה שסביבנו ואת מה שאנו מציגים לעולם.

צילום עצמי, מטוס אל-על