ארכיון הקטגוריה: בארץ

"הדתיים שעל הרצף מחזקים את הציונות הדתית"

מאת אביה עזרן

העיתונאי עקיבא נוביק, שחקר את תופעת הדתל"שים בסדרת כתבות בחדשות 10, נזכר בגילוי שהכי הפתיע אותו: "ביקרתי במאחז בגוש עציון וגיליתי קבוצת וואטסאפ סודית שבה ממליצים על סרטים טובים לצפייה ביום כיפור". ומה דעתו על מעמד הרבנים בימינו? "הוא לא נחלש, אלא התרסק". ריאיון

עקיבא נוביק (27) הוא עיתונאי, המשמש ככתב הפרלמנטרי של חדשות עשר. נולד בישוב עפרה שבבנימין, בן ליצחק וורדה, אח לשלושה בנים ולשתי בנות. גדל בבית שבו אביו הוא רב, והתורה היוותה את מרכז הבית באופן מלא.

לפני מספר חודשים השיק נוביק את סדרת הכתבות "הדתל"שים", סדרה החושפת את המהפכה בעולם הדתי, את זרם הדתיים לשעבר שמרקד בגבולות אפורים ונתון על רצף הנע מהדתי השמרני לדתי הפתוח. לאחר השקת הסדרה, חושף נוביק את הרעיון מאחורי הסדרה ואת החיבור האישי שלו לתופעה החדשה שגילה – הדתל"שים.

התמונה של ‏אביה עזרן‏.

אז איך הכל התחיל, מהיכן ההשראה?

"ההשראה היא מהחיים עצמם, החוויה שלי ושל בני דורי כצעירים דתיים בימינו. היו המון תופעות שהם פשוט חלק מהחיים שלי, שראיתי, ומתישהו אמרתי שזה נוגע לכל-כך הרבה אנשים וזה מהנושאים שלכל אחד יש מה להגיד עליהם, מהאתאיסט הכי גמור ועד לאורתודוקס הכי הדוק, לכולם יש דעה על זה. לכולם יש חבר, בן דוד, מכר, זה מקור ההשראה".

היו כאלה שטענו שנתת לגיטימציה לתופעה
"אין לי עניין לא לתת לגיטימציה, למרות שהואשמתי בזה, ולא לעשות דה-לגיטימציה. המטרה של הסדרה היא לחשוף אנשים למה שקורה, להצביע על דברים, להראות תופעות. יש זרם חדש, יש תופעה מעניינת, יש שינוי חברתי ואנחנו באים לגעת בו".

תמיד יש לאנשים מה להגיד, ובייחוד בנושא הזה עקיבא מספר שהיו תגובות מגוונות, "המון המון תגובות 80%-90% טובות, מפרגנות. מחילונים רק תגובות טובות, מדתיים שהם כאלה שבהם אנחנו עוסקים, גם. היו דתיים שמרנים, חרד"לים שאמרו – לא חידשת כלום, כלומר זה תופעה שאנחנו כבר מכירים. וגם הייתה ביקורת בעיקר מצד ראשי מכינות, למשל, כאשר הצבענו על זה שגם בחינוך שמרני יש אחוז גבוה של דתיים לייט או שעל רצף, כעסו על זה, והיו שכעסו שאנחנו בכלל עוסקים בזה, חשבנו שאנחנו מנסים לתת לגיטימציה, וזה הכעיס הרבה אנשים".

הוא מוסיף, "קיבלנו המון ביקורות שונות כמו שלא התייחסנו להתלבטויות, דילמות, תופעות בקרב בנות דתיות. ביקורת של הורים שאמרו 'הבנתי יותר טוב את הילדים שלי'. ביקורת שאמרה שאם אנחנו באים בלי ביקורתיות אז אנחנו בהכרח עושים אידאליזציה למה שקורה. הייתה ביקורת שאמרה שאנחנו מתייחסים רק לירושלים וזה רק סוג מסוים של דתיים".

עקיבא מספר כי, "הדבר שהכי הפתיע אותי היה, כאשר כחלק מהתחקיר של הסדרה, ביקרתי במאחז בגוש עציון וגיליתי קבוצת וואטסאפ סודית בה הדתל"שים ממליצים על סרטים טובים לצפייה ביום כיפור. די הופתעתי שיום כיפור לא נשאר כטאבו, אך בכל מקרה יש עדיין גבולות אדומים, הטאבו האחרון שנותר הוא אדם שמחלל שבת בפרהסיה או אוכל בשר לא כשר בפרהסיה הוא בהחלט לא יוכל לקרוא לעצמו דתי לא משנה מה".

התמונה של ‏אביה עזרן‏.תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏2‏ אנשים‏, ‏‏‏אנשים יושבים‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏

הוא היה חניך בבני עקיבא, למד בישיבה תיכונית חיספין ולאחר מכן במכינה הקדם צבאית בפדואל. עבר את מסלולו של כל דוס מצוי. אך עם השנים הוא הבין שאין הגדרה אחת למילה דתי, ושהכל מאוד מתעתע. "דוסיות לבושות סקיני וקוראות לעצמן דתיות, דוסים רוקדים בפאבים וחובשים כיפה", הוא אומר.

הוא לא מגדיר את עצמו חלק מהתופעה. "אני לא דתל"ש. אני לא לשעבר, אני בהווה. אני חלק מהרצף דווקא מהסוג היותר שמרני או היותר קלאסי שלו. אבל כל הרעיון ברצף הוא שהבנאדם יכול להיות יום ככה ויום ככה, ויכול להיות מאוד פלואידי מאוד גמיש, שם אני נמצא", הוא מסביר.

לדעתו, "התופעה קיימת והיכולת של הציונות הדתית להכיל אותה היא טובה לה ומחזקת אותה וגם את המחנה הציוני".

מוזר שהתופעה מחזקת, לא הגיוני שהפוך?

"היא מחזקת כי קודם כל, היא מגדילה אותה, שנית, היא מונעת זליגה אידאולוגית למחנה השני. בנוסף, היא חלק מהתחזקות של מודל המשפחה הדתית שבו כבר לא מעיפים אף אחד, אלא המשפחות נשארות חזקות. אז היא גם טבעית והיא גם חלק ממגמה מאוד מבורכת שדווקא מול העולם המודרני המטורף, המשפחה מאוד מתחזקת".

אתה חושב שהר"מים (רב מלמד) אצלך בישיבה גאים?

"אני חושב שכן, כי לא דיברתי עליהם. דיברתי בכללי על מגזר אז הם אוהבים או לא אוהבים, אני חושב שהר"מים שלי היו יחסית מאוד מעודכנים ומאוד מחוברים למה שקורה בעולם, אז כן הם יודעים שבסדרה הזו נגענו בדברים שהם נכונים והם מהחיים וקיימים".

מה קורה בנוגע למעמד הרבנים בציונות הדתית – הוא נחלש או התחזק בשנים האחרונות?

עקיבא מסביר בחדות: "מעמד הרבנים לא נחלש, הייתי אומר שהוא התרסק. אנשים לא שואלים רבנים ולא מחכים למוצא פיהם. אני לא אומר כולם, ולא אומר מספרים, ליותר ויותר אנשים זה כבר פחות אכפת, פחות מעסיק, והם לא מחכים לאישור כדי לעשות משהו אלא נותנים לעצמם אישור".

התמונה של ‏אביה עזרן‏.

נוביק שובר את כל המחסומים וחושף את הנושא הכי רגיש בציבור הדתי, מיניות: "אף אחד לא יודע איך לדבר על זה בצניעות, אז עושים שיעורי אישות ומיניות, אבל תכלס מדברים מסביב ולא נוגעים בנושא עצמו, טבעי, כמו שהוא צריך להיות".

תכף הכל נפרץ, עקיבא מספר כי, "מעטים מאוד מאוד הנושאים שהם עדיין טאבו, יש את הטאבואים האחרונים שנשברים שזה קהילת הלהט"ב, המעמד והמקום שלה בעולם הדתי, שזה להביא ילד בלי נישואים בעיקר אצל רווקות מבוגרות. כל הדברים האלה כל המקומות שההלכה לא יודעת מה לעשות מולם, הם הטאבואים האחרונים שנשארים".

נושא המיניות הוא נושא כל כך טעון וזה ממש מפתיע שהצלחת למצוא מי שידבר על זה בפתיחות

"נכון", הוא אומר, "זה הפרק שעבדנו עליו הכי קשה בסדרה הזאת, כי זה עדיין טאבו גדול מאוד, גם אנשים שעזבו את הדת לפני 20 או 30 שנה היה לנו קשה מאוד מאוד לשכנע אותם. אבל כולם, גם דתיים מהעבר גם דתיים בהווה סיפרו לנו על אותן חוויות קשות מהחינוך המיני שהם קיבלו. מהצד השני יש קונצנזוס בקרב המחנכים הדתיים שצריך פה שינוי והוא כבר בעיצומו, אפשר לראות בסוף הפרק השלישי שיש סדנאות ותוכניות במשרד החינוך. בעיקר אצל נשים, אצל בנות דתיות יש חינוך מיני שהיום אפשר להגיד אפילו שהוא טוב, אצל הבנים זה עוד בדרך לזה".

היו ראשי ישיבות או אנשי חינוך דתי שסיפרו לך על שינוי בנושא המיניות?

"קיבלתי תגובות עוד לפני הכתבה ממחנכים ומחנכות על זה שיש שינוי בשנים האחרונות. עסקנו בדור שהוא כבר על רצף ובסיבות שהובילו אותו לשם. וכן ציינו בכמה דקות בפרק הזה את השינוי שקורה, כלומר שייתכן  שהדורות הבאים לא יצאו ככה. אבל זה הנקודה שקיבלנו עליה הכי הרבה תגובות ואת התגובות הכי רגשיות מאנשים שממש, פשוט הודו לנו כשאני אומר לנו זה גם דוד גרינברג התחקירן שהוא קיבל גם המון תגובות. אנשים פנו אלינו באוניברסיטה, בעבודה, ברחוב ואמרו לנו כל הכבוד, ואלו לא אנשים בגילאי 20 עד 40 שבהם התעסקנו אלא גם מעבר, חששנו מאוד מאוד להתעסק בזה, בדיעבד הייתי יותר רגוע בגלל התגובות. וכן יש שינוי של ראשי ישיבות, גם כמה מהם הציעו לי לבוא ולדבר עם התלמידים. והיו על הנושא הזה של המיניות את התגובות הכי מחזקות הכי טובות".

לסיום, עקיבא מסכם ואומר, "המסקנה המרכזית שהגעתי אליה היא, שבגלל שזה נושא שנוגע לכולם, כלומר לכל אחד יש או מכר או חבר או אח שהם חלק מהתופעה הזאת, וגם לכולם לא משנה מה יש דעה עליו, אז זה פשוט נושא שתופס את כולם, ומעטים מאוד הנושאים האלה. אני מתעסק בחדשות בכנסת בכל הנושאים שבניהול המדינה, כל מה שהח"כים מתעסקים בו, זה כל חיי היום יום בישראל ואין נושא שמעסיק את כולם ברמה כזאת כמו העניין הזה – הקושי של דתיים בעולם המודרני, אין ספק שהופתעתי מזה".

 

התמונה של ‏אביה עזרן‏.

 

 

 

ניו יורק זה כאן

מאת זאבי פילזר

זאבי פילזר חיפש פיצה אמריקאית אמיתית פה בארץ, נכנס ל"פיצריה אפרת" ומצא את עצמו בניו-יורק. כן, בגלל הפיצה, אבל לא רק בגללה

כצבר-אמריקאי גאה, כלומר בן לעולים מארה"ב, וכאחד שהתנסה בלא מעט פיצות בלא מעט מקומות במהלך חייו, חיפשתי פיצה אמריקאית אמיתית (בשונה מהאיטלקית, על כך ארחיב אולי בטור אחר) כאן בארץ. שאלתי כמה חברים לגבי העניין, ומיד נענו כולם ואמרו: "אתה חייב ללכת ל'פיצריה אפרת'! מרגישים שם כמו בניו יורק!". אז על אף שאני בספק אם הם ירדו לעומק שאלתי, החלטתי שאין כאן מה להפסיד, גמרתי אומר ושמתי פעמיי אפרתה.

אפרת נוסדה לפני כמעט 35 שנים והפיצריה הגיעה שנתיים אחריה- המסעדה הראשונה בעיר. מדובר בעסק משפחתי; היא נמצאת בבעלות משפחת גודמן, מראשונות המשפחות באפרת, ומרדכי, אב המשפחה, הוא אחד האנשים האהובים והמוכרים בעיר. הגעתי לשם בשעת ערב, כחצי שעה לפני הסגירה, וכבר בכניסה הבנתי על מה החברים מדברים. על הקיר מצד אחד תלוי ציור שבו "הסנדק", הלא הוא דון קורליאונה, מחזיק משולש פיצה ביד, ומצד שני תמונה של מרדכי עצמו משתתף במרתון ניו-יורק. ואם זה לא מספיק, שימו לב לדברים הבאים: במקרר המשקאות, לצד הקולה והספרייט, עומדים בגאון "אריזונה", "ד"ר פפר" ו"ד"ר בראון", משקאות אמריקאים מובהקים שלא פשוט למצוא בארץ. ליד המקרר ניצבת מכונת ברד, אבל לא ברד ישראלי שקונים בקיוסק ואחרי שתי שלוקים נשאר רק קרח, אלא "פריזי" אמריקאי רך ואמיתי. מתחת לברד יושב מקרר של גלידות של… נכון מאוד- "בן אנד ג'ריס"! ואם כל זה לא הספיק – שימו לב – הפיצריה מציעה גם דונאטס לקינוח! בקיצור, נזרקתי היישר לתפוח הגדול עוד לפני שבכלל הזמנתי את הפיצה.

Image may contain: 1 person

לא היו לקוחות שישבו מסביב לשולחנות עת שנכנסתי, אולי עקב שעת הסגירה הקרבה ואולי בגלל ש"רוב האנשים מזמינים את הפיצה בטייק-אווי ולא נשארים לשבת", כפי שאומר לי אריק, יד ימינו של מרדכי שעובד בפיצריה כבר מעל לעשרים שנה. בין עבודת ההכנה על משטח המתכת לבין ההכנסה וההוצאה מהתנור, אריק מטפל בינתיים בהזמנה בטלפון. "כן גברתי, אני יודע שיותר יקר כאן מאשר ב'פיליפיצה' (פיצריה נוספת בצידה השני של אפרת), אבל הפיצה שלהם זו הפיצה שלהם והפיצה שלנו זו הפיצה שלנו! אני מבטיח לך שאם תטעמי תביני על מה אני מדבר, ואם אחר-כך לא תשתכנעי אז אני מחזיר לך את הכסף!". חתיכת התחייבות אריק נותן פה, מהסוג ששמור רק לאלו שבוטחים במוצר שלהם במאת האחוזים.

הזמנתי מגש רגיל, בלי תוספות. לעניות דעתי התוספות 'מסתירות' את הפיצה עצמה (לטוב ולרע), ועל כן אני אוהב את שלי חלקה כביום היוולדה. אז 69 שקלים עבור מגש רגיל בלי תוספות זה באמת לא זול, אבל הביטחון המוחלט של אריק בפיצה שלו לא הותיר לי מקום לחשוב פעמיים, ובעקבותיו ציפיותיי נסקו לשמיים. ומה הייתה התוצאה, תרצו לדעת? ובכן… הפיצה הטובה ביותר שאכלתי בחיי הייתה בונציה שבאיטליה (טוב, בכל זאת… ונציה), ובמקום השני ניצבת פיצריה אפרת. כן כן, לא פחות.

Image may contain: indoor

אני יכול לתאר את הפרטים הטכניים של הפיצה, כמו את הבצק העבה בדיוק במידה, את רוטב העגבניות המדהים שאת סוד הרכבו ראוי לשמור בכספת, את גבינת המוצרלה האמיתית והנהדרת שפוזרה בנדיבות ובדיוק מעוררי השראה או את מידת האפייה המושלמת – אך כל אלו רק יחטאו לאמת ויגרעו מערכה. צריך לטעום כדי להבין. אם במקום לבדו לא היה די בכדי לשאת אותי על כנפי רוח לניו יורק, אז הביס הראשון השליך אותי היישר אל מרכז הטיימס סקוור במנהטן. אריק צדק. הו, כמה שהוא צדק.

לצד הפיצה לגמתי ברד (מיודעינו הפריזי כמובן!) בטעמים תפוח ודובדבן (ניתן לשלב כמה טעמים בכוס אחת – עוד בונוס גדול!), ובסוף קינחתי עם דונאט צבעוני עם ציפוי בטעם קפה. תענוג. אריק סיפר לי שעד לא מזמן התפריט כלל גם צ'יפס וסושי, אבל ככל הנראה אלו קונספטים שהלקוחות פחות התחברו אליהם. ובאמת למה לקנות סושי בפיצריה כאשר הפיצה שלה כל כך טובה?

לסיכום, מצאתי את שאהבה נפשי. שועל פיצות ותיק ומנוסה שכמותי חווה מפיצות חדשות בעיקר אכזבות, אך בפיצריה אפרת לא רק שזכיתי לטעום את הפיצה השנייה הטובה ביותר שטעמתי מימיי, אלא גם זכיתי לטיול בחינם לתפוח הגדול. האכזבה היחידה הייתה בסוף, כשיצאתי החוצה ונזכרתי שאני עדיין בארץ.

Image may contain: food

כוסו: לדעת עבדכם הנאמן – הפיצה הטובה בארץ
כיסו:
מגש רגיל – 69 ש"ח (10 למשולש), עם תוספות – 77 ש"ח (11 למשולש), ברד – גדלים שונים מ-5 ועד 15 ש"ח, דונאטס – 6 ש"ח לאחד (5 ב-25). יקר, אבל שווה כל אגורה
כסאו: מקומות ישיבה – בפנים ובחוץ, שירותים – יש, גישה לנכים – יש
כעסו: מעורר געוגועים עזים מדי לניו יורק

 

כתובת: מרכז מסחרי תאנה 1, אפרת
טלפון: 02-9931630
שעות פתיחה: א'-ה' – 11:30-22:00, ו' – 11:30-13:30, מוצאי שבת – 18:00-22:00
כשרות: מועצה דתית אפרת

12 שעות ביקום מקביל

מאת עידו יחזקאלי

בין זוג שנפרד רגע לפני הטיול הגדול לתרמילאית מברזיל שנעצרה עם אזיקים ותפילה יהודית-מוסלמית מחרישת אוזניים – כך נראית משמרת שלי בנתב"ג, אל תשפטו אותי שאני בוהה בכם

"אתה דובר פורטוגזית?!", מתנפל עליי בהיסטריה מוחלטת בחור ישראלי משום מקום. אני בהלם, מגמגם לו שלא, הוא בתגובה מחזיר לי "סעמק!" אימתני ומתחיל לרוץ באמוק לכיוון ביקורת דרכונים, מדלג מעל אנשים ונעלם לי מהעין. אחרי שעה, כשאראה אותו קצת יותר רגוע הולך ליד בחורה ברזילאית נחמדה עם אזיקים אחרי שמצאו אצלה 15 קילו של קוקאין שניסתה להחביא במזוודה, אחבר את הנקודות. ברוכים הבאים למקום שכולם רוצים להיות בו, אבל לא באמת יודעים שום דבר עליו, ברוכים הבאים לנמל התעופה בן גוריון.

4:30 לפנות בוקר ואני ב"שער הדמעות" בביסים אחרונים של הפיצה שהזמנתי. המקום נקרא שער הדמעות בגלל שזה המקום האחרון שבו המלווים יכולים ללכת עם אהוביהם לפני פרידה אחרונה. היום נראה שיש סרט טוב. זוג צעיר מתחבק ארוכות ולא מרפה. ממש מרגע שהמגש שלי הגיע ועד השלוק האחרון של הקולה, הם צמודים. אני מתחיל להריץ סרטים מה הסיפור איתם. בכלל, מאז שהתחלתי לעבוד כאן אני לא מפסיק להריץ סרטים אפשריים על כל דמות אפשרית, זה חלק מהעניין פה. אין מוצ'ילה באופק, נראה שהבחורה היא זאת שטסה והבחור החביב מתחיל לבכות בקולי קולות. אני לוקח הימור שהיא טסה מאיזו תוכנית התנדבות כזאת והולכת להיעלם לו לארבעה חודשים לפחות. פתאום כל האווירה מתחילה להיות עצובה מדי. קשה להישאר אדיש לתמונה כזאת. "סליחה?" אני שומע ומיד מסיט מבט. אין מה לעשות, אני עם מדים ייצוגיים ותג זיהוי, שזה בעצם אומר שכל בן אדם שקולט אותי בנוף, פשוט חייב לשאול משהו, גם באמצע סרט דרמה ריאליסטי כמו שקורה ברגעים אלו. "איפה זה השירותים?". אני סורק מהר וקולט זוג ישראלי צעיר ולחוץ. אולי מתרגש. בטח טיסה ראשונה שלהם ביחד. הוא רצה אמסטרדם, היא רצתה ברצלונה, סגרו בסוף פראג. קל. אני מצביע להם על השלט הענק בצהוב שחור שכתוב עליו "שירותים" ומבין שהגיע הזמן לזוז. הבחור עדיין לא הרפה מהבחורה שטסה כנראה להתנדבות כלשהי ואני חושב על הזוג הלחוץ שבסוף התפשר וטס קל לפראג וצוחק עם עצמי בקול. פתאום אחת המנקות של הקומה עוברת, שולחת בי מבט משתהה, וממשיכה הלאה. אף אחד לא ישפוט אותי ב-5:00 בבוקר. אף אחד.

נתב"ג זה יקום מקביל. באמת. הכל זז פה בקצב אחר, שונה ממה שקורה בחיים בחוץ. כולם עברו פה, כולם רוצים לעבור פה. כל סוגי האנשים בעולם נפגשים כאן, לפעמים בקטע סוריאליסטי כל כך, שנדמה כאילו לקוח מסרט. מול מסוע מספר 4 של הטיסה מקייב מחכים כ-50 חסידים שהמזוודות שלהם ייצאו, והיי, זה אחלה של זמן לערוך תפילת שחרית בקולי קולות. אבל במסוע מספר 7 בדיוק הגיעה טיסה מאנטליה, וגם שם מבינים שזה זמן אידאלי לפרוס שטיח ולהודות לאללה. הדלפק שלי יושב בדיוק באמצע ואני פתאום שומע שני סוגי תפילות כל כך שונים אחד מן השני, שמתקיימים באותו האולם, ללא שום כוונות לעשות 'דווקא' או להתריס את האחר. אני מוצא עצמי נהנה מהשירה של שתי התפילות, ובטוח שזהו, ראיתי הכל. גבר גבוה ובהיר ניגש אליי ומתחיל לשאול אותי שאלות במבטא אמריקאי על מה קורה בירושלים עכשיו אחרי הצהרת טראמפ, כשיש לו לק כתום בוהק על כל הציפורניים. אני מנסה לחשוב איך להתייחס לזה. להעיר ולהראות לו שאני תומך? להעיר ואז הוא יפרש את זה בצורה שלילית? החלטתי להתעלם. גם ככה הוא הגיע באמצע שתי תפילות שרק הולכות ונהיות יותר חזקות, לא זמן טוב להתעסק עם אלוהים.

 

אני יוצא לכיוון האולם של מקבלי הפנים לשתות קפה של צהריים ב-10:00 בבוקר. זה אותו אולם שאתם יוצאים אליו כאשר חוויית החו"ל שלכם נגמרת באופן רשמי. אין יותר לאן לברוח אחרי האולם הזה. בשבילי זאת קומת "הדמעות השמחות". ממש כמו אחותה מלמעלה, רק שמח. אני יוצא ובדיוק נתקל במפגש של בחורה עם נעלי בלנדסטון, מוצ'ילה ו-7,000 צמידים על היד, שמולה רצים שני זאטוטים שהתגעגעו אליה יותר מדי. ההורים והאחים מצטרפים מיד עם בלונים וצעקות אושר, ואני עומד ובוהה. ככה בדיוק נראה געגוע. אני לא יכול שלא לחשוב על הבחור החביב שבכה בקומת הדמעות רק כמה שעות קודם לכן. הייתי רוצה לצלם לו את הרגע הזה של הבחורה שחזרה עכשיו מטיול אחרי הרבה זמן (את עוד הולכת להתגעגע לתקופה הזאת חמודה) ולעודד אותו, שהנה גם תורך יגיע ואיזה מתוק זה יהיה. אבל הבחור החביב כבר בבית כנראה ממשיך לבכות ואני עם ההפוך שלי חוצה את הקהל ורואה עוד עשרות חיבוקים ובלונים שעפים על תקרת האולם. אל תגידו לאף אחד, אבל בימי שישי בלילה, שהטיסות די דלות, משתמשים במין מגנט בלונים ענק ומורידים את כל מה שנשאר תלוי על התקרה. בשבוע הבא התקרה כבר תהיה שוב מלאה בעוד שורה של צבעים וצורות שונות עם מילים יפות, שבאות לסמל כמה אהובים התגעגעו אחד אל השני.

בשביל לעבוד בנמל תעופה צריך המון אורך רוח. לראות את כל הטיסות האלה ולדעת שאני מגיע לעבוד – לא פשוט בכלל. עצם העובדה שאני נחשף לכל מה שקורה במקום הזה, פשוט מגניבה אותי כל פעם מחדש. כל סוגי האנשים, כל סוגי הדרמות. האח הגדול צריך להיות בכלל "האח בנתב"ג". זה יהיה שוס. כל הסיפורים קורים כאן. בעיקר הסיפורים שלא תשמעו. אני לקראת סיום משמרת ובדיוק תוהה איך להתמודד עם גברת נחמדה ששאלה אותי איפה המטרו ליקנעם. בעודי חושב מה לענות לה אני שומע צעקות מקצה האולם של ביקורת דרכונים שמתקרבות אליי. זה לא טוב. או שמישהו איבד את המזוודה, או שלמישהו נשברה המזוודה, או שהתור בביקורת דרכונים היה ארוך מדי ומישהו צריך להוציא עצבים, ונחשו את מי הוא רואה ראשון. הוא בחור גדול והוא מתקרב אליי בצעדי ענק. אני נכנס לכוננות. טיסת אל-על, בטח בנגקוק, הכפכפים מסגירים. "סלח לי", הוא פונה אליי בתקיפות מעודנת. "כן אדוני, איך אוכל לעזור לך", אני עונה בנחמדות מהולה בחשש. "איפה אני אוסף אובר-סייז (כבודה חריגה) מהטיסה של ציריך?". "ציריך?!", אני פולט על אוטומט כמו ילד. לא יכול להיות שהוא הגיע מציריך. כתוב לו תאילנד באותיות חול על המצח. "כן, הגעתי מציריך", הוא עונה לי חצי נעלב. "עשיתי שם סקי ונקעתי את הרגל, בגלל זה אני עם כפכפים. אגב, שמעת את הצעקות בביקורת דרכונים? איזה בריטי אחד איבד את זה לגמרי. לא יכל לחכות בתור יותר. תאמין לי, כל אחד חי ביקום משלו". יקום מקביל, תיקנתי אותו בלב, אנחנו חיים ביקום מקביל. כשיצאתי מהמשמרת עוד ראיתי את הסוף של עוד הצעת נישואין מרגשת (כבר מפסיק לרגש אחרי כל כך הרבה הצעות), וצמד שוטרים שמעכב שני אנשים עם חזות לא ברורה שנייה לפני שעלו על המונית בדרך ליעד המסתורי שלהם. יאללה, נתחיל להריץ עליהם סרטים עד שנגיע הביתה.

מי רוצה להיות ג'ון אוליבר?

מאת דויד ויצמן

ביום שבת האחרון בזמן שהוביל את המחאה ברוטשילד, התארח אלדד יניב אצל ליאור שליין ב"גב האומה". עד לרגע שבו בדרך כלל יש את המונולוג הנהדר של ליאור שלו אני מחכה כל שבוע, היו פינות קבועות עם הקאסט הנהדר שכלל את אביעד קיסוס, אורנה בנאי, עינב גלילי וגלית חוגי. החבורה עזרה לישראל להתחיל עם העולם, לפתור את הבעיה הפלסטינית בעזרת פתגמים וכמובן להציף את ההדתה הגואה. ביום רביעי שודרה תכנית הבכורה של "פעם בשבוע עם תם אהרון". אהרון היה לתקופה מסוימת חבר קאסט קבוע אצל שליין עד שקיבל את ההצעה המפתה שכל גבר תימני מרעננה היה חולם עליה. בשקט בשקט נכנסת לה עוד תוכנית בסגנון "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר" או "סאטרדיי נייט לייב" למרקע הישראלי וקשה שלא לברך על כך.   

המבט שלך כשאתה מבין שרודפים אחריך?! ג'ון אוליבר

בחזרה לליאור שליין, שוויתר על המונולוג כדי לארח את אחד האנשים היותר משפיעים בחברה הישראלית כיום. קשה להישאר אדיש לאלדד יניב אם אתה אדם חברתי שאכפת לו מהמדינה אתה יכול לאהוב אותו או לשנוא אותו אבל סביר להניח שלא יהיה אמצע. אבל לא באלדד יניב עסקינן, אלא במופע האימים יוצא הדופן של שליין אשר ערך קרב בסגנון המערב הפרוע נגד יניב באחד על אחד מי שולף מהר יותר. שליין שלא כדרכו, היה מאוד ציני (נא לא להתבלבל עם סרקזם) וכשל בטיעוניו אשר היו רווים באד-הומינם. תצוגת נפל כזו של שליין אני לא זוכר (ואני צופה עוד מימי הלייט נייט שהיה לו). בשביל שיהיה פרומו עסיסי שליין תקף את הערכים אותם הוא מקדם כל תכנית ונשאר תקוע בעבר של יניב אשר הינו דוגמא מצוינת לשימוש במשפט מספר משלי : "מודה ועוזב ירוחם".

החטיא את המטרה הפעם, קורה לטובים ביותר.

אבל אין רחמים בתעשייה, ואין ימי חסד. אם יש צורך לבקר בטלוויזיה אז הצורך מגיע לשיא כאשר מדובר בפרק בכורה. תם אהרון פתח את תכניתו עם כמה משפטים אקטואליים קולעים ואז התיישב על יד השולחן ולבש על עצמו את משקפי הג'ון אוליבר. מה יותר סקסי מחקלאות? אורי אריאל, ומה יותר סקסי מאורי אריאל? אורי אריאל כאשר הוא לא מארגן טרנספר לחתולים אלא תפילה המונית לאל הגשם (לא סגור על המילים האחרונות). גיא אדלר הנהדר ניהל דו שיח על גבול הגרוטסקי עם תם אהרון ושניהם הגיעו למסקנה שעל תם להפוך לליברמן. בהמשך, הייתה פינה קצרצרה שצחקה על דברים שיאיר לפיד אמר עם הגשה של סטריאוטיפ מזרחי בדמות יגאל עדיקא.

קרדיט: לעמוד הפייסבוק של פעם בשבוע עם תם אהרון ב"כאן" תאגיד השידור (בהרצה).

מיד לאחר מכן הצטרפה שיר ראובן והיא יצאה לראות מה קורה ב"חוג" טרום צה"לי, מה עושים, איך עושים, מי עושים. משום מה בתוכניות סאטירה יש נטייה לפחות לפינה אחת לא קבועה שהתגובה היחידה לפינה צריכה להיות "לא". כמו שאצל ליאור שליין בגב האומה יש את פינת "10 משפטים ש…" או "להמציא מילים ללחן X שינגן Y" כך גם הפינה של שיר ראובן בעיקר גרמה לי לתחושה של קרינג' (חלחלה או כמו שאני מכנה את זה – חררה). להיות בוטה זה לא תמיד מצחיק, במיוחד כאשר עושים זאת באופן מאולץ. אקווה שבהמשך הפינות ישתפרו ושמכאן אפשר רק לעלות.

התמונה: לא מהקטע המחלחל של שיר ראובן.מירי רגב

השיא של התוכנית הגיע לאחר מכן, כאשר אהרון התחיל לדבר על מפעל הפיס והעלה את כמות הפעמים שאני רואה את מירי רגב על המרקע להרבה יותר מדי אחרי שהיא מככבת מדי מוצ"ש אצל ליאור שליין. בדומה לג'ון אוליבר, אהרון הציג נושא כבד בקלילות רבה. את הנתונים על מפעל הפיס ב-2016 הוא הבין שהוא לא יוכל להראות בלי שאנשים יעבירו ערוץ או יעברו לצפות בסרטון של כלב אם הם צופים בשידור החי בפייסבוק, לכן הגיע מנשה הכלב בעל ידי האדם "ואיש הנתונים של התוכנית" על מנת למשוך את תשומת הלב של אוהבי הכלבים אל נתוני מפעל הפיס.

אני משער שרבים הופתעו כאשר ראו באיזו קלות אהרון מצא קטעים אשר חיזקו את הנקודות שלו ואיששו את התאוריות על פבלו אסקובר של עולם ההימורים הישראלי. בשונה מהקלות בה הדבר מובן כאשר שליין מוצא אמירות מגוחכות של פוליטיקאים (והשמש זורחת במזרח ד"א) כאן (וגם "כאן", אבל בהרצה) הנושא אינו מוכר לציבור, לפחות לא בתקופה האחרונה מאז שכחלון הוציא את מכונות ההימורים מחוץ לחוק. אהרון לקח נושא רציני וחשוב והנגיש אותו באופן נהדר: קליל, משעשע ובעיקר בעיקר מרענן. נראה שיש סיבה נוספת ללמה לא להדליק טלוויזיה שגם ככה אין לי בחדר ולראות שידור לייב בפייסבוק של כאן. ואם אתם רוצים לדעת אם תזכו בלוטו אז כנסו לכאן.

 

"גב האומה" שלישי ושבת בשעה 21:00 בערוץ עשר (14)

"פעם בשבוע עם תם אהרון" רביעי בשעה 22:00 בתאגיד השידור "כאן" (11) ובפייסבוק

 

עד שייצא עשן ירוק: היום שאחרי ארדן

מאת דביר נווה

מעמדו של הקנאביס הולך ומשתנה בשלל מדינות ברחבי העולם, והמגמה לא פוסחת גם על ישראל. המפץ התודעתי והתאוצה שצברה "טלגראס" הפכו את הפרח הירוק לנוכח וזמין מתמיד, למורת רוחו של השר לביטחון פנים גלעד ארדן ולעיניה המשתאות של המשטרה. 2018 – שנת הלגליזציה?

 

כחצי שנה חלפה מאז אותו בוקר היסטורי לשוחרי העשב הירוק בישראל בו הכריז השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, כי מדינת ישראל עוברת למדיניות אותה כינה "אי הפללה באחריות”. ממרחק של כחצי שנה, אפשר להביט אחורה ולקבוע די בביטחון שהקמפיין והניסיון לשנות את התפישה השלילית כלפי קנאביס בקרב מערכת החוק והדרג הפוליטי – נחלו כישלון צורב. כשלונות פוליטיים אינם זרים לצרכני הקנאביס בישראל. כבר כמה מערכות בחירות רצופות שקולם של אלפי אזרחים "מתבזבז" למעשה בהצבעה למפלגת "עלה ירוק" שלא עברה מעולם את אחוז החסימה. גם תהליכים פנימיים וניסיון ארוך שנים לעשות נפשות בוועדות הכנסת לא הועילו במאום ולא שינו את מעמדו של הקנאביס בישראל.

 

marijuana joint closeup

נוכח אי היכולת לתרגם לכוח פוליטי את זעקתם של עשרות אלפי – ואולי מאות אלפי – ישראלים, החליט ציבור המעשנים שהוא מואס במדיניות המיושנת הארכאית הנהוגה בישראל. כך, למעשה, נולדה "טלגראס", הנשענת על אפליקציית המסרים הפופולארית "טלגרם". מהיום בו החלה לפעול, הפך הקנאביס בישראל לזמין ונגיש מאי פעם, למגינת לבם ולעיניהם המשתאות של מערכת אכיפת החוק. כך, במחי אפליקציה אחת, נותצו ונשברו כל כללי המשחק שהיו נהוגים טרם "טלגראס" והקנאביס הפך לנוכח מאי פעם בחיינו. בכדי לסבר את האוזן, ההערכות הזהירות ביותר מדברות על כך שב"טלגראס" מתקיימות בכל יום מאות עסקאות בשווי של מאות אלפי שקלים. הקנאביס, כנראה, כאן כדי להישאר.

הדרך ללגליזציה עוברת בכנסת

אך אליה וקוץ בה. "טלגראס" אולי הצליחה לחולל מהפכה צרכנית, אולם היא מעולם לא התיימרה לטפל בבעיה המרכזית של צרכן הקנאביס הישראלי: הפחד מפני זרועות החוק. החשש שמא שקית נשכחת או ג'וינט אחד קטן עלולים להוביל לסיבוך מיותר ולא נעים מול משטרת ישראל והסביבה עדיין לא הוסר, יש הטוענים אף התעצם נוכח מודל אי ההפללה של ארדן, שחושף מעתה את צרכני הקנאביס לסנקציות כספיות.

 

Colorful picture of Knesset Israel - The Israeli Parliament House on a clear blue cloudy sky

הרישום הפלילי אמנם ירד מהפרק, אך המודל החדש שמקדם ארדן ממשיך את הקו העקרוני שהיה נהוג בעבר ואינו מסיר למעשה את עננת האשם והפשע שאופפים – ולא בצדק – את הקנאביס. זוהי עמדתו המוצהרת של ארדן, אחד מוותיקי המנגדים לצמח הירוק. קשה להפריז במידת אחריותו של השר ארדן לכך שצרכני הקנאביס עדיין מסתובבים בחשש מה במדינת ישראל. בידיו של ארדן – מכוח תפקידו וסמכויותיו כשר לביטחון פנים – נתונה הסמכות ומצויה היכולת להורות למשטרה לעזוב במנוחה סטודנטים בפאב שמעשנים סיגריה בצבע הלא נכון.

Close up of medical marijuana joint

נוכח עברו הציבורי של גלעד ארדן, בו כיהן בין היתר תקופה כיו"ר עמותת "אל-סם", תרחיש בו הוא משנה לפתע את דעתו  ומתייצב לצד גדי וילצ'רסקי נשמע מופרך בואכה בלתי אפשרי. ארדן, האיש שעל-פיו תישק לגליזציה, מקפיד להזכיר כמעט בכל ריאיון שלו בהקשרי קנאביס מקרי קיצון אליהם נחשף ב"אל-סם". בכלל, ארדן ודואג להביע באופן נחרץ את עמדתו העקרונית: לא ללגליזציה של סמים קלים במדינת ישראל.

רק הליכוד יכול

צרכני הקנאביס בישראל הצמאים לשינוי כנראה לא יקבלו את מבוקשם כל עוד ההחלטה נתונה בידי השר ארדן, אך נדמה כי תפנית בעלילה אינה רחוקה כפי שנדמה. ממשלת ישראל הנוכחית, שמכהנת למעלה משנתיים, תתפזר – בהנחה ותשלים את כהונתה – בעוד כשנתיים ומדינת ישראל תלך למערכת בחירות, לאחריהן צפויים חילופי גברי במשרד הפנים. ארדן אגב, הצהיר לפני כחודשיים שמשרד החינוך הוא משאת נפשו, ובתסריט מסוים הוא עשוי אף להתמודד על ראשות הממשלה.

מחליפו של ארדן בתפקיד השר הממונה על המשטרה, בהנחה הסבירה שיתקדם לתפקיד שר בכיר יותר, עשוי להגיע מתוך מפלגה אחרת שאיננה "הליכוד". ואמנם, מסורתית הליכוד מעדיפה להשאיר בידיה את התיק לביטחון פנים, כך עשתה במשך רוב שנותיה בשלטון בעשרים השנה האחרונות.  ארבע אופציות מעניינות מתוך מפלגת הליכוד עשויות לעמוד בראשות המשרד לביטחון פנים בעוד כשנתיים. השרה רגב, השרה גמליאל, סגנית השר ציפי חוטובלי וחברת הכנסת שרן השכל.

על אף פעולותיה הפרלמנטריות של השכל בנושא הקנאביס, סיכוייה להתמנות לשרה נמוכים משל גמליאל ורגב לאור הוותק של השרות. מאותה סיבה, אולי במידה פחותה, גם סיכוייה של חוטובלי לקבל את המינוי נמוכים למדי. ועם זאת, השכל, שנתמכת על-ידי קבוצות לחץ ליברליות בליכוד כגון "הליכודניקים החדשים" ו"ליברלים בליכוד", עשויה עוד להפתיע, תלוי במיקום אליו תתברג בפריימריז ובמידת התעצמותם של "הליכודניקים החדשים" שפקדו למעלה מ-13,000 מתפקדים ותומכים בה אישית. בניגוד לארדן, השרות רגב וגמליאל תומכות שתיהן במדיניות חדשה ומקלה בהרבה מזו הנהוגה כיום במדינת ישראל, ולא מן הנמנע כי אחת מהן תהיה לבסוף זו שתיכנס לנעליו של ארדן לאחר הבחירות הבאות.

שלושה שרים מכהנים נוספים מתוך הליכוד, שעשויים אף הם להיכנס אל המשרד לביטחון פנים הם השרים זאב אלקין, יריב לוין ואיוב קרא. אלקין ולוין מיישרים קו עם ארדן בכל הקשור לפקודת הסמים, ובמידה וייכנסו לנעליו הם צפויים להמשיך את המדיניות השמרנית והנוקשה כלפי מעשני הקנאביס. איוב קרא, לעומת זאת, דיבר לאחרונה על התועלות הרפואיות של קנאביס והתועלות שבייצוא הצמח, אך סיכוייו להיות זה שיחליף את ארדן נמוכים משמעותית מקודמיו.

לשבור את קשר השתיקה

שרים, סגני שרים וחברי כנסת נוספים ב"ליכוד" כגון ישראל כ"ץ, ז'קי לוי וצחי הנגבי נזהרים ושומרים על מעטה עמימות מסוים בכל הקשור לעמדתם בנושא, וזו כשלעצמה תופעה אשר כמעט וחלפה מן העולם  יותר ויותר נבחרי ציבור, בישראל ובכל העולם, הבינו שהגיעה העת לשבור את הטאבו ולייצר מודל חדש ומעודכן שיתאים לרוח התקופה ולצרכי הציבור, שכידוע לא מתרגש במיוחד מאזהרות הרשות למלחמה בסמים. ההבנה שיש להקשיב לרחשי הציבור ולשנות את החוק הקיים על מנת להתאימו למצב הנוכחי מחלחלת אט אט במערכת הפוליטית ולא מן הנמנע ש-2018 תביא עמה את המשיח על החמור הירוק.