ארכיון הקטגוריה: בארץ

החזיר זבולון עזב את חיפה בשביל האהבה

אם תשאלו את החיפאי הממוצע מה הוא חושב על חזירי הבר, כנראה שהוא יאמר לכם שמדובר באחת התופעות המדאיגות והמטרידות שידעה בירת הכרמל. תכירו את הסופרת ענת ליבנה, שכתבה ספר ילדים על זבולון, חזיר בר חיפאי שהתאהב בחזירה מהיער. "אני חושבת שלא טוב להם לחיות בעיר, ולא טוב לנו שהם חיים בעיר"


כתבה: אביטל פריד / ערך: מור שפייר

מה עוד לא נאמר על תופעת חזירי הבר בחיפה, אשר הגיעה אל שיאה בשבוע שעבר כאשר תקף חזיר בר תושב בן 69 במהלך טיול לילי. התושב נפצע באורח בינוני ופונה לביה"ח רמב"ם.

כידוע, חזירי בר אינן חיות עירוניות, ומקומם הוא בטבע. אבל, בחיפה, המציאות היא קצת אחרת – חזירי הבר מסתובבים בגני המשחקים ובחצרות בתי הספר, במרכזים מסחריים ובין כבישי העיר. את שעות היום שלהם מעבירים החזירים בבילויים כמו הפיכת פחים ופיזור האשפה על המדרכות, פגיעה במכוניות ואף יש המגדילים לעשות ורודפים אחר בני אדם.

שתי עובדות מעניינות לגבי חזירי הבר: הראשונה היא שחזירי בר לא יכולים להרים את הראש. לכן, במקרה שאתם נתקלים בחזיר בר ברחוב ומרגישים מאויימים, תעלו על האמצעי הגבוה הקרוב אליכם. זה יכול להיות פח, או גג של רכב למשל. העובדה השנייה היא שחזירי הבר לא תוקפים סתם כך – הם תוקפים רק במידה שהם מרגישים מאויימים.

אתם ודאי שואלים את עצמכם – כיצד מתמודדים עם המציאות הזאת בחיפה? עיר אשר חרטה על דגלה את היותה עיר של "דו קיום" בקרב היושבים בה, וכעת, גם בין תושביה לחזיריה?

ובכן, ישנן דרכים שונות – יש תושבים שכועסים, יש את המכילים, ישנם האקטיביסטים הפועלים לשינוי המצב, ויש את מי שמתבוננת על התופעה הייחודית מזווית אחרת לגמרי.

צילום : שירלי קרשובר

שוחחתי בנושא עם ענת ליבנה – בת 38, נשואה ואם לשתי בנות, תושבת שכונת ורדיה בחיפה שגרה בעיר כ-17 שנים. היא עברה לחיפה בשביל ללמוד בטכניון, התאהבה בעיר ונשארה.

ליבנה הינה חובבת ספרים מושבעת. היא הוציאה לאור שני ספרי ילדים – "נועה חייבת שמלה מסתובבת" שנכתב בהשראת בנותיה, ו"ליאור חייב להיות הכי גיבור". כעת, היא מוציאה ספר חדש העוסק בתופעת חזירי הבר בחיפה. את הספר החליטה לכתוב מזווית הראייה של… ובכן, מזווית הראיה של החזיר.

נחשפתי לספר שלך דרך ההדסטארט שפורסם באחת מקבוצות החיפאים בפייסבוק. איך הגעת ללכתוב ספר?

"חזירים היו פה תמיד בחיים שלנו, אבל בשנה האחרונה נהיו כמויות מטורפות. אם פעם הייתי רואה חזיר פעם בהמון זמן, זה נהיה כמויות ברמה שרואים אותם גם כל יום. זה גם עלה המון בתקשורת, ברשתות החברתיות, בעיתונים ובטלוויזיה. בכל מקום מדברים על זה. הסתכלתי על החזירים וזה הביא לי איזשהי מחשבה על הזווית של החזיר שנולד בעיר, והוא בכלל לא אחד כזה שבא מהיער. הוא כל החיים שלו היה חי בעיר, והוא מראה את העולם מהזווית שלו. מה שאני אוהבת זה לכתוב סיפורים, ובפרט לילדים, אז הסיפור הזה התחיל להיבנות ולהתגלגל עד שהחלטתי שאני רוצה להוציא אותו בתור ספר".

מהי התפיסה שלך לגבי ההתנהלות אל מול תופעת החזירים? בפרט, כתושבת העיר חיפה.

"הרבה אנשים רוצים לדעת באיזה קופסה לשים אותי, אם אני בעד או נגד. לתייג. האמת שהדעה שלי היא לא כל כך נחרצת – אני חושבת שלא טוב להם לחיות בעיר, ולא טוב לנו שהם חיים בעיר. יש כל מיני סיטואציות שיכולות להיות מאוד מסוכנות כמו המקרים שראינו – שאנשים נפגעו, שחזירים נדרסו. אני לא חושבת שהם רעים, אבל הנושא הזה לא מטופל ובגלל זה הוא מגיע לכאלה מימדים.

"אקולוג שדיברתי איתו במסגרת ההכנות לספר אמר שאת המצב צריך לנהל, או להגביל את ההתרבות שלהם ולשים להם האכלה במקומות אחרים. אני לא בדיוק יודעת איזה פתרונות יש, אבל הייתי מאחלת לכל החזירים שימצאו בית ביער ולא ברחובות כי זה לא טוב להם".

מעניין אותי לשאול – למה בחרת לספר את הסיפור דווקא מנקודת המבט של החזיר?

"כי נקודת המבט שלנו מאוד ברורה, מסוקרת ומצולמת. יש כאלה שאומרים שאנחנו הפרענו להם, יש כאלה שאומרים שצריך להרוג את כולם. אבל, בעצם, אין את הזווית של החזיר שלא כל כך מודע למה שאומרים עליו וחי בכיף שלו – מחטט בפחים, נח על מזרון, מפריע למכוניות – במהלך הסיפור הוא מתאהב בחזירה מהיער ומחליט לצאת אחריה למסע. בסופו של דבר הוא מגלה שהחיים ביער הרבה יותר טובים, ומחליט לחיות איתה שם. זה סיפור הרפתקה".

האמת שזה גדול. לא חשבתי על הזווית הזו אף פעם. איך היו התגובות של אנשים לספר?

"התגובות מעורבות. היו דתיים שהיו מזועזעים מזה, כי חזיר זה חיה שאסור לדבר עליה ולהזכיר אותה והם לא היו מכניסים ספר שכזה בשום אופן לבית שלהם. בסופו של דבר, אני חושבת שהרבה אנשים כן אהבו אותו. גם אנשים מהסוג שאוהב את החזירים וגם מהסוג שלא אוהב אותם. בסופו של הסיפור הוא מחליט לחיות ביער, אז כולם אוהבים את הסיפור".

ליבנה אוהבת לכתוב לילדים. היא רצתה שהספר יהפוך למערך שיעור וישולב במסגרות החינוך, ללמד את הילדים באמצעות הספר על תופעת החזירים – מאיפה הם באו, למה הם פה, מה הם אוכלים, איך צריך להתנהג לידם, פתרונות. במשך תקופה ארוכה ניסתה להוציא את זה לפועל, אך הגורמים הרשמיים לא היו מעוניינים לקחת חלק. היא הרימה את הכפפה והלכה על זה לבד, פתחה הדסטארט (פרויקט מימון המונים) שצובר תאוצה בימים אלו.

מה המסר שהיית רוצה להעביר לאנשים שקוראים את הכתבה הזאת?

"הייתי רוצה קודם כל לעורר את החשיבה, שתהיה מעבר למה שמדברים. הפכו את הנושא הזה לפוליטי ולכלי שמשמש להתנגחויות בראש העיר, אבל בסופו של דבר – לראות את החזירים מזווית קצת אחרת. מי ששונא אותם יוכל אולי לחשוב שזו לא אשמתם שהם פה בסך הכל, ואולי אפילו יהיו אנשים שיתחילו לנקוט פעולה ולמצוא את הדרכים להוציא אותם מכאן".

אז… החזירים עדיין כאן, התושבים עדיין כאן. שניהם מוצאים בעיר את ביתם. אף גורם רשמי לא מוכן לקחת אחריות על התופעה שמטרידה רבים – בין רשות הטבע והגנים לעיריית חיפה ישנם ויכוחים בלתי פוסקים, ובפועל, התושבים הם אלה שנאלצים להתמודד עם התופעה, איש איש בדרכו שלו.

ובינתיים, תיירים רבים ימשיכו לנהור לרחובותיה של חיפה, שהוסיפה לרשימת האטרקציות שלה תצפית מקרוב על חזירי בר. אם מישהו מוצא את פומבה ממלך האריות – תגידו לו שהוא מוזמן להצטרף לחגיגה.

קום והתהלך בשומרון: האתרים שלא כדאי לפספס

הישראלים רוצים לטוס לראות מקומות מרהיבים בחו"ל, אבל לישראל, ובמיוחד לשומרון, יש הרבה מה להציע. אז לפני שאתם קופצים על המטוס שייקח אתכם לדובאי או למדינה אחרת, קראו והכירו כמה מקומות ששווה לשקול ביקור בהם

כתבה: שלם אריאלי / ערכה: כנרת גואטה

אחרי תקופה ארוכה בה טיסות לחו"ל היו חלום רחוק, מתחילים לפתוח לנו את השמיים. אלא שגם עכשיו, האופציות מאוד מצומצמות וכמעט שאין יעדים ירוקים לבקר בהם. רבות כבר דובר על ההזדמנות שיצרה הקורונה לטייל בארץ שלנו ולהכיר אותה, בהיעדר טיולים אחרים באופק. האם כבר יצא לכם ליהנות מכל מה שיש לישראל להציע? אם אתם רוצים לטייל בשומרון ועוד לא עשיתם זאת, הנה כמה המלצות בשבילכם.

רמת גלעד

רמת גלעד היא שכונה בתוך היישוב קרני שומרון שבמרכז השומרון. השכונה בנויה על גבעה, כאשר בפסגתה הוקם "מצפה שמוליק". שמוליק הוא שמוליק שהם ז"ל, אחד ממייסדי היישוב. המצפה צופה על כל מישור החוף, מהכרמל ועד אשדוד. בשלט המסביר לבאים מה הם רואים בנוף שלפניהם מצוינים מקומות כמו רחובות, תל אביב ואפילו זיכרון יעקב ואור עקיבא. במקום יש פרגולה לטובת המבקרים ואפשר ליהנות מהנוף ומהאוויר הנעים.

מצפה שמוליק. צילום: רות זרצקי
רמת גלעד. צילום: רות זרצקי

נחל קנה

מתחת לקרני שומרון עובר נחל קנה, אחד מיובליו הגדולים של הירקון ושמורת הטבע הגדולה במערב השומרון. מדובר במסלול אליו אפשר לרדת מחניית בית הקברות של קרני שומרון והוא מסתיים ביישוב יקיר. המסלול בדרגת קושי בינונית והוא אורך כ-5 ק"מ שעוברים בנוף ירוק עוצר נשימה, כאשר לאורך הדרך אפשר להתרחץ במעיינות ולנוח בצל בוסתנים. לפני הירידה לנחל, מומלץ להודיע על כך למוקד קרני שומרון במספר 09-7929222.

נחל קנה. צילום: גיל אהרוני

פארק הצנירים

לא רחוק משם, נמצא היישוב קדומים, היישוב היהודי הראשון בשומרון. בקצה היישוב נמצא פארק הצנירים שנקרא כך על שם הצנירים שנמצאים למרגלות הפארק, שהם תופעה גיאולוגית בה סלע הגיר הוא בצורת מצוק קעור. בפארק יש מדשאות רחבות ידיים, פינות פיקניק שונות ושרידים של מחצבות עתיקות. נבנתה בו מערכת של בריכות שכשוך בגדלים שונים ותעלות מים מלאכותיות והוא מושלם לבילוי משפחתי ביום חם. מהפארק נשקף נוף השומרון היפיפה, ואפשר לרדת ממנו אל מסלול קצר בנחל הנקרא נחל תאנים. גם כאן, במידה ויורדים מהפארק אל השטח יש להודיע למוקד קדומים במספר 09-7928665.

פארק הצנירים. צילום: רות זרצקי
נחל תאנים. צילום: רות זרצקי
הצניר. צילום: רות זרצקי

המרפסת של המדינה

נמשיך אל מערב השומרון, שם שוכן היישוב פדואל ובו "המרפסת של המדינה". המרפסת, כפי שהיא נקראת בקיצור, היא אתר ייחודי ומרהיב ממנו נשקף מרבית שטחה של מדינת ישראל. מאשקלון ואשדוד, דרך מודיעין, נתב"ג, תל אביב וגוש דן, נתניה, השרון וחדרה ואפילו עד הכרמל וחיפה. באופק אפשר לראות את הקו הכחול של הים התיכון. במקום הוקם מצפור חדש, שבו הוצבו משקפות נוף לשימוש המבקרים, ואם תשקיעו כמה דקות של הליכה תוכלו להגיע לעתיקות של מבצר המצודה ("דיר קלעה") המרשים. למקום יש שעות פתיחה מוגדרות, עליהן כדאי להתעדכן באינטרנט.

פינת ישיבה במרפסת של המדינה. צילום: רות זרצקי
צילום: רות זרצקי

חוות גבעות עולם

היישוב איתמר שבגב ההר משתרע על רכס הרים שנקרא רכס גדעונים. איתמר הוא היישוב המרכזי ברכס, ובגבעות האחרות נבנו חוות ונקודות התיישבות מרוחקות יותר ופחות. אחת מהן היא חוות גבעות עולם, שהיא מהמובילות בתחום החקלאות האורגנית. בחווה מדשאות מרווחות ופינות ישיבה מוצלות והיא פתוחה תמיד למבקרים. אפשר להתרשם שם מתנאי המחייה של בעלי החיים, להסתובב בין הדירים, לצפות בחליבה ובגדיים ובטלאים המקפצים להנאתם בחצרות. המרחבים בחווה יחד עם הנוף הפרוש ותחושת החיבור לטבע יוצרים מקום מושלם לבילוי של כמה שעות נטולות רעשים. במקום ישנה גם חנות המפעל של החווה בה אפשר לרכוש מוצרים איכותיים רבים מחלב עיזים המיוצרים במקום.

גבעות עולם. צילום: רות זרצקי
צילום: רות זרצקי

אם אתם כבר בדרך אל החווה, תוכלו לעצור במעיין "אירוס השומרון" שנמצא ממש בצד הדרך שמובילה מאיתמר אל גבעות עולם. לא תמיד המים במעיין נקיים ומזמינים, אבל גם אם לא, מדובר במקום נהדר לשבת רגע ולהתבונן בגבעות הירוקות שמסביב.

מעיין "אירוס השומרון". צילום: רות זרצקי

סקר: הלמידה המקוונת פוגעת בחיי החברה שלנו


כתבה: מוריה כהן, ערך: אביאל וייצמן | ט"ז חשוון התשפ"א

מעל 70% מהמשתתפים בסקר שערכנו השיבו שהלמידה המקוונת משפיעה לרעה על מצבם החברתי. לעומת זאת, רק כ-35% השיבו שהלמידה המקוונת משפיעה לרעה על מצבם הלימודי

המעבר מהכיתות אל המחשב יצר מציאות חדשה: ממגע, קרבה ושיח אנושי, שיחות חיזוק בין מורים לתלמידיהם וגם פטפוטים והשתוללויות, עברנו אל עולם של ריחוק, חוסר מגע וחום. בעולם כזה המפגש הכיתתי נעשה דרך מסך וזוג אוזניות והלמידה בו דורשת משמעת עצמית רבה יותר. ביקשנו מתלמידים ומורים לענות על שאלון בנושא המעבר ללמידה מקוונת. התשובות היו רבות ומגוונות. השאלון עסק בהשפעת הלמידה המקוונת על התחום החברתי, לעומת השפעתה על התחום הלימודי.

1- גרוע. 5-מעולה

מעל 70% מהעונים השיבו כי הלמידה המקוונת פגעה מאוד במצבם החברתי. מלמדים רבים שמילאו את השאלון ציינו כי בדרך הלמידה הזאת התלמידים פחות קשובים אחד לשני ופחות מכבדים אחד את השני, אין מפגש של פנים מול פנים וקשה לתקשר ללא שפת גוף, הבעות פנים וטון דיבור בצורה טבעית.

"ילדים מרגישים פתאום בודדים וגם הלמידה בזום יוצרת פערים לימודיים שמשפיעים מאוד על המצב החברת", ציינה אחת המורות בחינוך היסודי. מורה אחרת התייחסה לכוח ההרגל שנוצר אצל התלמידים: "התלמידים לא נפגשים כמעט. סגורים כל אחד בבית שלו מול המסך. אפילו כשכבר נגמר הסגר – אין להם כוח לצאת".

נקודה נוספת שעלתה היא של בתי ספר אשר התלמידים בהם מגיעים מכל מיני יישובים ומתקשים יותר בשמירה על קשר חברתי בין התלמידים. מורה נוספת המלמדת בחטיבת ביניים לחינוך המיוחד הוסיפה כי "בנות חנ"מ גם ככה מתקשות ליצור קשרים חברתיים קל וחומר במרחק". כמותם, מרצה במכללה ציינה את הקושי של עולים חדשים, אשר מתקשים להתנהל חברתית ללא היכרות עם חברים בארץ.

צילום: מוריה כהן

למרות זאת, ישנם מלמדים שתומכים בלמידה המקוונת וכתבו כי בעקבות המצב, הלימוד עבר לקבוצות קטנות, דבר שאפשר פתיחות ושיתוף רבה יותר בין התלמידים. מורה בתיכון כתבה כי לדעתה לא חלה פגיעה במצב החברתי, התלמידים עדיין נפגשים ועושים צחוקים בזום.
"ניתן לבחון זאת ממרחק זמן", סיכמה אחת המלמדות.

1- גרוע. 5-מעולה

ההצבעה על השפעת הלמידה המקוונת בתחום הלימודי הייתה חיובית יותר, בפער גדול מהחברתי. תלמידים רבים כתבו כי דווקא הלמידה המקוונת, כאשר כל הקניונים ושאר הבילויים סגורים ואי אפשר להיפגש עם חברים, מאפשרת להם להתמקד בלימודים ולהשקיע את כל זמנם בהם. בנוסף, הם יכולים לתכנן את הזמן ולשלב את הלימוד עם מטלות נוספות ובנסיעה.

כנגדם היו שטענו כי הישיבה הממושכת מול המסך קשה מאוד, השיעורים לא מעניינים וההקשבה לא פשוטה, במיוחד כשמדובר במשמעת עצמית, שלא באה בקלות לרוב התלמידים. סטודנטית סיפרה כי היא לומדת 7 שעות ביום ואחר כך צריכה לשבת עוד 4 שעות לפחות מול מסך כדי לעשות עבודות, קשה לה והיא לא מצליחה להתרכז.

"לחלק מהתלמידים אין את האמצעים והמקום בבית ללמידה מיטבית", הוסיף אחד המלמדים בחינוך העל יסודי. סטודנט אף סיפר כי השהייה הממושכת בבית לא עושה לו טוב, לא ללימודים ובכלל. רוב העונים רואים בלמידה המקוונת תחליף זמני בלבד ומייחלים ליום של אחרי המגפה.

מתוך השאלון עולה שאלה גדולה – האם המלמדים אחראים רק להעביר לתלמידים את החומר הלימודי או שיש להם אחריות גם על מצבו החברתי של התלמיד?



מחאת הרבש"צים: "אם יקרה משהו זה ישב לנו על המצפון"

המציאות הבלתי אפשרית של רבשצים: בין השעות העבודה הארוכות והסיכונים שבתפקיד, מחאת הרבשצים היא אמנם על תנאים אבל בבסיסה עומד משהו הרבה יותר עמוק

בשנה האחרונה עם שינויי ההעסקה של הרבש"צים (רכז ביטחון שוטף), הלנת שכר, התמודדות עם תביעות אזרחיות לבד וחוסר כיסוי בטחוני הם רק חלק מהמורכבות שנוספה להם לתפקיד. הוא האדם האחראי על האבטחת היישובים בשגרה ובחירום עד להגעת כוחות צה"ל או משטרה, האמון על הקשר בין גורמי הביטחון ליישוב והוא זה שנותר חשוף. על רקע מאבקי הכוחות בין משרד הביטחון לבין המועצות המקומיות, נראה כי אין גוף שמוכן לקחת אחריות משפטית וביטוחית סביב פעילותם החשובה.

"התפקיד שלנו הוא 24/7, כל שעה ביממה אנחנו צריכים להיות זמינים ודרוכים לכל תרחיש אפשרי. אנחנו חיים את השטח. כל טלפון שאנחנו מקבלים מקפיץ לנו את הלב, אולי קרה עכשיו משו. אנחנו חווים הרבה אירועים קשים ונמצאים ביום יום בסיטואציות מסכנות חיים. אנחנו הראשונים שחותרים למגע באירוע כדי לסיים אותו ולנטרל את האיום ואנחנו אלה שמגנים בגופנו על התושבים." מספר אהרן מלטר, רבש"צ היישוב נריה וחבר בוועד הארצי של הרבש"צים.

משרד הביטחון שרואה את חשיבות התפקיד, מעביר כספים למימון המשכורת של הרבש"צים דרך המועצות האזוריות, לוועד היישובי ומשם לרבש"צ. אך הם מבקשים מהמועצות לחתום על הסכם שמצהיר שאין יחסי עובד-מעביד בין המשרד לרבש"צ. ומי שלא יחתום לא יקבל כסף. "אנחנו מכירים את השטח, יש אירועים יום יומיים בכל שעות היממה ולפעמים רק מהדיווח אנחנו יודעים לאן הרוח נושבת, מהנסיון שיש לנו. ברגע אנחנו מבינים אם לסגור את הפינה או להפעיל מערכת שלמה עם כל הכוחות. הצבא צריך את העזרה שלנו באבחנה הדקה הזאת ורואה בנו כנחוצים מאוד."

קרדיט: כיתת כוננות אבני חפץ

אז מה בעצם הבעייה?
"אחד הדברים שהם בעייתיים זה העניין שאנחנו מועסקים דרך היישובים עצמם, אבל המנחה המקצועי שלנו זה הצבא. הציוד, הנהלים וההסמכה מגיעה מהם, אנחנו חתומים על הביטחון של התושבים ביישוב. הדבר היחיד שקושר אותנו ליישוב זה המשכורת. משרד הביטחון מעביר את המשכורת ליישוב ואז היישוב מעביר לנו, וכל יישוב עושה מה שהוא רוצה. אין משהו אחיד לכולם והנגזרת מזה, זה שאת היישוב מעניין דברים אחרים שלפעמים מכניס את הרבש"צ לכל מיני פינות, אפילו פליליות, וגורם לו להיקרע. הוא לא רוצה להיכנס עם המעסיק שלו לתקל, מצד שני הוא חתום על הנהלים ואם קורה משהו מגיעים אל הרבש"צ בטענות." מוסיף מלטר.

נכון שהמחאה היא על תנאים, אבל בבסיסה עומד משהו הרבה יותר עמוק. אדם שעובד בכל שעות היממה ובכל שעות השבוע בעבודה שמסכנת את חייו, זכאי לתגמול בהתאם. אם חס וחלילה אחד מהם נפצע במהלך תפקידו, חשוב שיהיה לו ביטוח מסודר כמו כל חייל או אדם שעובד במשרד הביטחון.

קרדיט צילום: אהרן מלטר

גם בזמני שגרה, הרבש"צ לא נח לרגע. צריך לפקח על מערך האבטחה בשגרה, על השער בכניסה ליישוב, למידת השטח ותפעול ותרגול כיתת הכוננות לאירועי קיצון. בקרב הרבש"צים התחושות קשות, כיוון שהם יודעים שאם מורידים את הרגל מהגז בנושא האבטחה, בעיות יתחילו לצוץ. אך משרד הביטחון לא מוכן לדבר איתם והם נותרו בין הפטיש לסדן.

הצעד הבא במחאה הוא להזדכות על הנשקים שקיבלו מהצבא ואפילו להתחיל בהשבתה כוללת. מלטר מספר שנכון לכרגע, הצעדים הללו נדחו. "אנחנו מאוד חוששים להגיע למצבים שיסכנו את התושבים שלנו, אפילו אם נצא מזה בצורה לא כל כך טובה, כאילו שאנחנו מתקפלים. אנחנו לא באמת יכולים לעשות צעדים דרסטיים ולנטוש את התושבים שלנו. ביקשנו עזרה גם מהתושבים וגם מהצבא שילחצו. אנחנו כרגע מנסים למצוא פתרונות אחרים, ללכת לכיוונים אחרים. יש לנו עוד שבועיים דיון בבית משפט לענייני עבודה שתדון בשאלת המעסיק. נקווה ששם יתקדם משהו ולא נצטרך להגיע למה עושים בשטח. אם יקרה משהו, זה ישב לנו על המצפון."

עיריית פתח תקווה הכריזה על מיזם להגנה על פעוטות. האם הוא אכן קיים?

ראש העיר הודיע על תוכנית "SAFEטף" שאמורה לפקח על גנים פרטיים, אבל במועצה טוענים: "רק ראש העיר מכיר את נתוני הפרויקט, אם הוא קיים בכלל"

כתב ועורך: שמואל מוהיני

בשנים האחרונות נחשפו עשרות מקרים של התעללות בפעוטות, במעונות יום ובפעוטונים פרטיים. רק בימים האחרונים נחשף בחדשות 12 תיעוד מטריד של התנהגות לא הולמת מצד הצוות כלפי פעוטות בגן פרטי בפתח תקווה. בעקבות המקרה ההורים התעמתו עם הגננות ויותר מעשר משפחות עזבו את הגן.

לאור הישנות מקרים כאלה הודיעו בעיריית פתח תקווה על "SAFEטף", תוכנית פיילוט "ראשונה מסוגה בארץ" לדברי ראש העיר רמי גרינברג, אשר מטרתה להחל פיקוח עירוני בגנים ובמעונות היום הפרטיים ולתת אפשרות לעירייה לפקוח עין נוספת יחד עם ההורים המודאגים. מבדיקה קצרה, גילינו שהצעות דומות עלו בישיבות מועצה של ערים נוספות ברחבי הארץ וכיום תוכניות דומות פועלות כבר למעלה משנה בהרצליה, ראשון לציון ותל-אביב.

מתוך אתר עיריית פתח תקווה

במעונות ממשלתיים קיים פיקוח בדמות מצלמות אבטחה, אך בכל הנוגע למסגרות הפרטיות הבלגן חוגג. במסגרת התוכנית, עיריית פתח תקווה אמורה לדאוג לפיקוח ושמירה על הסטנדרטים המקובלים בתחום החינוך באמצעות תצפיות וביקורים. בנוסף תחייב העברת הכשרות עזרה ראשונה לצוות החינוכי, ביקורי סיירי הביטחון של העיר והתקנת לחצני מצוקה וכמובן רישות הגנים במצלמות תוך מתן אפשרות צפייה ליחידת פיקוח ייעודית. במקומון בעיר פורסם כי באוקטובר האחרון התקיים כנס הסברתי בנושא, עם זאת לא ברור מתי מתחיל שלב היישום של הפרויקט.

בסוף השנה האזרחית נערכה בעיריית פתח תקווה ישיבה לאישור התקציב לשנת 2020, בין שלל הסעיפים הוחלט כי הסעיף האמון על החלת התוכנית יתוקצב בכ-100 אלף שקלים, כך לפי דברי חברת מועצת העיר ענת זנזורי, תחת הכותרת "פעולות המחלקה לגיל הרך". מבדיקה שערכנו נמצא כי עלות התקנת מצלמות ולחצן מצוקה לפי תקנות העירייה, מוערכת בכ-5,000 ₪ לכל גן. ברחבי העיר קיימות לכל הפחות עשרות מסגרות פרטיות. חישוב מהיר מראה כי הסכום שהוקצב לפרויקט לא מספיק עוד לפני יישום כל הפעולות שבהן מתפארים בעירייה, למשל הטלת פיקוח קפדני, סיורים והעברת הדרכות לצוות החינוכי. נוסיף כי באותה הישיבה טען גרינברג שקיים גירעון של למעלה מ-30 מיליון שקלים בעקבות הקמת פרויקט "הפארק הגדול" שהותיר אחריו ראש העיר היוצא איציק ברוורמן.

תוך כדי כתיבת הכתבה צפו ועלו טענות נוספות באשר להתנהלות העירייה ובפרט לגבי התנהלותו של ראש העיר, הכוללת האשמות בדבר הסתרת מידע וקבלת החלטות מבלי לשתף את חברי מועצת העיר. דיברנו עם שניים מהם.

גנאדי בורשבסקי, מסיעת "מצטיינים עם גנאדי", אמר לנו כי הוא לא מכיר כלל את התוכנית המדוברת וזאת למרות שכל פרטיה מופיעים באתר העירייה. "רק ראש העיר מכיר את נתוני הפרויקט, אם הוא קיים בכלל", אמר בורשבסקי. לדבריו, "זה שהפרויקט מופיע באתר לא מעיד כי הוא קיים, רמי גרינברג מתעסק רק ביח"צנות ומעניינת אותו רק התקשורת".

מתברר כי גם בקרב חברי סיעתו של ראש העיר כלל לא מכירים את הפרויקט: ענת זנזורי מסיעתו של גרינברג "התחדשות", לא ידעה במה מדובר והאשימה את ראש העיר כי הוא מנהל את חברי המועצה כמו "בובות על חוטים". בנוגע לטענות שעלו בפי גרינברג על הגירעון הקיים התפלאנו לשמוע כי ההפך הוא הנכון והעירייה נמצאת דווקא במאזן חיובי של מיליון שקלים.

כמו חבר המועצה גנאדי, גם זנזורי השתלחה בראש העיר והאשימה כי "הוא מנהל את העיר לבדו. מדובר בשקרן, לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה". בנוסף, אנו מדווחים כאן לראשונה כי לאור התנהלותו הבעייתית של ראש העיר רמי גרינברג מאז נבחר, החליטה זנזורי לפרוש מסיעתו של ראש העיר. "רמי גרינברג הוא שקרן, אם הוא הוא יגיד לי שעכשיו השעה חמש בערב אני הולכת לבדוק", אמרה והוסיפה  כי "האיש מנהל תקציב של שני מיליארד שקלים בעצמו ומבטל את דעותיהם של חברי המועצה אחד אחד. גם את חברי סיעתו הוא מנהל כאילו היו בובות על חוטים".

צילום: דוברות המטה של רמי גרינברג

מראש העיר רמי גרינברג נמסר בתגובה: "לגבי הגירעון, מדובר בחריגה מתקציב האגם שהותיר אחריו איציק ברוורמן ולטובת ייעול התקציב עצרנו את התשלומים לקבלנים שעבדו שם בכדי לא לפגוע בתקציב העירייה. הרבה מאוד אנשים לא קיבלו את הכסף שהיו צריכים לקבל בגלל ההתנהלות התקציבית".

לגבי פרויקט "SAFEטף" הוסיף גרינברג: "אנחנו העירייה היחידה בארץ שהקימה מחלקה ייעודית בכל הקשור לטיפול בגיל הרך עם מבנה משלה, קבלת קהל, אנחנו מעבירים הדרכות לכל מעונות היום הפרטיים והלא פרטיים כאחד וכן גם פעילויות מהנות. במשרד הרווחה רוצים לתת לעיר פתח תקווה את הסמכויות לטיפול בנושא לאור היעילות במחלקת הגיל הרך. בשונה מתל אביב, הרצליה וראשון לציון, שם הפיקוח הוא מטעם משרד הרווחה ולא באחריות העירייה, בפתח תקווה הפיקוח הוא עירוני שכולל גם תקציבים, הדרכות והכשרות שונות. תקצוב הפרויקט נאמד במיליונים שהולך למשכורות, לפעולות ייעודיות וכן למעטפת הפיקוח העירונית".



כולנו יהודים: הקשר עם יהודי התפוצות

שירות לאומי חוצה גבולות הוא שליחות בפני עצמה. עמותת 'בת-עמי' בשיתוף תנועת 'בני עקיבא העולמית' ו'המזרחי העולמי' מפעילים בכל שנה כמאה בנות שירות מסביב לעולם. משמעות המשאב הלאומי של יצירת קשר עם יהודי התפוצות, חיבורם לציונות וערכים ועל ההתבוללות ההולכת וגוברת בקרב יהודי העולם

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

כולנו מכירים את בתי חב"ד הפזורים בכל קצוות העולם ומהווים מקום חם ובטוח לישראלים שבחו"ל. אך יש עוד אנשים שמקדישים זמן מחייהם לשליחות בתפוצות וביניהם בנות השירות הלאומי. את השירות מקיימות הבנות מטעם עמותת 'בת עמי' המשמשת לארגון השירות הלאומי בתפוצות בשיתוף תנועות 'בני עקיבא העולמית', 'המזרחי העולמי' וארגון 'תורה מציון'. 

אוהד טל, מנהל מרכז השליחות המזרחי העולמי בקריאה לבנות לבוא ולהצטרף לשליחות בתפוצות
מתוך עמוד היוטיוב של עמותת 'בת עמי'

רוב הצעירים בישראל משרתים את השירות הצבאי או הלאומי שלהם בגבולות הארץ. אומנם יש כאלו שיוצאים למבצעים נועזים בארצות השכנות לנו אבל בדרך כלל זה לטווח קצר. ישנן בנות אשר בוחרות לצאת מאזור הנוחות שלהן ולתרום את השנה השנייה של השירות הלאומי שלהן דווקא בחו"ל במטרה לחזק את הציונות בקרב אלו שבחרו שלא לגור בארץ.

בנות שירות ושליחים מטעם 'תורה מציון' בממפיס, תמונה באדיבות: עדינה גרוס, בת שירות בממפיס

לא מספיק לרצות לצאת לשליחות, בשביל להתקבל לכך קיים תהליך מיונים שאינו פשוט ומהיר. תנאי הסף הראשוני הינו שהבנות יהיו אחרי השנה הראשונה של השירות. לאחר מכן, עליהן לעבור שלל ראיונות פרטניים וקבוצתיים עד להודעת התאמה לשירות. גם כאן התהליך לא מסתיים, הבנות עוברות בדיקות התאמה לבת זוגתן לשליחות, דבר הדומה קצת לשידוכים בין בני זוג. הצוות של עמותת 'בת עמי' מצוות את הבנות בזוגות, דבר הקובע עם מי יהיו ביחד במהלך השנה הקרובה. בדרך כלל, כל זוג יפגשו בארץ על מנת לוודא שהן אכן מסתדרות יחד ומשם יצאו לחיפוש קהילה המתאימה לשתיהן. כחלק מהקשר של עמותת 'בת-עמי' עם התפוצות קיימות קהילות שונות ברחבי העולם אליהן ניתן לטוס. אוסטרליה, גרמניה, שווייץ וארצות הברית הם רק חלק מהמקומות ביניהם צריכות הבנות לאתר את המקום השירות הנכסף.

השלב הקשה מכל הוא שלב הפרידה מהמשפחה, הבנות יודעות שהן הולכות להיעדר מהבית למשך השנה הקרובה, אולם ישנה יש גם תחושה של התרגשות באוויר, יציאה לדרך חדשה. עם הזמן המקום החדש הופך למוכר ונעים אך במקביל גם הגעגוע לבית גובר.

הקשיים לא מסתיימים בפרידה מהארץ, קליטת השפה היא לעיתים מורכבת, המנטליות השונה ובעיקר המרחק מכל המוכר והידוע גורמים לשנה להיות מאתגרת יותר משירות רגיל. הבנות מגיעות לקהילות יהודיות ברחבי העולם ולרוב מתארחות בבתים של תושבים. במהלך היום הן משולבות בבתי הספר היהודים ואחריות על פעילויות חברתיות סביב ערכים וציונות. בשעות אחר הצהריים הרבה מהבנות שותפות לפעילות בסניפי תנועת הנוער העולמית של בני עקיבא ומוסיפות ליצירת הקשר דרך דור העתיד.

פעילות חינוכית בעברית בבית ספר בממפיס, ארה"ב
תמונה באדיבות: עדינה גרוס

אחת הדוגמאות למקומות השירות אלהם מגיעות הבנות הוא ממפיס. ממפיס היא העיר השנייה בגודלה במדינת טנסי שבארה"ב. רק לאחרונה הגיעה לשם לביקור סיוון רהב מאיר, כתבת חדשות 12, שיצאה לשנת שליחות עם משפחתה בארה"ב. היא סיפרה כי הרב בנימין לרפילד, רב המקום, אמר לה כשאסף אותה משדה התעופה של ממפיס, "ברוכה הבאה לאמריקה האמיתית". "כעבור יממה וחצי ו-8 הרצאות בעיר, הבנתי על מה הוא מדבר. זו הפעם הראשונה שלי בקהילה כזו: מרוחקת, קטנה, בקצב אחר לגמרי, עם אתגרים אחרים לגמרי. כשידברו על 'יהדות ארצות הברית' לרוב לא ידברו עליה". כך כתבה בעמוד הפייסבוק שלה.

סיוון רהב מאיר בביקור בממפיס, במפגש עם בנות השירות והשליחים במקום.
תמונה באדיבות: עדינה גרוס

השליחות אינה חשובה רק ליצירת הקשר עם יהודי התפוצות: כ-8.1 מיליון יהודים חיים מחוץ לישראל (מתוכם כ-5.7 מיליון בארה"ב), בעוד שבישראל חיים כ-6.6 מיליון יהודים. כך עולה מהאומדנים המעודכנים של פרופ' סרג'ו דלה פרגולה מהאוניברסיטה העברית. נראה כי כמות היהודים המתגוררים בחוץ לארץ גדולה מכמות היהודים המתגוררים בישראל. על כן יש לעודד עלייה לישראל ולשמור על קשר בין היהודים ברחבי העולם. כמו כן, נושא ההתבוללות לא מוסיף למצב, וכן הישראלים היורדים מהארץ למדינות אחרות.

מידי שנה שולחת עמותת בת-עמי כמאה בנות שירות אל מעבר לים. ההשפעה שלהן רחבה ומשמעותית. ילדים רבים רואים בהן מקור השראה וחיזוק של הערכים הציונים. לא פעם בני נוער מעידים שהדמויות של בנות השירות והשליחים שליוו אותם לאורך השנים הם אלו שגרמו להם בגיל מבוגר יותר לעשות עליה ולבוא לגור בארץ. כמו כן, קיימת השפעה ארוכת טווח, לאחר זמן השהות בחו"ל. כאשר הן חוזרות לארץ בתום השנה, האנשים והתלמידים אתם נפגשו במהלך השנה יודעים שיש להם כתובת בארץ. ובעצם יוצרים את הקשר החזק ביותר בין הארץ ליהודי התפוצות.

אין ספק שלבחור לשרת את מדינת ישראל מחוץ לגבולותיה היא החלטה אמיצה, אך היא גם מתגמלת וחשובה בין אם לפן האישי אישיותי ובין אם למשאב הלאומי הנוצר בקשר זה.

מטפלת בחולות אלצהיימר: "המטרה שלי היא להיות הפה שלהן"

מחלת האלצהיימר, ממנה סובלים כחמישית מאוכלוסיית קשישים, היא מחלה קשה ומורכבת. הדר לוז, אחות במעון, משתדלת לראות גם את הצדדים החיוביים של המחלה ולעזור עד כמה שניתן לדיירות הסובלות ממנה

קרדיט: הדס לוז

הדר לוז, בת 28, נשואה לעשהאל ואם לשלושה ילדים עוסקת במחלת האלצהיימר בשני כובעים. היא נכדה לסבתא החולה באלצהיימר, אחות ראשית במעון "שומרי החומות" המיועד למגזר החרדי בירושלים, ועובדת באופן יום יומי עם הדיירות אשר רובן סובלות מהמחלה ברמות משתנות. במעון מתגוררות 27 דיירות, כאשר רק חמישה מהן צלולות לחלוטין ואפשר לסמוך על מה שהן אומרות.

"הקושי העיקרי שלי מול הדיירות הוא לראות אותן נשחקות, חוסר היכולת שלהן להיות אובייקטיביות", מספרת הדר. "הפרשנות שהן נותנות למציאות היא פגועה. אין להן עכבות, אין להן סבלנות, ואין להן טאקט. את יכולה ממש לראות את החשיבות של עבודת המידות, דברים שלא עבדת עליהם לפני הזקנה יודגשו ויצאו החוצה ללא הבחנה. אין יכולת לעדן את מה שיש בפנים".

מעון "שומרי החומות". קרדיט: הדס לוז

ההקצנה פוגשת את הדיירות לא רק בהדגשת קווי האופי אלא גם בקשר עם המשפחה. בציבור החרדי יש מסירות אין קץ לכיבוד הורים. הדיירות זוכות למעטפת משפחתית חמה ומחבקת. אך עם זאת, אפשר לראות מה היו הקשרים לפני המחלה. "אמא שטיפלה במסירות בילדיה, זה חוזר אליה בגדול. יש לי דיירת שהבת שלה באה כל צהריים כדי להביא לה ארוחה חמה, למרות שלה בעצמה יש עשרה ילדים שהיא צריכה לטפל בהם. אך יש גם סיפורים אחרים, לעיתים ממש קשה לילדים לראות את הוריהם במצב הזה ולא תמיד כל הילדים מגיעים לבקר בצורה סדירה. אני רואה מהקשר שלי עם סבתא שלי, שלדור השלישי יותר קל להכיל את המצב החדש מאשר לדור השני. לנכדים קל יותר לעזור לסבתא וסבתא כי הם לא נמצאים במקום של יחס הורה-ילד", מוסיפה הדר.

היעד של הדר בתור מטפלת הוא לתת את הטיפול הכי טוב שאפשר. "לעיתים, בגלל המחלה יש התפרצויות אופי. אני לא מנסה לשנות את הדיירת, ולא מתעמתת איתה במקום שהיא נמצאת בו. יש לי מטופלת שמחשיבה עצמה כצלולה, טוענת שהיא כבר לקחה את הכדורים, ואני רואה שהם עדיין יושבים בכוס. אני לא מתווכחת איתה על זה, כי בעצם כך אפגע בכבוד העצמי שלה. נכון, זה אומר לעיתים לעגל פינות, אך יותר מכל חשוב הצד הנפשי-רגשי של הדיירת, לא אשבור לה את המילה. מלכתחילה, אם אני רואה שיש מטופלת שקשה לה עם דבר מסוים אני אעשה את הכל כדי שהיא תרגיש טוב כמה שאפשר".

עמדת תרופות. קרדיט: הדס לוז.

לדעתה, הכי חשוב הוא לא לנסות לעמת את המטופל עם המציאות ולנסות להזכיר לו דברים, זה בעיקר מכלה את הכוחות והעצבים של המשפחה. צריך לשמר את היחסים חמים, ולזרום עם איך שהאדם מגדיר את עצמו ואת איפה שהוא נמצא. "כשהמשפחות באות לבקר, מתקיים גירוי חושי. התקווה שלי היא שאדם לא יסבול במצב הזה, ואני אעשה הכל כדי לעזור לו. אם יש לי מטופלת שלא יכולה להגיד לי שכואב לה או שיש לה חום אני אנסה לאתר את זה באמצעות כלים שיש לי. לעזור למטופלים שלא יכולים לספר את עצמם, להיות הפה שלהם".

24/7: קיוסק יהודי בלב הרובע המוסלמי

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

את קיוסק "הפינה" הקימה עמותת עטרת כהנים לאחר הירצחם של הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה לפני ארבע שנים. הקיוסק שוכן ברחוב הגיא שברובע המוסלמי ומשמש את העוברים והשבים במשך כל שעות היממה. אליזה שלמה, פעילה ועובדת "הפינה", מספרת על הפרויקט וחשיבותו

מעל 4 שנים עברו מאז נרצחו הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה הי"ד בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים. הרב לביא, אשר התגורר ברובע המוסלמי שמע באותו ערב מר צעקות ויצא להושיט עזרה, אך נרצח בעת שניסה להגן. רחוב הגיא ברובע המוסלמי ידע לא מעט פיגועים וניסיונות לפגיעה בנפש. המקום בו הוא נמצא יוצר מתיחות בין היהודים העוברים בו כדי להגיע אל הכותל ובין התושבים הערבים שמתגוררים וסוחרים בו. חיילי צה"ל מוצבים בו במקומות אסטרטגיים אך דבר זה רק זה מעיד על הסכנה הרבה השוררת ברחוב זה.

הרב נחמיה לביא ואהרון בניטה הי"ד (מימין לשמאל)
צילום: באדיבות המשפחות

עמותת "עטרת כוהנים" הפועלת לישוב הרובע המוסלמי ביהודים, על ידי קניית בתים על פי חוק מתושבים מקומיים, החליטה על הקמת פרויקט מיוחד. בעקבות הפיגוע הוחלט לעודד את הנוכחות היהודית ברחוב 'הגיא' סמוך מאוד למקום הפיגוע. העמותה הקימה קיוסק הפועל 24/7 ובכך מנסה להפחית מתחושת הסכנה שאותו חווה אדם המתהלך ברחוב. הקיוסק, המכונה "הפינה", אינו מכסה את הוצאותיו אבל עומד איתן כדי להעביר מסר חד וברור. יהודים אינם צריכים ללכת בפחד ברחובותיה של ירושלים בירת ישראל.

קיוסק "הפינה"
צילום: אליזה שלמה

אליזה שלמה (23), הייתה מעורבת בפרוייקט "הפינה" כמעט מרגע הקמתו. ימים ולילות עשתה שם כדי לדאוג שהמקום ימשיך לתפקד. בין בעזרה בקניית המוצרים ובין אם בשעות הרבות אותם היא מעבירה מאחורי הדלפק, מוכרת קפה ליהודים וערבים ושומרת על נוכחות יהודים גם כשהשכנים לא רואים את המקום בעין יפה.

משפחה מ'הרובע המתחדש' בפתיחת הפינה. צילום: עמותת עטרת כהנים

איך הגעת לפינה?

"אחי עובד תחת העמותה 'עטרת כהנים' והיה צריך עוד אדם שיעשה במקביל אליו משמרות לילה". שלמה מספרת כי היא עובדת שם במשמרות קבועות, אך המקום דורש לעיתים גמישות והתמסרות. לא פעם היא בילתה שם לילות, שבתות ואף חגים. הזמן היחיד בו המקום סגור הוא יום כיפור. בשבתות המקום פועל במתכונת מיוחדת: "בשבת לא מוכרים, המקום שומר שבת. יש פה קפה, תה ומאפים בחינם".

תגובת הערבים, לדבריה, משתנה בהתאם לרקע: "הערבים שפה, הרוב הגדול עוין מאוד. ערבים שבאים מחו"ל מאוד פתוחים וסבבה איתנו, אבל זה נדיר. הערבים מהצפון ומהדרום לא מתים עליי, אבל לפעמים כשהערבים מסביב לא צועקים להם 'יהוד' הם קונים ואומרים שלום ותודה".

גם היהודים אינם מגיבים באופן זהה. לדבריה, "יש כאלה שעושים פרצופים ולא מבינים או לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות באמצע הרובע המוסלמי. יש כאלה שמברכים, והם נותנים יותר ביטחון לעבור ביום ובלילה בפחות פחד".

ואם חשבתם שהתושבים הערבים הם היחידים המפרים את השלווה של אנשי הצוות, טעות בידכם. ירושלים והעיר העתיקה ידועה בתור אבן שואבת לאנשים מעורערים בנפשם אשר חושבים את עצמם למשיח. סינדרום ירושלים בעגה המקצועית. פעמים רבות אליזה חשה עצמה מאוימת על ידי אנשים אשר אינם מבינים את מקומם. ישנם דמויות המוכרות לצוות המקום, אשר חוזרים פעמים רבות בשבוע אל הפינה וכל פעם אם בקשות אחרות.

סינדרום ירושלים: ירושלים של זהב ושל קבצנים.
צילום: ערוץ אורות

המתחם שבו נמצאת "הפינה" שוכנת בתפר שבין עמדות החיילים ומהווה חזית לבניין עתיק "בית ויטנברג". בבנין מתגגרות כ-8 משפחות יהודיות המוותרות על חיי נוחות, ובוחרות לתת ביטוי לאידאלים שלהם ולגור במקום שלא ניתן להסתובב בו ללא לווי של נשק. משפחות אלו מקפידות לקרוא לשכונה 'הרובע היהודי המתחדש' ולא בשמו המוכר לכולנו, 'הרובע המוסלמי'.

בנין זה נקנה בתחילת המאה ה-19 על ידי משה ויטנברג, סוחר יהודי עשיר אשר החליט להשקיע את הונו בהתיישבות בירושלים. ביום השני למאורעות תרפ"ט, רצחו הערבים בסמוך לבניין שני יהודים, התושבים היהודים ברחו מהמקום והשאירו אותו המבנה שומם. בשנת 1967 המתחם ניתן לעמותת "עטרת כוהנים" אשר חזרו לישב את המקום והכניסו אליו משפחות יהודיות. בשנת 1978, אריאל שרון, שר הבנוי והשיכון דאז, קנה דירה בבניין כדי להביע תמיכה ביהודי המקום, זאת בעקבות התנכלויות של ערביי האזור ליהודים תושבי הרובע המוסלמי. הוא התגורר שם כמה לילות בשבוע, וכאשר כיהן כראש ממשלה הבניין אף כונה "בית ראש הממשלה".

הדלקתת נרות חנוכה בבית אריאל שרון ברובע המוסלמי בבניין ויטנברג

מה הקשיים במקום?

"הם רבים מאוד", אומרת שלמה, "קודם כל התשתיות של המקום על הפנים". הבניין שנבנה לפני שנים רבות סובל מהתפוררות וקשיים טכניים גדולים. נוסף על כך, מיקומו גורם לו להיות מקום לא נגיש לצורך הבאת ציוד ואספקה. תנאי המזג אוויר של המקום גם הם קשים: "הקור והחום קיצוניים".

"כספית המקום לא עומד בפני עצמו וזקוק לתמיכה", מספרת שלמה ומציינת כי כמות הקונים אינה גדולה וכוללת פעמים רבות רק את השומרים של המתחם או עוברי אורח בודדים. בזמנים של מתיחות ביטחונית, המצב אפילו קשה יותר. "אם יש פיגוע, בשבועות שאחרי כמעט ואין קונים, זאת בעיה".

ברור שמה שמנחה את המקום היא אידאולוגיה טהורה המאמינה בצורך להגביר את הנוכחות היהודית באזור הרובע והכותל. עצוב שמקום שנמצא במרחק מטרים ספורים מהכותל ילכו יהודים בתחושת פחד. אליזה יודעת שלא מדובר בעבודה רגילה, אבל עבורה להיות שם "זה חשוב".

להושיט יד: מדריך הטרמפיסט ליעד

כתבה: הודיה גרוס / ערכה: מיכל עמיצור

טרמפים הם הדרך הלא קונבנציונלית להגיע ממקום למקום. מה עושים אחרי שעולים למכונית, אילו סוגי נהגים תפגשו בדרך ומה אסור לכם בשום פנים ואופן לעשות?

בתור עירוניסטית מושבעת המחשבה על להתנייד בטרמפים נראתה לי הזויה ומפחידה. התרגלתי לתחבורה ציבורית עם היעדים הברורים, לוחות הזמנים (נכון שדיוק אף פעם לא היה הצד החזק שלהם), והעלות הקבועה (בתוספת התפילה החרישית שיש לי מספיק כסף טעון על הרב קו). אפילו יותר מזה, הרגשתי שלעמוד ולחכות לטרמפ זה לא פחות ממביך ולא נעים.  

החיים, כמו החיים, מסתדרים אחרת מהצפוי ומצאתי את עצמי יום אחד גרה בכפר תפוח. ישוב קטן, חמוד, ובעיקר מרחק טרמפ מאריאל, העיר הגדולה. אומנם יש בו תחבורה ציבורית לעיתים קרובות, אבל בשביל להגיע במהירות ממקום למקום ובלי לעבור בכל שאר הישובים שבדרך צריך פשוט להושיט את היד ולחכות לישועה.

מאין יבוא עזרי?
צילום: מיכל עמיצור

עולם הטרמפים פתח בפני צוהר להרפתקאות וסיפורים בשלל הגוונים. הייתי צריכה ללמוד את ה"עשה" וה"אל תעשה" של הטרמפים והנה הם לפניכם:

כלל ראשון: תמיד שואלים קודם את הנהג לאן הוא מגיע, ורק אחר כך חושפים את המיקום אליו אתם נוסעים.

כלל שני: יש סדר. מי שהגיע ראשון לטרמפיאדה עולה ראשון. האנשים שלא מכבדים את הסדר נמצאים בראש טבלת האנשים השנואים בעולם.

כלל שלישי: רלוונטי בעיקר ביהודה ושומרון – שימו לב לצבע לוחית הרישוי של המכונית. לוחית צהובה – סע בבטחה. לוחית לבנה – אתה בסכנה.

כלל רביעי: אחרי שכבר עליתם על טרמפ, חגרתם והתמקמתם כמו שצריך. לא מדברים, אלא אם כן פנו אלייך. והכי חשוב: לא עונים לשיחות טלפון! אף נהג לא רוצה לשמוע את החפירות שלכם.

כלל חמישי ואחרון: לא לשכוח להגיד תודה בסוף הנסיעה.

עד הבית, במיוחד בחורף קר
צילום: מיכל עמיצור

כמו שיש כללים לא כתובים בין הטרמפיסטים והנהגים, ישנם סוגים שונים של נהגי טרמפים שכדאי להכיר, לצורך כך חילקנו אותם לקטגוריות שונות.

  • הג'נטלמנים: אלו שייקחו אתכם בדיוק לאן שאתם צריכים, אפילו כשזה ממש לא בדרך שלהם.

הערה שלו: "מה הבעיה, הרכב כבר ממליא נוסע. עפולה זה ממש רק עוד 32 דקות נסיעה, בקטנה".

הערה שלנו: תעודת הוקרה לנהג המצטיין!

  • הדברנים: אלו שחופרים לכם כל הנסיעה וכשאתם יורדים אתם יודעים את כל עץ המשפחה של הנהג ומה הוא אכל לארוחת ערב בשנת 1999.

הערה שלו: חפירות, חפירות ועוד קצת מידע.

הערה שלנו: אין הערה – לא הצלחנו להשחיל מילה.

  • המסנג׳רים: אלו שמבקשים ממכם לעזור להם בסידורים של הרכב או לחייג עבורם לכל עם ישראל.

הערה שלו: "אחי, אכפת לך שניה להחליף לתינוקת מאחורה את הטיטול, פשוט לא נעים שתשב ככה כל הנסיעה".

הערה שלנו: באסה לכם, נדפקתם. פעם הבאה תשקלו אוטובוס יותר ברצינות.

  • נהגי השודים: זה שתוך כדי נהיגה בכלל מסתכל על התמונות החדשות שהעלו מהמסיבה אתמול (כנראה שהאלכוהול עדין מסתובב לו בוורידים), המהירות אינה יורדת מ- 130 קמ"ש וכל עיקול בכביש מרגיש כאילו עלית על הרכבת הרים בלונה פארק. כל הנסיעה אתה רק מצטער על הרגע שהחלטת לעלות.

הערה שלו: " אדוני השוטר, אין לי מושג על מה עצרת אותי…"

הערה שלנו: תתחילו לכתוב צוואה.

הטרמפים מייצרים לא פעם סיפורים שגם בעוד שבעים שנה תספרו לנכדים שלכם. בינתיים אני כבר הספקתי לעלות לטרמפ עם עיתונאי בכיר שנתן לי כמה טיפים (והיה מהסוג הראשון אם תהיתם, שירות עד הבית), לעלות על אמבולנס ולהדריך תיירים שבאו לבקר בארצנו. יש כאלה שאפילו מצאו את בחיר ליבם בדרכים.

לא משנה כמה מטורף סיפור הטרמפ שלכם, המלצה קטנה, אל תספרו אותו לאמא שלכם. במיוחד אם היא לא תישן אחר כך בלילות מדאגה.  

אז מה הכי הסיפור מרגש/מפחיד/הזוי שהיה לכם בטרמפ? כתבו לנו בתגובות.

סוף עשור: אז מה היה בתקשורת?

עשור שלם הגיע לסיימו והמציאות הספיקה להשתנות בכל כך הרבה היבטים. באנו לעשות קצת סדר לבדוק מה היה בתקשורת מאז 2010

כתבה: מיכל עמיצור / ערכה: הודיה גרוס

שנת 2020 בפתח ובכל מקום יש מצעדי העשור. מי יהיו זמרי העשור, המשפיעים, הסרטים הטובים ביותר ומה לא? בכל זאת עשור, לא בא ברגל. אם כך גם לתקשורת צריך לעשות מצעד. מה השתנה בשנים אלו בטלוויזיה הישראלית? איזה עיתונאים חדשים הכרנו וממי נפרדנו? ומהן הרשתות החברתיות שהצטרפו לחיינו. אז בואו נתחיל!

צריך לחזור קצת אחורה ולהיזכר שבעולמנו הטכנולוגי הם עדיין קיימים, העיתונים. עיתון הנייר המודפס עוד נמצא בחיינו חי ובועט, על אף שבדרך היו לא מעט מהמורות. עם זאת לא חלו בעשור האחרון שינויים דרמטיים במיוחד. העיתון היחיד שהוקם בעשור זה הוא עיתון חרדי בשם 'פלס', כנראה שבחברה החרדית יש ביצירת עוד עיתון מודפס עדיין צורך. לעומתו נסגרו שני עיתונים אחרים. האחד והפחות מוכר לכולם הוא עיתון 'חדשות ישראל', עיתון בשפה הגרמנית שסיים את תפקידו בארצנו. עם זאת, העיתון השני שנסגר מוכר לרובכם, העיתון הצבאי ב'מחנה', אשר בינואר 2020, יצא גיליון מודפס אחרון לפרידה ויהפוך לדיגיטלי בלבד.

עיתון במחנה. צילום: ארכיון צה"ל

אמנם בעיתונים לא ראינו שינויים גדולים, אך העשור האחרון שינה את הסדר בשלט הישראלי. השינויים החלו בהקמת התאגיד הציבורי כאן 11, יחד אתו נסגר ערוץ הטלוויזיה החינוכית, עליה כולנו גדלנו. גם בטלוויזיה המסחרית חלו שינויים משמעותיים. פיצול חדשות 2 לערוצים 12 וערוץ 13 שהביאו גם לשינוי אפיק לערוץ 10 שהפך להיות ערוץ 14. בהמשך צפינו במיזוג מחודש של ערוץ 10 וערוץ 13 לערוץ אחד.

פרסומת של ערוץ 12 ששודרה טרם פיצול ערוץ 2

עם כל הטלנובלה שקרתה לנו בין הידיים הטלוויזיה הישראלית הביאה לנו גם רגעים בלתי נשכחים. תוכניות שעיצבו את חיינו, והדביקו את כולנו למסך. הפרלמנט, פאודה, שטיסל, בשבילה גיבורים עפים, הנערים ועוד הם רק חלק מהסדרות שעיצבו לנו את סדר היום, וגרמו לכולנו להתרגש, להתאחד ולפעמים גם לא להסכים.

ואם מדברים על רגשות, דיונים ופילוג, צריך להזכיר איך לא, את הרשתות החברתיות. הרשת החברתית העיקרית שנכנסה לחיינו היא האינסטגרם, היא הגיעה בתחילתו של העשור ונמצאת כמעט לכולנו בכיס. סטורי, פילטריים והמון מושגים שנכנסו ללקסיקון ומהווים חלק בלתי נפרד לחיי היומיום. ישנן עוד רשתות חברתיות ששימשו לחיבור ביננו. סנאפצ'ט או בעברית שיחת תצלום, פינטרסט רשת חברתית לשיתוף אומנות שונות , הטוויטר שהגיע לישראל בסביבות שנת 2015 ומשמש בישראל בעיקר פוליטיקאים, אנשי תקשורת, ואנשים האוהבים חדשות ואקטואליה. וכמובן הטיק טוק שהגיח לעולמנו רגע לפני החלפת קידומת.

הרשתות החברתיות הולידו איתן לא מעט אושיות רשת, אנשים שהפכו למפורסמים בעקבות שימוש ברשתות החברתיות. יחד איתן נולדו לנו לא סתם אושיות רשת אלא עיתונאים ואנשי תקשורת. את מלך זילברשלג הכרנו יותר שהחל לעבוד בכאן 11 אולם, עוד קודם לכן הוא היה לאחד האושיות המוכרות בפייסבוק. בדומה אליו יותם זמרי ונועם פתחי שני פרסומאים שבעקבות סטטוסים הומוריסטים וחדים במיוחד מנחים יחד בשנים האחרונות תוכנית רדיו יומית ב'גלי ישראל' ורדיו דרום. אושיה נוספת, חנוך דאום שהכרנו בסדרה 'מחוברים' ומאז כל פוסט ויראלי עובר בעמוד הפייסבוק שלו, והוא מחזיק כיום בטור דעה שבועי בעיתון 'ידיעות אחרונות'.

מלך זילברשלג – ראיון בתוכנית אנשים

ראיון מלפני כמה חודשים לריטה גולדשטיין בתוכנית אנשים עם ההורים – דודי ורבקה זילברשלג. מנחים: קורין גדעון וחיים אתגר

Posted by ‎מלך זילברשלג – Melech Zilbershlag‎ on Monday, November 18, 2019
ראיון עם מלך זילברשלג מתוך עמוד הפייסבוק שלו

אז אמנם דיברנו על אושיות רשת, אך ישנם אנשים סלב לא פחות, העיתונאים. בכל עשור מצטרפים לשורת הכתבים של החדשות בישראל עשרות כתבים חדשים, אך יש תמיד את הבולטים מבניהם. אז איך אפשר שלא להתחיל בפריצה של שנת 2019 תמיר סטיימן שנכנס לחייהן של בנות ישראל וכבש את ליבן. הוא החל את דרכו עוד ב2010 אך התוודענו אליו במיוחד בעקבות התקיפות בדרום. יחד אתו נכנסו למסך של כולנו יאיר שרקי בליווי הפיאות, מגישת חדשות חדשה דוריה למפל, בתחום הפוליטי הצטרפו עקיבא נוביק, כתב פוליטי של ערוץ 13, מיכאל שמש, כתב פוליטי של כאן 11, ועמית סגל שכבש את כולנו עם כמות הבחירות בעשור האחרון.

בניגוד אליהם נפרדנו גם מכמה אנשי תקשורת משמעותיים בחברה הישראלית. מוטי קירשנבאום, אורי אורבך, אורי אליצור, טטיאנה הופמן, לימור שפיגל, נח קליגר, דן סממה, אורי אבנרי, ועוד שהיו לפסקול ומובילי דרך של התקשורת הישראלית.

דור העבר שכבר איננו. צילום: משה מילר, מארק נאמן, חיים צוק, לע"מ.

אז רק נאחל לתקשורת בישראל להמשיך להתקדם וניפגש בעשור הבא, אין לדעת באיזה רשת חברתית, באתר או באפליקציה, תעקבו אחרינו.