12 שעות ביקום מקביל

מאת עידו יחזקאלי

בין זוג שנפרד רגע לפני הטיול הגדול לתרמילאית מברזיל שנעצרה עם אזיקים ותפילה יהודית-מוסלמית מחרישת אוזניים – כך נראית משמרת שלי בנתב"ג, אל תשפטו אותי שאני בוהה בכם

"אתה דובר פורטוגזית?!", מתנפל עליי בהיסטריה מוחלטת בחור ישראלי משום מקום. אני בהלם, מגמגם לו שלא, הוא בתגובה מחזיר לי "סעמק!" אימתני ומתחיל לרוץ באמוק לכיוון ביקורת דרכונים, מדלג מעל אנשים ונעלם לי מהעין. אחרי שעה, כשאראה אותו קצת יותר רגוע הולך ליד בחורה ברזילאית נחמדה עם אזיקים אחרי שמצאו אצלה 15 קילו של קוקאין שניסתה להחביא במזוודה, אחבר את הנקודות. ברוכים הבאים למקום שכולם רוצים להיות בו, אבל לא באמת יודעים שום דבר עליו, ברוכים הבאים לנמל התעופה בן גוריון.

4:30 לפנות בוקר ואני ב"שער הדמעות" בביסים אחרונים של הפיצה שהזמנתי. המקום נקרא שער הדמעות בגלל שזה המקום האחרון שבו המלווים יכולים ללכת עם אהוביהם לפני פרידה אחרונה. היום נראה שיש סרט טוב. זוג צעיר מתחבק ארוכות ולא מרפה. ממש מרגע שהמגש שלי הגיע ועד השלוק האחרון של הקולה, הם צמודים. אני מתחיל להריץ סרטים מה הסיפור איתם. בכלל, מאז שהתחלתי לעבוד כאן אני לא מפסיק להריץ סרטים אפשריים על כל דמות אפשרית, זה חלק מהעניין פה. אין מוצ'ילה באופק, נראה שהבחורה היא זאת שטסה והבחור החביב מתחיל לבכות בקולי קולות. אני לוקח הימור שהיא טסה מאיזו תוכנית התנדבות כזאת והולכת להיעלם לו לארבעה חודשים לפחות. פתאום כל האווירה מתחילה להיות עצובה מדי. קשה להישאר אדיש לתמונה כזאת. "סליחה?" אני שומע ומיד מסיט מבט. אין מה לעשות, אני עם מדים ייצוגיים ותג זיהוי, שזה בעצם אומר שכל בן אדם שקולט אותי בנוף, פשוט חייב לשאול משהו, גם באמצע סרט דרמה ריאליסטי כמו שקורה ברגעים אלו. "איפה זה השירותים?". אני סורק מהר וקולט זוג ישראלי צעיר ולחוץ. אולי מתרגש. בטח טיסה ראשונה שלהם ביחד. הוא רצה אמסטרדם, היא רצתה ברצלונה, סגרו בסוף פראג. קל. אני מצביע להם על השלט הענק בצהוב שחור שכתוב עליו "שירותים" ומבין שהגיע הזמן לזוז. הבחור עדיין לא הרפה מהבחורה שטסה כנראה להתנדבות כלשהי ואני חושב על הזוג הלחוץ שבסוף התפשר וטס קל לפראג וצוחק עם עצמי בקול. פתאום אחת המנקות של הקומה עוברת, שולחת בי מבט משתהה, וממשיכה הלאה. אף אחד לא ישפוט אותי ב-5:00 בבוקר. אף אחד.

נתב"ג זה יקום מקביל. באמת. הכל זז פה בקצב אחר, שונה ממה שקורה בחיים בחוץ. כולם עברו פה, כולם רוצים לעבור פה. כל סוגי האנשים בעולם נפגשים כאן, לפעמים בקטע סוריאליסטי כל כך, שנדמה כאילו לקוח מסרט. מול מסוע מספר 4 של הטיסה מקייב מחכים כ-50 חסידים שהמזוודות שלהם ייצאו, והיי, זה אחלה של זמן לערוך תפילת שחרית בקולי קולות. אבל במסוע מספר 7 בדיוק הגיעה טיסה מאנטליה, וגם שם מבינים שזה זמן אידאלי לפרוס שטיח ולהודות לאללה. הדלפק שלי יושב בדיוק באמצע ואני פתאום שומע שני סוגי תפילות כל כך שונים אחד מן השני, שמתקיימים באותו האולם, ללא שום כוונות לעשות 'דווקא' או להתריס את האחר. אני מוצא עצמי נהנה מהשירה של שתי התפילות, ובטוח שזהו, ראיתי הכל. גבר גבוה ובהיר ניגש אליי ומתחיל לשאול אותי שאלות במבטא אמריקאי על מה קורה בירושלים עכשיו אחרי הצהרת טראמפ, כשיש לו לק כתום בוהק על כל הציפורניים. אני מנסה לחשוב איך להתייחס לזה. להעיר ולהראות לו שאני תומך? להעיר ואז הוא יפרש את זה בצורה שלילית? החלטתי להתעלם. גם ככה הוא הגיע באמצע שתי תפילות שרק הולכות ונהיות יותר חזקות, לא זמן טוב להתעסק עם אלוהים.

 

אני יוצא לכיוון האולם של מקבלי הפנים לשתות קפה של צהריים ב-10:00 בבוקר. זה אותו אולם שאתם יוצאים אליו כאשר חוויית החו"ל שלכם נגמרת באופן רשמי. אין יותר לאן לברוח אחרי האולם הזה. בשבילי זאת קומת "הדמעות השמחות". ממש כמו אחותה מלמעלה, רק שמח. אני יוצא ובדיוק נתקל במפגש של בחורה עם נעלי בלנדסטון, מוצ'ילה ו-7,000 צמידים על היד, שמולה רצים שני זאטוטים שהתגעגעו אליה יותר מדי. ההורים והאחים מצטרפים מיד עם בלונים וצעקות אושר, ואני עומד ובוהה. ככה בדיוק נראה געגוע. אני לא יכול שלא לחשוב על הבחור החביב שבכה בקומת הדמעות רק כמה שעות קודם לכן. הייתי רוצה לצלם לו את הרגע הזה של הבחורה שחזרה עכשיו מטיול אחרי הרבה זמן (את עוד הולכת להתגעגע לתקופה הזאת חמודה) ולעודד אותו, שהנה גם תורך יגיע ואיזה מתוק זה יהיה. אבל הבחור החביב כבר בבית כנראה ממשיך לבכות ואני עם ההפוך שלי חוצה את הקהל ורואה עוד עשרות חיבוקים ובלונים שעפים על תקרת האולם. אל תגידו לאף אחד, אבל בימי שישי בלילה, שהטיסות די דלות, משתמשים במין מגנט בלונים ענק ומורידים את כל מה שנשאר תלוי על התקרה. בשבוע הבא התקרה כבר תהיה שוב מלאה בעוד שורה של צבעים וצורות שונות עם מילים יפות, שבאות לסמל כמה אהובים התגעגעו אחד אל השני.

בשביל לעבוד בנמל תעופה צריך המון אורך רוח. לראות את כל הטיסות האלה ולדעת שאני מגיע לעבוד – לא פשוט בכלל. עצם העובדה שאני נחשף לכל מה שקורה במקום הזה, פשוט מגניבה אותי כל פעם מחדש. כל סוגי האנשים, כל סוגי הדרמות. האח הגדול צריך להיות בכלל "האח בנתב"ג". זה יהיה שוס. כל הסיפורים קורים כאן. בעיקר הסיפורים שלא תשמעו. אני לקראת סיום משמרת ובדיוק תוהה איך להתמודד עם גברת נחמדה ששאלה אותי איפה המטרו ליקנעם. בעודי חושב מה לענות לה אני שומע צעקות מקצה האולם של ביקורת דרכונים שמתקרבות אליי. זה לא טוב. או שמישהו איבד את המזוודה, או שלמישהו נשברה המזוודה, או שהתור בביקורת דרכונים היה ארוך מדי ומישהו צריך להוציא עצבים, ונחשו את מי הוא רואה ראשון. הוא בחור גדול והוא מתקרב אליי בצעדי ענק. אני נכנס לכוננות. טיסת אל-על, בטח בנגקוק, הכפכפים מסגירים. "סלח לי", הוא פונה אליי בתקיפות מעודנת. "כן אדוני, איך אוכל לעזור לך", אני עונה בנחמדות מהולה בחשש. "איפה אני אוסף אובר-סייז (כבודה חריגה) מהטיסה של ציריך?". "ציריך?!", אני פולט על אוטומט כמו ילד. לא יכול להיות שהוא הגיע מציריך. כתוב לו תאילנד באותיות חול על המצח. "כן, הגעתי מציריך", הוא עונה לי חצי נעלב. "עשיתי שם סקי ונקעתי את הרגל, בגלל זה אני עם כפכפים. אגב, שמעת את הצעקות בביקורת דרכונים? איזה בריטי אחד איבד את זה לגמרי. לא יכל לחכות בתור יותר. תאמין לי, כל אחד חי ביקום משלו". יקום מקביל, תיקנתי אותו בלב, אנחנו חיים ביקום מקביל. כשיצאתי מהמשמרת עוד ראיתי את הסוף של עוד הצעת נישואין מרגשת (כבר מפסיק לרגש אחרי כל כך הרבה הצעות), וצמד שוטרים שמעכב שני אנשים עם חזות לא ברורה שנייה לפני שעלו על המונית בדרך ליעד המסתורי שלהם. יאללה, נתחיל להריץ עליהם סרטים עד שנגיע הביתה.

עוד כתבות

כתיבת תגובה