תמונות קשות לצפייה: מציצנות או סיקור אמיתי ונחוץ?

כתבה: נועה בן עזרא. עריכה: ליאור תושיה

התקשורת מרשה לעצמה לעתים לפרסם תמונות קשות מבלי לחשוב על ההשפעה הטראומטית שעלולה להיווצר, היא מפרטת לפרטי פרטים את השתלשלות הפעולות שהובילו לידי רצח אכזרי, מפיצה תמונות רכב שנמחץ בתאונה, משדרת חלקי גוף של פצועים ואיש כבר לא מתרגש כשמזהירים ש"התמונות קשות לצפייה". אז איפה עובר הקו האדום?

איך אנחנו, קהל הצופים הפכנו אדישים לכאב של האחר? משוטטים בעמוד הפייסבוק הפרטי שלנו ומגוללים למעלה כשמופיעה תמונה של אדם מגואל בדם, מסתכלים עמוק אל תוך עיניי מחבל עם לב של קרח, 'עוד אח אחד ירד אל הקבר' ואנחנו כבר לא מתרגשים.

עורך בכלי תקשורת גדול מסביר: "לפעמים מגיעות תמונות קשות שאי אפשר להתעלם מהן, בטח אחרי שפורסמו בכל העולם. למשל הילד הסורי שגופתו נשטפה לחוף בטורקיה. בדרך כלל לא היינו מפרסמים תמונת גופה של פעוט, אבל במקרה הזה לא היה אפשר להתעלם ובסופו של דבר היא עזרה להציג את המצוקה והאסון של הפליטים מסוריה".

ולא רק בסוריה, גם בארץ משתמשים בתמונות קשות ככוח פוליטי. פנינה ולן, לשעבר עורכת המגזין "7 לילות" של ידיעות אחרונות, מספרת לנו על אחת הפעמים היחידות בה פורסמה תמונה של חייל פצוע בעיתון, "הייתה בה אמירה חזקה כל כך שלא יכולנו להתעלם ולא לפרסם". היא מציגה את תמונתו של רב-סרן תומר בוהדנה ממלחמת לבנון השנייה. ולן נזכרת בפיגוע הראשון בקו 5 בתל אביב "ידיעות אחרונות פרסמה בשער העיתון תמונה של האוטובוס במבט על, בין ההריסות נראתה גופת הנהג, זה זעזע את קהל הקוראים והתקבל מאוד רע, מאז – ידיעות לא פרסמה תמונות מהסוג הזה".

פיגוע הדמים שבוצע ע"י מחבל מתאבד החמאס באוטובוס קו 18 בצומת הרחובות יפו שלומציון המלכה בירושלים.
קרדיט: אבי אוחיון, לע"מ

הסמארטפונים יצרו עבורנו מרחב תקשורתי הנגיש לכולם, כולנו עיתונאים משום שכל אדם יכול לתעד ולפרסם בצורה מידית הכל – החל מאירועי יום יום, ועד לחדשות ראשוניות תמונות מפיגועים, תאונות דרכים ואירועי שיימינג. פנינה מספרת לנו שכתוצאה ממהפכת הטלפונים החכמים בחדשות מנסים העיתונאים בישראל לפרוץ את הגבולות ובעקבות זה מתעוררות שאלות של אתיקה, מוסר וגבולות הטעם הטוב.

קלות הפרסום של תמונות מסוג זה כיום עלולה ליצור תופעה מסוכנת שביסודה פוגעת בקורבנות, בציבור ובכלי התקשורת עצמם שסיקורם הופך לרדוד ומתמקד ברייטינג בלבד. ממחקרים עולה כי דווקא כתבה עם תמונה או סרטון צוברת חשיפה גדולה יותר מכתבה נטולת תיעוד ויזואלי, אז האם כמות הצפיות היא המשפיעה ונכון לפרסם תמונות מסוג זה?

כשמדובר בתמונות המציגות פיגועים, תאונות וזוועות התוכן הוא טראומטי לציבור ובעיקר לילדים קטנים שמאבדים את תמימותם אבל לא רק, נוכחים בפיגוע למשל, או בני משפחותיהם עלולים לחוות רה-אקטיבציה, כלומר לחוות הפעלה מחדש של הטראומה. דבר העלול לגרום לנזקים נפשיים עצומים.

ד"ר חננאל רוזנברג, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל בשומרון, מזכיר "זה לא חוקי לפרסם הכל, שכן יש מגבלות של דיני לשון הרע, דיני צנזורה, דיני הגנת הפרטיות, דיני זכויות יוצרים ועוד חוקים רבים, המחלוקות יהיו לגבי המשקל בכל מקרה ספציפי – מה גובר על מה, האם זכות הציבור לדעת גוברת על הפרת פרטיות בהקשר מסוים, או לא. בכל מקרה השיקולים והמשקלים משתנים, ואז נוצרות המחלוקות".

ולן מסכימה ומדגישה "לפני כמה שנים הגיע אלי כתב עם כתבת רכילות עשויה היטב, זמר מאוד מפורסם מצוטט בה מספר כמה כעס יש בו על כך שבת זוגתו נכנסה להריון ועל כמה שהוא לא מעוניין באחריות הזו ובילד הזה", הכתבה הזו יכלה להתפרסם וליצור רייטינג גדול למגזין ידיעות אחרונות, אבל פנינה התעקשה שלא לפרסם: "הילד הזה יגדל ויקרא את המילים הקשות שאומר אביו, אני לא רוצה להיות אחראית לכאב שלו". לתחושותיה, הגבול בין כתבה טובה לאנושיות עבר בדיוק שם.

פנינה ולן, מתוך אתר אונ' אריאל בשומרון.

מהצד השני, יש שדוגלים בהפצת תמונות מהסוג הזה על מנת ליצור זעזוע ולהבליט מידע מסוים בעיניי הצופים כך לדוגמה, ברוך מרזל, פוליטיקאי ימני-רדיקלי, אמר בעבר כי התמונות האלו יהדהדו במוחם של מנהיגי אומות העולם כשיצטרכו להכריע בסוגיות ישראליות ויזכירו שיש שני צדדים למטבע וישראל היא לא בהכרח ה"כובשת".

ואולי התשובה טמונה דווקא בחברה שצורכת את התמונות. "החברה מכתיבה לנו דברים", אומרת ולן, "פעם העיתונאי לא היה פונה לאבלים". לאה רבין, אלמנתו של יצחק רבין ז"ל, הייתה הראשונה לעמוד מול המצלמות ולדבר על השכול "היא דיברה על בעלה וסיפרה על הקושי שלה, מאז יש שינוי, הרבה הורים של חיילים שכולים רוצים לדבר". ההורים לא רואים בזה ביזוי או שימוש שלא לצורך, אלא את הדרך להנציח ולתת משמעות למוות, לתת כבוד אחרון לבנם. "במקרה הזה, של חיילים שכולים, התקשורת לא דוחפת בכוח, האבלים הם אלה שפותחים את הלב ומשתפים. זו הדרך שלהם להתמודד".

ולן מוסיפה כי יש מדינות שיותר מחמירות. היא מספרת על הסיקור הצרפתי סביב אירועי הירי בפריז ב-2015: "הכתבים לא שידרו מתוך זירות הפשע או עמדו בכניסה לבתי החולים בהם מאושפזים הנפגעים כמו בישראל. לא פורסמה שום תמונה מתוך מועדון ה'בטאקלן' או מכולת ההיפר-כשר".

לוויתם של ארבעת הנרצחים בפיגוע הטרור במרכול היפר כשר בפריז.
קרדיט: קובי גדעון, לע"מ.

ואולי אין כאן כלל שאלה של מוסר, אלה שאלה של פתיחות, של חופשיות יתר על המידה וקלות האצבעות על כפתור הפרסום בסטורי, בעולם דיגיטלי שהצנזורה בו הולכת ומטשטשת וחוקי המשחק משתנים, האם גם אנחנו צריכים להשתנות?

עוד כתבות

כתיבת תגובה