מטפלת בחולות אלצהיימר: "המטרה שלי היא להיות הפה שלהן"

מחלת האלצהיימר, ממנה סובלים כחמישית מאוכלוסיית קשישים, היא מחלה קשה ומורכבת. הדר לוז, אחות במעון, משתדלת לראות גם את הצדדים החיוביים של המחלה ולעזור עד כמה שניתן לדיירות הסובלות ממנה

קרדיט: הדס לוז

הדר לוז, בת 28, נשואה לעשהאל ואם לשלושה ילדים עוסקת במחלת האלצהיימר בשני כובעים. היא נכדה לסבתא החולה באלצהיימר, אחות ראשית במעון "שומרי החומות" המיועד למגזר החרדי בירושלים, ועובדת באופן יום יומי עם הדיירות אשר רובן סובלות מהמחלה ברמות משתנות. במעון מתגוררות 27 דיירות, כאשר רק חמישה מהן צלולות לחלוטין ואפשר לסמוך על מה שהן אומרות.

"הקושי העיקרי שלי מול הדיירות הוא לראות אותן נשחקות, חוסר היכולת שלהן להיות אובייקטיביות", מספרת הדר. "הפרשנות שהן נותנות למציאות היא פגועה. אין להן עכבות, אין להן סבלנות, ואין להן טאקט. את יכולה ממש לראות את החשיבות של עבודת המידות, דברים שלא עבדת עליהם לפני הזקנה יודגשו ויצאו החוצה ללא הבחנה. אין יכולת לעדן את מה שיש בפנים".

מעון "שומרי החומות". קרדיט: הדס לוז

ההקצנה פוגשת את הדיירות לא רק בהדגשת קווי האופי אלא גם בקשר עם המשפחה. בציבור החרדי יש מסירות אין קץ לכיבוד הורים. הדיירות זוכות למעטפת משפחתית חמה ומחבקת. אך עם זאת, אפשר לראות מה היו הקשרים לפני המחלה. "אמא שטיפלה במסירות בילדיה, זה חוזר אליה בגדול. יש לי דיירת שהבת שלה באה כל צהריים כדי להביא לה ארוחה חמה, למרות שלה בעצמה יש עשרה ילדים שהיא צריכה לטפל בהם. אך יש גם סיפורים אחרים, לעיתים ממש קשה לילדים לראות את הוריהם במצב הזה ולא תמיד כל הילדים מגיעים לבקר בצורה סדירה. אני רואה מהקשר שלי עם סבתא שלי, שלדור השלישי יותר קל להכיל את המצב החדש מאשר לדור השני. לנכדים קל יותר לעזור לסבתא וסבתא כי הם לא נמצאים במקום של יחס הורה-ילד", מוסיפה הדר.

היעד של הדר בתור מטפלת הוא לתת את הטיפול הכי טוב שאפשר. "לעיתים, בגלל המחלה יש התפרצויות אופי. אני לא מנסה לשנות את הדיירת, ולא מתעמתת איתה במקום שהיא נמצאת בו. יש לי מטופלת שמחשיבה עצמה כצלולה, טוענת שהיא כבר לקחה את הכדורים, ואני רואה שהם עדיין יושבים בכוס. אני לא מתווכחת איתה על זה, כי בעצם כך אפגע בכבוד העצמי שלה. נכון, זה אומר לעיתים לעגל פינות, אך יותר מכל חשוב הצד הנפשי-רגשי של הדיירת, לא אשבור לה את המילה. מלכתחילה, אם אני רואה שיש מטופלת שקשה לה עם דבר מסוים אני אעשה את הכל כדי שהיא תרגיש טוב כמה שאפשר".

עמדת תרופות. קרדיט: הדס לוז.

לדעתה, הכי חשוב הוא לא לנסות לעמת את המטופל עם המציאות ולנסות להזכיר לו דברים, זה בעיקר מכלה את הכוחות והעצבים של המשפחה. צריך לשמר את היחסים חמים, ולזרום עם איך שהאדם מגדיר את עצמו ואת איפה שהוא נמצא. "כשהמשפחות באות לבקר, מתקיים גירוי חושי. התקווה שלי היא שאדם לא יסבול במצב הזה, ואני אעשה הכל כדי לעזור לו. אם יש לי מטופלת שלא יכולה להגיד לי שכואב לה או שיש לה חום אני אנסה לאתר את זה באמצעות כלים שיש לי. לעזור למטופלים שלא יכולים לספר את עצמם, להיות הפה שלהם".

עוד כתבות

כתיבת תגובה