"האינטרנט לא הרג את הטקסט, הוא פתח מקום ליותר מילים"

רינה פיש דהן

נדמה שהקריאה הולכת ונעלמת מחיינו. הצעירים מעדיפים אינסטגרם, אימוג'י והאשטאג. ריאיון עם שתי נשים צעירות הצליח לשכנע אותי – אולי דווקא הנגישות שבאינטרנט גורמת לאנשים לקרוא יותר?

בשנה האחרונה גיליתי שיטה חדשה לחשיפת הגיל של אנשים שונים. פשוט אפשר לשאול "יש לכם פייסבוק?". אם השבתם "כן", כנראה לא נולדתם בשנות האלפיים. אם יש לכם ילדים, אחים קטנים או אפילו אחיינים, מהר מאוד תגלו שתמונה זה in ופוסט זה out. הילדים עברו לרשתות החברתיות אינסטגרם וסנאפצ'ט.

גם השינויים באלגוריתם של הרשתות החברתיות מצביעים על תופעה. פוסט שמלווה בתמונה וסרטון צפוי להגיע לקהל רחב יותר. הכתבות באתרי האינטרנט התקצרו משמעותית ובמקומם הגדילו את התמונות. במקום לכתוב אנחנו שולחים אימוג'ים. לפני כמה שנים החלו להספיד את הפרינט. אולי, בכלל, היו צריכים להספיד את המילה הכתובה על כל צורותיה?

שירה-אמונה אמסלם (מתוך: פייסבוק)

למרות כל זאת יש מי שחושבים אחרת. "האינטרנט דווקא נתן נגישות מדהימה להמון טקסטים. זה נתן ביטחון לאנשים לכתוב ולפרסם", אומרת שירה-אמונה אמסלם (30) שמחזיקה באמתחתה סיפור חיים לא רגיל. בגילה הצעיר הספיקה ללמוד תואר ראשון בריפוי בעיסוק, שבמהלכו גילתה שהיא חולה במחלה נדירה. היא התחתנה והתגרשה, והתחילה תואר ראשון נוסף בהנדסת מכונות. לאורך כל הזמן הזה כתיבה הייתה החמצן שלה. היא כתבה טור שהתפרסם בירחון מקומי במשך שנתיים, ואז פתחה דף פייסבוק שירכז את כל הטורים.

"לפני שנה התחלתי לחשוב עם אילו הישגים אני באה לגיל 30. חברה אמרה לי שאני חייבת להוציא את הטורים בתור ספר", היא מספרת. היא החלה לשלוח את הכתב להוצאות שונות. רק מהוצאה "ניב" קיבלה תשובה חיובית. היא פתחה בקמפיין מימון המונים להוצאת הספר.

"הייתי בטוחה שאני כותבת ממש גרוע. אבל אז גיליתי מה קרה עם הקמפיין שלי. הוא נגמר עם 275 תומכים ו- 122% מימון. זה פתח ערוצים מטורפים של תמיכה. גם אנשים זרים תמכו בי, וגם קרובי משפחה שבקושי היו איתי בקשר. דוד של אבא שלי החליט לתרום 10,000 ₪. רק כי הוא שמע שיש סופרת במשפחה". שירה-אמונה משתפת ביתרונותיו של הקמפיין: "כשאתה מוציא ספר בדרך כזו, זה כאילו אתה מביא ילד למשפחה ענקית. יש לך מערכת תמיכה מטורפת מאחורייך. בגלל זה אתה גם מפחד לאכזב, ומרגיש אחריות".

למה בכלל להוציא ספר ולא להסתפק בכתיבה בפייסבוק?

"יש אנשים שמכורים לנייר, אוהבים להחזיק ולהריח. גם יש לי הרבה תומכים שקנו את זה לחברים שלהם שעוד לא נחשפו או קראו. אם רוצים לתת מתנה לחבר אתה לא תגיד לו 'בוא תקרא פוסט בפייסבוק'. גם הכתיבה בפייסבוק זאת שפה אחרת. רציתי שיהיה משהו מזוקק. לתמצת את זה למסרים החשובים באמת.

כריכת הספר

שירה-אמונה מוסיפה גם את ההיבט הטכני. "במסך קשה לקרוא לאורך זמן, זה משגע את העיניים. אתה גם הולך לאיבוד כשאתה גולל בפיד. בספר אתה יכול לעצור, לשים סימניה ולחזור לזה כשיש לך סבלנות".

רעות המבורגר (30) היא אחת מהעורכים של נקודה;פסיק. כתב עת חדש לספרות שיוצא פעם בשבוע. המנויים מקבלים אותו כקובץ PDF למייל ומתבקשים להדפיס אותו.

גם היא מסכימה עם הבעייתיות של הקריאה באינטרנט. "הרגשנו שמה שקורה באינטרנט זה שיש אשלייה שאנשים קוראים. אבל בתכלס למי יש זמן?

רעות המבורגר (צילום פרטי)

אנחנו מריצים את הפיד ולא באמת קוראים. אז רצינו לקבץ את הדברים. כשיש רוגע ובזמנים שנוח, יהיה אפשר לקרוא את זה בתור דבר אחד", היא אומרת ומוסיפה "אני חושבת שביום-יום כשאנחנו גוללים בפיד אין לנו את היכולת לתת לדברים לחלחל לתוכנו. וכן יש אפשרות כשהחומרים מקובצים".

מה החידוש בכתב עת שלכם?

"אין לנו בעיה שאנשים יכתבו במקומות אחרים, זה לא שאנחנו רוצים בלעדיות. אנחנו יותר רוצים ליצור נגישות לחומרים הכתובים. דברים שנוגעים באנשים ומביאים איזה אמת. לא אכפת לנו שאלו יהיו כותבים מתחילים או שאין להם שם. מה שמעניין אותנו זה מה שזה יוצר אצל הקורא. שזה מצליח לגעת לו בנפש".

זה רק השבוע החמישי שהכתב עת מתפרסם וכבר יש לו קרוב ל-2,000 מנויים. מידי שבוע העורכים מקבלים כ-60-50 חומרים כתובים. הם מחליטים על קו מסויים לכל גיליון. לפי האיכות וההתאמה לנושא הם בוחרים את החומרים שיתפרסמו.

שער כתב העת "נקודה;פסיק"
למה דווקא בפלטפורמה הזו?

אני חושבת שיש משהו יותר מיושב במייל. זה גורם לאנשים לשבת לקרוא את זה. אולי אפילו להדפיס את זה ולשמור לסופ"ש כדי לקרוא את זה בנחת.

תרצו יום אחד להדפיס את כתב העת?

אנחנו לא בשאיפה לוותר על זה שזה דרך המייל. אני מאוד מאמינה בזה כי זה יוצר נגישות. אם נדפיס, ייקח יותר זמן ויכול להיות שזה יגרום לעלויות גבוהות. יש מחשבה בעתיד אולי להדפיס ולעשות חצי חצי. אבל זה תמיד יהיה קובץ PDF במייל. זה לא מברירת מחדל אלא בא כדי לאפשר יותר במה. הבמה יותר רחבה כשזה מגיע מתפוצת מייל.

קהילה וירטואלית

"נגישות, במה רחבה לכותבים, ויכולת להגיע לקהלים יותר רחבים", אלו רק חלק מהדברים שרעות מציינת כשהיא מסבירה על היתרונות בשימוש באינטרנט. "אנחנו אנשים צעירים. אנחנו מדברים את השפה של האינטרנט. הרבה מאיתנו כותבים בפייסבוק. אני לא חושבת שאין מקום למילה המודפסת. אבל יש יתרונות וחסרונות לזה ולזה. כרגע אנחנו רואים יותר יתרונות לאינטרנט ולשליחה בקובץ PDF".

בשיחה עם שירה-אמונה עולה השאלה סביב מימון ההוצאה של ספר ע"י אנשים אחרים. "מי שליוותה אותי מקצועית עם הקמפיין אמרה לי 'קמפיין הדסטארט זה ממש לא רק למצוא אנשים שישלמו לך על הספר. זה הרבה מעבר. זה פשוט לאגד אנשים סביב קהילה'. אם אני מאמינה למה הספר הזה יעשה לאנשים טוב אז זה יקרין החוצה. כי אנשים לא צריכים להגשים לי את החלומות. אני צריכה להגשים את החלומות לעצמי".

גם רעות מסכימה שהקהילה שנוצרת היא חלק בלתי נפרד מהרעיון. "חלק מרכזי בעניין הוא ליצור קהילה. קהילה של אנשים כותבים. לא במובן המסורתי של המילה. אמנם האנשים לא נפגשים או בהכרח מכירים באופן אישי. אבל אנחנו רוצים שתהיה קבוצה ושיח סביב הדברים שנכתבים שם".

"כל אחד יכול לכתוב"

למרות שכל ראיון התקיים בנפרד, שתיהן התנגדו לאמירה שהאינטרנט הרג את הכתיבה. הם רואות את זה באופן הפוך לחלוטין.

שירה-אמונה: "אני חושבת שהאינטרנט מצד אחד קצת הוזיל. כל אחד יכול לכתוב וכל אחד יכול להרים קמפיין המונים ולהוציא ספר. מצד שני בתור אחת שהכתיבה זה החמצן שלה, אני אומרת לעצמי, מי את שתחליטי מי יכול לכתוב? זה כבר לא מונופול של עם-עובד וידיעות ספרים שמחליטים מי מספיק טוב ומי לא. וזה הצד השני. האינטרנט נתן נגישות מדהימה להמון טקסטים. אם פעם רק המצויינים כתבו היום כל אחד יכול להגשים את החלום".

גם רעות מסכימה עם זה וחושבת שהעיסוק בתמונות לא מוריד מהכתיבה. "אני מאוד מאמינה בוויזואליות ובתמונות. זה פשוט שתי אומנויות. אני לא חושבת שהן באות אחד על חשבון השני. בעבודה שלי ככותבת תוכן אנחנו שמים דגש על תמונות אבל אנחנו לא מורידים את המילים. אנחנו משקיעים בהן הרבה יותר. זה לא מאבד את הערך שלו".

אבל היום הצעירים מעדיפים יותר תמונות.

"כי ביום יום ובמרוצה של הדברים יותר קל לראות תמונה מאשר לקרוא טקסט של 500 מילה. בדיוק בגלל זה יצרנו את הכתב עת. אנחנו בעצם אומרים לאנשים 'בואו, יש כל כך הרבה טקסטים. עשינו את העבודה. אספנו לכם את זה. עכשיו נשאר רק לקרוא".

רעות מתעקשת ומסבירה למה הכתיבה לא נעלמה מהעולם. "אני חושבת על עצמי בתור ילדה קטנה. ממש רציתי לכתוב בעיתון נחשב או להוציא ספר. והאפשרויות אז היו מאוד מוגבלות. היום יש כל כך הרבה אנשים שכותבים. בעיניי זה משהו מדהים. העושר של הדברים, הרב-גוניות. אני יכולה לקרוא דברים של אנשים שלא קרובים אליי מבחינת מגזר, גיל או דת. אני יכולה להגיע לכל העולם. בעיני האינטרנט פתח מקום ליותר מילים".

עוד כתבות

כתיבת תגובה